"ראיתי איך אבא שלי עבד, ואמרתי לעצמי: ככה אני לא רוצה לחיות. הוריי עלו מטריפולי, ואבא שלי היה מחסנאי, פועל שחור, במפעל אמקור. כשהייתי הולך איתו לעבודה היינו קמים ב־5 בבוקר כדי להיות במפעל בשש וחצי, ואז הוא היה עובד 12 שעות. חיים שבלוניים והתמודדות יומיומית. ידעתי שאת זה אני לא רוצה. אז מגיל 10 אני עובד, ומגיל 15-14 מכרתי תמונות שמן מבית לבית, באחד הערבים אפילו הרווחתי פי שניים ממה שאבא שלי הרוויח בחודש.

"למדתי המון ממכירת התמונות. במקומות כמו הרצליה לא היו פותחים לי אפילו את הדלת, אנשים שיש להם לא מסתכלים על האחר. לעומת זאת בפריפריה גם אנשים שלא היה להם שקל היו חמימים, פותחים, ואז קונים, כי לא נעים, כבר נכנסת. זאת אחת העבודות הכי קשות שהיו לי בחיים. לא פיזית, גם הסחיבה זה שטויות, אלא העניין הזה של לדפוק על כל דלת, וברוב הפעמים לקבל דחייה, ואז למחרת לעשות את זה שוב. לכתת רגליים כמו מסכן ולבקש שיפתחו לך את הדלת... אבל למכור אני יודע, כבר בגיל 10 מכרתי סברסים בשכונה, כי רציתי כסף. גדלנו בבת ים, היינו ארבעה אחים, לא היה הרבה".

הילדים שלך גדלים אחרת.

"אני מגדל אותם הפוך. התחביב היחידי שלי זה המשפחה — בקורונה למשל נסענו כולנו לחצי שנה בחו"ל, הפסקה מהכל, טיילנו, ישנו במלונות כמעט סגורים ונהנינו מכל רגע של חוסר עשייה. הילדים הם הדבר שהכי חשוב לי בעולם, אני תמיד עונה להם גם אם הם מתקשרים באמצע משהו חשוב. החינוך שלי קלוקל, אני מודע לזה, כי אני נותן להם הכל, וזה לא טוב. הם מקבלים כל מה שהם רוצים, לנסוע במוניות, להזמין אוכל בלי גבול. אני האבא הכי דפוק שיש — אני אומר לעצמי 'עצור רגע עם הנתינה', אבל אני לא יכול, זה חזק ממני, אולי בגלל החוסר שאיתו גדלתי. אני יודע שזה דופק אותם, אין להם את הכיף בלהשיג משהו, כמו שהיה לי. אני לא מאפשר להם להתאמץ כדי להשיג משהו, אני לא מצליח לעשות את זה. זה מבאס. לפחות אני מודע לזה, ולפחות הם מודעים לדרך שעשיתי, לזה שהגעתי מכלום, ומעריצים אותי על זה. אבל אין להם את הרעב שלי היה. רציתי שישתלבו בעסקים, אבל אין להם דרייב".

הדרייב שלך שלח אותך בגיל צעיר לעסקים גדולים יותר מהתמונות.

"כן, ובגיל 17 כבר עברתי לגור לבד. התחלתי כשכיר בחניונים אבל בגיל 18 כבר היו לי חניונים משלי. הייתי טכנאי בגלי צה"ל והחזקתי  במקביל כמה חניונים. המשכתי גם לקבע, בסך הכל ארבע שנים בגל"צ, גומר משמרת והולך לטפל בעסקים".

היית חריג בתחנה.

"הייתי בהתחלה בלבנון, חיל קשר, אבל בגלל בעיית גב העבירו אותי לגל"צ. ארז טל, אברי גלעד ומרב מיכאלי היו חברים טובים שלי. הם זוכרים שהייתי מגיע למשמרות עם מרצדס פתוחה".

ואז עזבת את החניונים ונכנסת לחיי הלילה. היית שותף במועדונים פינגווין ואלנבי 58.

"הימים שלי במועדונים היו תקופה יפה. קניתי בית בקיסריה, צמוד לזה של בנימין נתניהו. אחרי המסיבות, ב־5-4 בבוקר, כולם היו מגיעים אליי לבריכה בחצר וממשיכים לבלות. שם גם מיקי (טיל, בת זוגו ושותפתו) ואני נהפכנו לזוג. היתה לנו אהבה מטורפת בהתחלה, אפילו חולנית, אובססיבית. היום זו כבר חברות. אנחנו החברים הכי טובים בעולם, משלימים זה את זה, מתייעצים על כל דבר. כבר 27 שנה יחד, עם ארבעה ילדים ובלי חתונה. אני לא בתבניות כאלה, ולא מרגיש קשור למסורת".

מהמועדונים נפרדת בקריסה.

"זה קרה אחרי שהתברגנו, אחרי שרומי הבכורה נולדה, לפני 24 שנה. הורדתי רגל מהגז, הזנחתי את המועדונים. הם עבדו פחות, וכשאתה לא מפקח אנשים עוברים לבלות אצל המתחרים, הכל נופל לך מהידיים. יום אחד קיבלתי טלפון מהבנק שהכסף בחשבון נגמר. זו נפילה. פתאום אתה מרגיש שאין לך כלום. מכרתי את האוטו המפואר שהיה לי וקניתי גולף מצ'וקמקת. הבית הגיע לכינוס נכסים, ובסוף מכרתי אותו בעצמי. לקחתי את בית הקפה שהיה לנו בכיכר מסריק, שיפצנו אותו — מיקי עיצבה, אני ניקיתי הכל בעצמי, אני זוכר את כל הבליינים שהכירו אותי מאלנבי 58 עוברים ורואים אותי שוטף את הרצפה — ופתחנו אותו מחדש כקפה קפה. הוא הצליח מאוד, ואז פתחתי סניף ברמת השרון שהצליח מאוד, ופתאום כל הקשרים שלי, אנשים שהכירו אותי, שחקני כדורגל, מגישים בטלוויזיה, רצו לפתוח סניף בזכיינות. בניתי מודל בלי לדעת איך עושים את זה. דברים גם השתבשו בדרך, היו רגעים של 'תבנה, ואז תעצור לתקן', אבל אחרי שנתיים כבר חזרנו לעצמנו מבחינה כלכלית, כבר היו לנו 30 סניפים, מטה מקצועי. היום כבר יש יותר מ־300 סניפים ו־16 מותגים (כולל לחם ארז, fresh, ווק אווי ורשתות נוספות)".

מה למדת מהנפילה?

"אחד שיש לו את זה יכול ליפול אבל הוא גם יקום ויחזור. אני כל הזמן בעשייה. זה עניין וסיפוק, לא קשור לכסף".

יש חלום מפוספס? החמצה גדולה?

"שלא המשכתי לעסוק בנדל"ן. עשיתי את זה בעבר, היו לי בניינים, על כל אחד עשיתי אקזיט מטורף. אבל זו היתה טעות למכור אותם במקום להמשיך להחזיק. אני מכה על חטא. הענף שלנו הוא כסף קטן לעומת הנדל"ן. יש לי היום רכוש פרטי ומרכזים מסחריים אבל כקריירה כבר איחרתי שם את הרכבת, זה לא יקרה. אני טוב בזה, זה מסקרן אותי, אבל כבר מאוחר — אם אני לא יכול להיות הכי גדול שיש, בכל דבר שאני עושה, אין לי עניין לעשות את זה. ככה אני בנוי. ובנדל"ן אני כבר לא אהיה בקליקה של הגדולים".

וענף הקפה חוטף עכשיו לא מעט מכות — הקורונה, הסלמה ביטחונית.

"זה ענף קשה, כי הרווחים בו מצומצמים וכל אירוע מערער אותו, בזמן שהנדל"ן והטקסטיל קיבלו בוסט מטורף. אבל זה מה שאני יודע לעשות, וממרום גילי כבר לא אשתנה".