בסוף השבוע יעלה בבתי הקולנוע "קולות רקע", סרטו האישי והסימפטי של הבמאי יבגני רומן, שצילומיו התקיימו כבר לפני ארבע שנים. ב־2019 הוא היה מועמד לארבעה פרסי אופיר והוא תוכנן לצאת להפצה בפסח 2020, אלא שסגרי הקורונה דחו זאת עוד ועוד ועוד, עד עכשיו. בזמן שעבר, הספיק רומן לביים את סדרת הטלוויזיה "מנגן ושר", שזכתה השנה בשני פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.

רומן לא לבד: בשנים האחרונות שורה של במאים ובמאיות, שיצרו כמה מסרטי הקולנוע היפים, המצליחים והמדוברים ביותר של העשור האחרון, עברו לטלוויזיה: רמה בורשטיין ("למלא את החלל") עם "ריקוד האש", טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") עם "ילדות סכסכניות", ירון זילברמן ("ימים נוראים") עם "שעת נעילה" ויוסף סידר ("הערת שוליים") עם "הנערים". כולם במאים או במאיות שזכו בפרס אופיר ויצרו כמה מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר, גם בזירה המקומית וגם בזו הבינלאומית. צרפו אליהם את ניר ברגמן, שזכה בפרס אופיר לבימוי לפני שנתיים על "איפה אנחנו", ואת ערן קולירין, זוכה פרס אופיר בשנה שעברה על "ויהי בוקר", שעובדים בימים אלה (בנפרד) על סדרות טלוויזיה, וקיבלתם מסע הגירה של ממש של במאי הקולנוע הכי מצליחים כאן. הם לא נפלטו לטלוויזיה כי הם לא הצליחו בקולנוע, הם עברו לטלוויזיה כי הקולנוע הישראלי נהיה קטן עליהם. הקולנוע הישראלי קם לתחייה וזכה לרנסנס עצום מאז שנת 2000, בדיוק בזכות הבמאים האלה. האם העובדה שכולם כעת עושים סדרות טלוויזיה מאותתת לנו שהגל החדש של הקולנוע הישראלי הגיע לסיומו?

הקורונה, כמובן, היא הסיבה המיידית למבול הסדרות הזה. במשך קרוב לשנתיים שבהן עולם הקולנוע היה משותק, הטלוויזיה פרחה ושגשגה. אבל זו לא ההשפעה היחידה של המגפה. הקורונה חשפה גם את צרות ההפצה של הקולנוע הישראלי: גם אם תצליחו לעשות סרט, אף אחד לא יזדרז להפיץ אותו. "קולות רקע" אמנם נדחה שנתיים בגלל הקורונה, אבל למה מלכתחילה הוא היה צריך לחכות שנה — מאמצע 2019 ועד אמצע 2020 — עד תאריך ההפצה שיועד לו?

ב-2015 יצר רומן את "האיש שבקיר", הפקה עצמאית קטנה, קאמרית ודלת תקציב, שהיתה לסרט הישראלי הראשון שנקנה להפצה בנטפליקס. "קולות רקע" היה יכול ללכת בעקבותיו ולעשות היסטוריה כבר לפני שנתיים בתור הסרט הישראלי הראשון שיופץ בימי המגפה בשיטות אלטרנטיביות — סטרימינג, VOD, בכורה טלוויזיונית, משהו. אבל מפיקיו היו משוכנעים שהקהל הרחב, לפחות זה שנוסטלגי לגלי העלייה מברית המועצות ב־1991, יתדפק על דלתות בתי הקולנוע כדי לצפות בו, אז הם חיכו איתו במחסנים. אבל מה הסיכוי שהוא יהפוך ללהיט?

שלושה סרטים ישראליים בלבד הצליחו להביא קהל בשנה האחרונה: "לשחרר את שולי" (יותר ממיליון צופים), "זרים מושלמים" (250 אלף) ו"תמונת ניצחון" (כ־200 אלף). בין לבין הוציאו מפיצי הסרטים למסכים בזה אחר זה סרטים באסטרטגיית הפצה שאי אפשר שלא לכנות אותה אלא כ"זריקה": "סנולנד", "אל תחכי לי", "שמלת השבת של חנה'לה", "פול ספיד" ו"שעתו האחרונה של מר קול" עלו בחשאי וירדו בדממה. "הסיפור שלנו", שמיועד למעריצות של הזוג לי בירן ואליאנה תדהר, מכר בינתיים 60 אלף כרטיסים — להיט יחסי, אבל מספר עצוב באופן אבסולוטי.

התו הירוק בוטל, המסכות ירדו, אבל הקהל, בינתיים, לא חוזר בהמוניו לבתי הקולנוע. מיליון הכרטיסים של "לשחרר את שולי" ו־750,000 הכרטיסים של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הם האנומליה. הקהל האמין היחיד הוא זה של המשפחות עם ילדים קטנים, שעדיין הופכים את סרטי האנימציה המדובבים של פיקסאר, דיסני ודרימוורקס ללהיטים עקביים. אבל קולנוע ישראלי — משובח או מסחרי — לא הביא השנה צופים.

ניר ברגמן, שסרטו היפהפה "הנה אנחנו" עדיין מציג בבתי הקולנוע ומנסה לקושש אחוז מהצופים שהפכו את סרטו "כנפיים שבורות" ללהיט, מסביר שהמשבר הזה לא ייחודי לישראל: "משהו רע מאוד עובר על הקולנוע וזה לא רק בארץ", הוא אומר. "הקורונה הנחיתה מכה קשה ופגעה ברוב הז'אנרים, למעט אולי סרטי מארוול. קהל צעיר אמנם ממשיך להגיע לבתי הקולנוע אבל לא כמו פעם. הקורונה יצרה שינוי בהרגלי הצריכה בעיקר אצל קהל הקולנוע הוותיק, שעבר לצרוך יותר ויותר טלוויזיה על מסכים יותר ויותר גדולים".

אבל למה בעצם הגענו למצב שבו הטלוויזיה הישראלית מושקעת יותר מהקולנוע הישראלי? הרי ב־20 השנה האחרונות סרטים ישראליים זכו להצלחה עצומה בפסטיבלים ובהפצות בינלאומיות. לאן הם נעלמו? תשובה אחת היא כלכלה פשוטה וקפיטליזם בסיסי: תקציבי קרנות הקולנוע לא התעדכנו כבר שנים, אבל עלויות הפקת הסרטים זינקו. בתקציב שהספיק לפני עשר שנים ל־25 ימי צילום אפשר לקבל כיום מקסימום 17 ימי צילום, שזה נחמד להפקת ביכורים של במאים בתחילת דרכם או לסרטים עצמאיים וניסיוניים, אבל סרטים שרוצים לפנות לקהל רחב ישלמו מחיר כבד בגימור ובאיכות ההפקה עם כל כך מעט ימי צילום.

לא מפתיע שענף הקולנוע נקלע למצוקה הזאת לאור שיטת התמיכה הבעייתית בסרטים. "הקולנוע הישראלי ממומן בידי שני גופים עיקריים: קרנות הקולנוע ומשה אדרי", אומר לוי, "מה שאומר שעושים כאן או סרטי איכות ללא קהל או סרטים מאוד מסחריים. ואילו הגדולה של הטלוויזיה הישראלית כרגע, שממומנת בידי גופי שידור פרטיים, היא שאפשר לעשות בה גם גם — סדרות שיהיו גם פופולריות וגם איכותיות, בדיוק כמו שהיה הקולנוע הישראלי לפני עשר שנים".

ואכן בימי הקורונה הטלוויזיה המסחרית־האיכותית הפכה למסלול המהיר לאקזיט עולמי עבור יוצרים ומפיקים: "שטיסל" ו"פאודה" נמכרו לנטפליקס, "טהרן" לאפל טי.וי ו־"שעת נעילה" ל־HBOMax. זאת לאחר הרימייקים האמריקאיים שכבר נעשו ל"כפולים", "חטופים", "אופוריה", "בטיפול" ועוד.

"אני אוהב במות גדולות וקהל גדול", מסביר לוי, ש"איים אבודים" שלו מכר בשעתו 300 אלף כרטיסים. "אני לא יכול לדמיין מצב שבו אעשה סרט ולא יבוא אליו קהל, זה יהרוג אותי. וכרגע הבמה הכי גדולה נמצאת בטלוויזיה".

הקולנוע הישראלי הפך בשנים האחרונות מקום עבודה מדכא. גם אם קיבלתם פרוטות להפקה, וגם אם קיבלתם מועד הפצה סביר — באקלים הפוליטי של השנים האחרונות לא בטוח שיבוא קהל. קולירין ונדב לפיד חשו זאת על בשרם כש"ויהי בוקר" ו"הברך" שלהם (בהתאמה) נגעו בעצבים החשופים של הימין הישראלי. הרי פוליטיקאים אוהבים לגזור קופון זול מליבוי שנאה ברשתות החברתיות נגד כל יוצר שלא נראה להם מספיק פטריוטי. והתוצאה היא פגיעה אנושה בגודל הקהל הפוטנציאלי הלא קטן של הסרטים הללו. וכך ארבע שנות עבודה, לא כולל שנות המתנה למסך הקולנוע, יורדות לטמיון.

גם פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים לא עוזרים להקל את התסכול: בתוכניית פסטיבל קאן שפורסמה באחרונה לא נכלל אף סרט ישראלי, ונדמה שלפעמים ההחלטה לשלב סרט ישראלי במסגרות של הפסטיבלים הגדולים באירופה קשורה יותר לאקלים הפוליטי בישראל מאשר לאיכות הסרטים.

לעומת זאת, שני הפסטיבלים הבכירים בעולם כרגע לסדרות טלוויזיה: Series Mania וקאן סדרות לא מחמיצים הזדמנות לעשות כבוד לסדרות הישראליות, שזוכות בה בפרסים כמעט כל שנה. שם, באופן משונה, אף אחד לא מחרים אותנו בגלל הכיבוש, להפך. רק לפני כחודש קטפה "שעת אפס" — שעוסקת בתלמידה שיוצאת למאבק במורה שמאלני — את פרס הסדרה הטובה ביותר, ומיה לנדסמן זכתה בפרס השחקנית הטובה. זו אותה לנדסמן, שבזמן מבצע "שומר חומות" לפני שנה היתה קורבן לקמפיין שנאה אינטרנטי רק כי בתמונת הפרופיל שלה בפייסבוק הביעה תמיכה במאבק של תושבי שייח' ג'ראח. "בטלוויזיה, פוליטיקה היא לא פקטור בכלל", מאבחן לוי.

אף שנראה שכרגע רוב הכוחות הקולנועיים היצירתיים ביותר בארץ עברו לטלוויזיה, והשאירו את הקולנוע נטוש ליוצרים אלמוניים, יש עדיין סיבה לתקווה: שמי זרחין סיים באחרונה את העבודה על סרטו החדש, "השתיקה", שמשלב בין דרמה משפחתית למותחן פוליטי, ואבי נשר מתחיל בקרוב לצלם את סרטו הבא. כלומר שניים מהיוצרים המצליחים של ישראל עוד לא הרימו ידיים וממשיכים להתעקש על קולנוע, אישי, מקומי וגדול מהחיים.

גם ברגמן מבטיח שימשיך לעשות סרטים: "אפילו שאני מאוד אוהב סדרות, גם כצופה וגם כבמאי, אהבתי האמיתית נתונה לקולנוע ושום דבר לא ישתווה אליה", הוא אומר. גם טליה לביא מבהירה כי היא מגדירה את עצמה "במאית קולנוע שלפעמים עושה טלוויזיה". "התחושה הכללית כרגע היא שהקולנוע הוא אמנות גוססת", אומר ברגמן. "אבל כבר 40 שנה מספידים את הקולנוע והוא תמיד חוזר, אז אני מעדיף לשמור על אופטימיות זהירה".