הסדרה עוקבת אחר שתי משפחות במאה ה־19 — משפחת בלאסיס האצילה ומשפחת טרנצ'רד העשירה אבל חסרת התארים — ומדגישה שוב ושוב את הבדלי המעמדות והפערים ביניהן. אבל בניגוד ל"אחוזת דאונטון", למשל, שבה היתה דינמיות תמידית בין המעמדות, הרי שבאחרונה יש תחושה קשה של קיפאון וחוסר תקווה.

ב"אחוזת דאונטון" נתקלנו בנהג האחוזה, שהצליח בעזרת נישואים לבת אצולה להפוך לאחד מהמשפחה. ראינו את המשרתים מתקדמים ומתפתחים ובעצם מהווים חלק אינטגרלי מהמשפחה. ב"בלגרביה", לעומת זאת, ישנו קיבוע מעמדי בלתי ניתן לשינוי. לא רק בין המשרתים לאצילים אלא גם בין האצילים עצמם. ישנם בעלי התואר והמתעשרים החדשים, והערבוב ביניהם כמעט בלתי אפשרי.. קונספט הסדרה מסוכם היטב במשפט שמר טרנצ'רד אומר לבנו המאוכזב: "זה לא הוגן, אבל זאת המערכת שנולדנו לתוכה".

הקידמה היתה אמורה להיות האמצעי לביטול קונספט המעמדות. אבל הם חיים ושרירים גם כיום, גם ללא תוארי אצולה. והתוצאה של הקיפאון המעמדי, שרק מתחזק בעידן של שליטים מיליארדרים מורמים מעם כמו טראמפ, משתקפת במשרתים של "בלגרביה" — נגמרו דרכי הנועם של "אחוזת דאונטון". כדי לשנות את גורלם הם נדרשים לתככים ורמאות, בלי לבחול בכלום. כי כמו שהמהומות שמתחוללות בשבועיים האחרונים בארצות הברית מעידות — כשחוסמים בפני בני המעמדות הנמוכים את הדרך לשיפור עתידם, הם ימצאו דרך לפרוץ אותה בכוח.