נדמה שהרגע הזה מזקק את אופייה של ארדרן (Ardern) כפי שהוא נתפס בציבור. היא מפוכחת, לא מפסיקה לחפש פתרונות, נדרשת להחלטות חדות ומהירות ושומרת על קור רוח. אבל היא גם אנושית מאוד, משועשעת ומשדרת משהו מרגיע. אפשר לדמיין איך שותים איתה בירה בפאב ונגררים להתחרות בזריקת חצים, כשבפועל היא בעצם מנהיגה חריפה שנהפכה למודל בינלאומי ולפורצת דרך מראשית כהונתה, וביתר שאת בימי הקורונה.

האופן שבו ניהלה את המשבר זכה לסיקור גלובלי מראשית הדרך, והשבוע היא רשמה הישג כ"מנהיגה הראשונה בעולם שניצחה את המגפה": ביום שני היא הכריזה שבניו זילנד אין ולו מקרה פעיל אחד של קורונה, וביטלה את המגבלות שהטילה עקב המגפה. כשנשאלה כיצד קיבלה את הבשורה, היא צחקה: “רקדתי ריקוד קטן”, הודתה, נבוכה ומחויכת. “הבת שלי הופתעה, אבל הצטרפה בכיף, אף שלא היה לה מושג למה אני רוקדת בסלון”. כך, בתוך משבר מנהיגות גלובלי, ארדרן — באיים מרוחקים שרוב מה שאנחנו יודעים עליהם מסתכם בכבשים, נופים ו"שר הטבעות" — מציגה לעולם אפשרות אחרת.

הביוגרפיה הפוליטית של ארדרן (39) נראית, על פניה, שגרתית למדי — היא היתה פעילה פוליטית כבר בנעוריה, למדה תקשורת פוליטית ויחסי ציבור והיתה מעורבת בגופים ציבוריים מקומיים ובינלאומיים (בין השאר ייעצה לטוני בלייר ואף ביקרה בישראל). ב־2008, בת 28, היא נבחרה לפרלמנט, האדם הצעיר ביותר אי פעם שעשה זאת. ב־2017 היתה לראשת הלייבור ולמנהיגת האופוזיציה, שוב הצעירה בהיסטוריה והאשה השנייה בתפקיד. שם הכישרון והכריזמה שלה כבר בלטו והפופולריות שלה גאתה במהירות. ארדרן קיבלה מפלגה עם 23% בסקרים, ובתוך חודשיים הובילה אותה לבחירות כלליות שבהן חוללה מהפך ומונתה לראשת הממשלה, בת 37 בלבד. אגב, הלייבור זכתה בפחות קולות מהמפלגה הלאומית — אבל ארדרן היא זו שהצליחה להרכיב קואליציה.

מכאן והלאה כבר לא היו הרבה דברים שגרתיים בכהונה שלה. היא נהייתה כוכבת רשת, אבל בעוד סרטונים של מנהיגים אחרים לרוב נהפכים לוויראליים כשהם מביכים, מציגים פשלות, פליטות פה או עוגות ביסקוויטים, הוויראליות של ארדרן מבוססת על החמלה שלה ועל ההזדהות איתה. למשל, הסרטון שבו היא נראית עטויה בכיסוי ראש, מחבקת ומנחמת אשה מוסלמית לאחר הטבח במרכז אסלאמי בעיר כרייסטצ'רץ'. או, להבדיל, זה שבו יצאה מבית החולים עם בתה התינוקת בידיה — היא ראשת הממשלה השנייה בהיסטוריה שילדה בזמן כהונתה (אחרי בנזיר בהוטו מפקיסטן). ארדרן, אגב, לא נשואה, אלא חיה עם בן זוג, מגיש הטלוויזיה קלארק גייפורד. על ההיריון דיווחה לציבור שלושה חודשים אחרי הבחירות. חופשת הלידה שלה נמשכה שישה שבועות. והיא לא ממש הפסיקה לעבוד.

למעשה, זה היה רגע קצר ודי נדיר של משבר אמון קל בינה לבין הציבור. כשבתה ניב טה ארוהה (Neve Te Aroha) היתה בת 11 שבועות, ארדרן יצאה ליום אחד לוועידה בינלאומית באיי נאורו שבדרום האוקיינוס השקט, וחזרה בטיסה נפרדת מהסגן שלה כדי לקצר את הנסיעה ולא להיפרד מהתינוקת שהניקה לזמן ממושך יותר. היו מי שטענו שמדובר בבזבוז כספי ציבור, וארדרן השיבה שהיא מבינה את הביקורת אבל היה לה חשוב להשתתף בוועידה.

מאז האמון בה רק הלך והתחזק בעודה מתמודדת עם אתגרי כלכלה, רווחה והגירה מורכבים, שעוד נגיע אליהם. ואז באה הקורונה והקפיצה את ארדרן, חשפה אותה למעגלים שכוללים לא רק ניו־זילנדים, פמיניסטיות או מי שעוקב אחר מנהיגות צעירה ברחבי העולם. פתאום היא בליגה של הגדולים, ואפשר להשוות אותה לדונלד טראמפ או לבוריס ג'ונסון.

על הצעדים הרשמיים להתמודדות עם המגפה הכריזה תמיד במסיבות עיתונאים, ואז בהמשך היום, "כדי לבדוק מה שלום כולם", עלתה לשיחות פתוחות עם הציבור בווידיאו לייב של פייסבוק, לא מאופרת, בטי־שירט או סווטשירט — המדים הרשמיים של אנשים מן השורה בימי הקורונה, רחוק מהמדים הרשמיים של מנהיגים. עם החיוך הנצחי, היא סיפקה עדכונים קצרים על תוכניות סיוע לעסקים, שוחחה עם פסיכולוג שנתן עצות להתמודדות ובעיקר ענתה על שאלות שאזרחים שלחו אליה בזמן השידור. היא הקשיבה, היא נחשפה לבעיות, היא הציגה פתרונות, והיא בעיקר הרגיעה מאוד. הסרטונים האלה היו כל כך טובים, שכמעט קשה להאמין שהם לא נכתבו בידי אהרון סורקין לפרק גנוז של "הבית הלבן".

והם זכו לפופולריות אדירה. לסרטון שלה עונה לשאלות בסווטשירט ירוק שראה ימים טובים יותר, למשל, היו 5.3 מיליון צפיות; בכל ניו זילנד, נזכיר, חיים כ־4.8 מיליון בני אדם. עשרות אלפי התגובות היו שופעות הערצה, כאילו מדובר בצפון קוריאה, וכללו מספר בלתי נתפס של לבבות, משל היה מדובר בכוכבת נוער באינסטגרם.

מאחורי הקשר הבלתי אמצעי ישנם כמובן הצעדים עצמם. ארדרן הגדירה ארבע דרגות חירום, וב־25 במרץ, כשבניו זילנד היו 100 חולים, הכריזה על דרגה 4, החמורה ביותר, של סגר מלא — כולל סגירת מקומות עבודה ומוסדות חינוך וצמצום היציאה מהבתים. היא היתה מהמנהיגים המערביים הראשונים שעשו זאת, וספגה ביקורת על כך שזה מהר מדי, מוקדם מדי, חריף מדי, אפילו מיותר לנוכח מספר החולים הנמוך. הסגר נמשך יותר מחודש, וריסק את העקומה מהר מאוד. מספר הנדבקים הסתכם ב־1,504 בלבד, עם 22 מתים, כאמור מתוך כמעט 5 מיליון אנשים. לשם השוואה, בשקלול גודל האוכלוסייה, זה כאילו שבישראל היו פחות מ־3,000 נדבקים, לא 18 אלף.

את הביקורת הראשונית שגרר הסגר היא ריככה במסיבות עיתונאים תכופות ומאירות עיניים, במענה על שאלות, מצד עיתונאים ומצד הציבור, בהסברים מפורטים על ההיגיון שמאחורי ההחלטות ובהצדקת מתווה מסודר גם ליציאה. ההופעות התקשורתיות שלה, הרגועות והמרגיעות והמסבירות והפתוחות, נראו כמו תמונת הנגטיב למסיבות העיתונאים שראינו כאן, למשל. ארדרן הוכיחה שוב שההבדל לא בהכרח נעוץ במדיניות, אלא באופן שבו היא מגובשת, בתהליך קבלת החלטות מובן ושקוף, ובעיקר בדרך שבה היא מונגשת לציבור.

ויש עוד שיעור שהקורונה סיפקה לעולם דרך ארדרן. בעוד מנהיגים אחרים עדיין נלחמים בניסיון לחזור לשגרה הישנה, ארדרן מרשה לעצמה לומר: אולי לא צריך את השגרה הישנה. "מה הקורונה לימדה אותי", גרסת ראשת הממשלה: לא חייבים לעבוד כל כך הרבה.

במאי, כשהמשק החל לשוב לפעילות, ארדרן הציעה למעסיקים לקצר את שבוע העבודה לארבעה ימים. כהרגלה, היא העלתה את הרעיון בפייסבוק לייב, והסבירה שהמטרה היא לעודד תיירות פנים, שהיא 60% מהתיירות במדינה, וכך לאושש את הכלכלה. "בסופו של דבר זה צריך להיות בהסכמה בין המעסיקים לעובדים, אבל אני מציעה לאנשים לחשוב על זה. אם אתם מעסיקים, האם זה יכול להצליח במקום העבודה שלכם?", אמרה, ושוב זכתה לכותרות בעולם כמי שמציגה, שם בקצה העולם, מנהיגות אלטרנטיבית.

בפועל, ארדרן חוזרת למובן מאליו שאפשר לצפות לו מהנהגה, עם אחריות, חשיבה מחוץ לקופסה וקשר פתוח עם הציבור. זה נראה כמו הבייסיק של הנהגה, אבל נהפך לעניין נדיר. ויש עוד תכונה שחוזרת שוב ושוב בסקירות התקשורת עליה, שאמורה להיות טבעית לאישי ציבור ובכל זאת אינה נפוצה: אמפתיה.

מבקריה הלא רבים טוענים שמדובר פשוט באשפית תקשורת וניהול משברים, ארדרן הרי גם התמחתה בזה בלימודיה. הטענה שהיא לא אותנטית נשמעה במשך כל הקריירה שלה (כולל שהשיניים שלה לא אמיתיות), אבל הולכת ודועכת. כי בכל מקרה, זה עובד. כשארדרן אומרת "אנחנו", היא משכנעת את הניו־זילנדים. היא ביקשה מהאנשים להיות טובים זה לזה והקפידה לדבר על המדינה כ"צוות של 5 מיליון". והצוות שלה התמסר: שיעורי התמיכה בה בשבועות האחרונים הגיעו ל־80%, מספר חלומי עבור כל מנהיג. "אנשים מרגישים שארדרן לא מטיפה להם מלמעלה, אלא עומדת לצדם", אמרה ל"אטלנטיק" הלן קלארק, ראשת ממשלת ניו זילנד ב־2008-1999. "ייתכן שהם אפילו חושבים: 'אני לא לגמרי מבין מדוע הממשלה עושה את מה שהיא עושה, אבל אני יודע שארדרן שומרת עלינו'. האמון בה גבוה בגלל האמפתיה שלה". קלארק לא לגמרי אובייקטיבית: היא המנטורית של ארדרן, שהחלה את הקריירה במשרד ראש הממשלה של קלארק. אבל קשה לחלוק עליה כשהיא אומרת: "קורונה הוא משבר מהסוג שבונה מנהיגים או מפיל אותם. את ג'סינדה הוא יבנה".

ובכל זאת, החום האנושי שלה נראה לעתים מוגזם. קומיקאי מקומי שהיה צריך לחקות אותה אמר בראיון כי הוא מרגיש ש"לצחוק על ג'סינדה זה כמעט כמו לצחוק על גור כלבים". עד כמה הופעותיה לעתים נוטפות סוכר? הנה דוגמה ממסיבת העיתונאים על הסגר ב־6 באפריל, כשפנתה לילדי המדינה: "תשמחו לדעת שפיית השיניים וארנבוני הפסחא מוגדרים עובדים חיוניים, אבל כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם אם הארנב לא יספיק להגיע לביתכם לפני החג, צריך להבין אותו — כי בימים אלה גם להם קשה להתנייד". אפילו הביוגרפיה שלה משובצת חמידות, כמו הסיפור על האודישנים שלה לתפקיד קטן ב"שר הטבעות", שצולם בניו זילנד. היא לא התקבלה. עכשיו, אגב, היא מנהלת מגעים עם אמזון על הפקת הסדרה שמבוססת על הסאגה בניו זילנד, מדינה שמבחינתה הפקות כאלה הן מקור הכנסה חשוב ואפילו חוקקה את "חוק ההוביט", המסדיר זכויות של עובדים בצילומי סרטים.

ארדרן עצמה מכירה את הטענות על רכות יתר. "אחת הביקורות שהופנו כלפיי במשך השנים היא שאני לא אגרסיבית או אסרטיבית מספיק, או שהעובדה שאני אמפתית משמעה שאני חלשה", אמרה בעבר, "אבל אני מתנגדת לחלוטין לתפיסה הזו ומסרבת להאמין שאי אפשר להיות גם חזק וגם מלא חמלה".

פיית שיניים וארנבוני פסחא הם סוג של מימוש הבטחת בחירות מוקדמת של ארדרן, שמיד עם היבחרה לראשות הלייבור הבהירה ש"הקמפיין לראשות הממשלה יתמקד בחיוביות בלתי נדלית". הציבור אהב את זה, ואתר המפלגה כמעט קרס מרוב כניסות, עם תרומות של 700 דולר ניו־זילנדיים בכל דקה.

זה לא מתחיל ונגמר בחיוביות. העניין הראשון שהקפיץ את המנהיגות של ארדרן לכותרות ברחבי העולם — מגזין "טיים" אפילו העלה את שמה כמועמדת לפרס נובל לשלום — היה ההתמודדות שלה עם הטבח בכרייסטצ'רץ' במרץ 2019, שבו נרצחו 51 בני אדם ונפצעו עוד עשרות. ארדרן מיהרה להגיע למקום האירוע, עטתה כיסוי ראש, חיבקה את משפחות הקורבנות, הבטיחה לממן את הלוויות ולסייע כלכלית לנפגעים. אבל מעבר לכך היא אסרה לפרסם את שמם של הרוצחים כדי שלא ייהפכו למושא הערצה, ובעיקר הובילה רפורמה מרחיקת לכת בחוקי החזקת הנשק, שעלתה להצבעה שבוע לאחר האירוע. רוב כלי הנשק החצי־אוטומטיים הוצאו אל מחוץ לחוק, והממשלה השיקה תוכנית "רכישה חוזרת" של כלי נשק כאלה. עשרות אלפים כבר הוחזרו. מה שפוליטיקאים אמריקאים מנסים לעשות במשך שנים, ארדרן עשתה בתוך ימים.

אבל עיקר הבעיות שעמן מתמודדת ניו זילנד לא קשורות לביטחון, חוץ או פנים, אלא לכלכלה וחברה. למעשה, הן מזכירות לא מעט את אלו של ישראל — מחירי דיור גואים, פערים כלכליים גדולים, ילדים רבים מתחת לקו העוני. ארדרן מכירה את המציאות הזאת מקרוב, כבת לאב שוטר ואם שעובדת בקפטריה של בית ספר, ומי שנולדה בעיצומה של הידרדרות במצב הכלכלי במדינה (ממקום 6 בתוצר לנפש בעולם ב־1965 למקום 19 ב־1980). בילדותה היא היתה עדה לסדרה של רפורמות מבניות בניו זילנד שנועדו לקדם מודרניזציה של הכלכלה ולפתוח אותה לתחרות, אבל הובילו לפיטורים נרחבים בענפי התעשייה, החקלאות והמגזר הציבורי — ושלחו את ארדרן לתנועת העבודה המקומית, עם תודעה חברתית מפותחת. הביוגרפיה הזאת היא חלק ממה שהפך אותה לנערת פוסטר של הסוציאליסטים בכל העולם, אבל מעל הכל ישנה המדיניות שלה.

"קפיטליזם הוא כישלון חרוץ", הכריזה באחד הראיונות הראשונים שלה כראשת ממשלה. "מה הטעם בצמיחה של 3% בשנה אם שיעור ההומלסים כאן הוא מהגדולים בעולם? השכר לא עומד בקצב האינפלציה, ומחירי הנדל"ן הם מחוץ להישג ידם של רוב האזרחים". חודשים אחדים אחר כך, ביולי 2018, היא הכריזה על תוכנית "חבילה משפחתית", שנועדה לטפל ב־280 אלף ילדים החיים מתחת לקו העוני (כ־27% מהילדים במדינה). היא האריכה את חופשת הלידה בחודש (לשישה וחצי חודשים), והעניקה קצבת תמיכה להורים עם הכנסה נמוכה המטופלים בילדים קטנים. ב־2019 יזמה תוכנית הזנה בבתי ספר, ביקורים בחינם אצל רופאי ילדים ודיור במימון ממשלתי. היא גם דאגה לכהן כל הזמן בעצמה כשרה במשרד לטיפול בילדים פגיעים, שאת שמו שינתה למשרד להפחתת עוני בקרב ילדים — והבטיחה להוריד את מספר הילדים העניים ב־50%.

בממשלתה של ארדרן מכהנת גם שרה לענייני נשים, והשבוע הן הכריזו יחד על הקצאת 120 מיליון דולר בשנה לאספקת טמפונים ותחבושות היגייניות לתלמידות תיכון. המדיניות הזו (בעקבות מהלך זהה בסקוטלנד) ננקטה לאחר שהממשל גילה כי 12% מהנערות בשכבות החלשות של האוכלוסייה מתקשות לקנות מוצרים כאלה, מה שגורם ל־96 אלף תלמידות להיעדר מבית הספר בימי הווסת.

במישור הכלכלי הרחב יותר, ארדרן כבר מימשה את הבטחת הבחירות להעלאת שכר המינימום וביטלה את המתווה המתוכנן להורדת מס חברות שקידמו מתחריה במשך שנים. במקביל היא העלתה משמעותית גם את שכר המורים (ב־12.8% למתחילים וב־18.5% לוותיקים).

כדי לממן את כל זה, היא הגדילה את החוב והכבידה את נטל המסים, למשל בהעלאת מס ההכנסה והמס על הדלק, צעדים שלטענת מתנגדיה הרעו את מצבם הכלכלי של 1.7 מיליון ניו־זילנדים שלא נהנים מהטבות החבילה המשפחתית.

לא הכל הולך חלק, כמובן. אחד ממקורות המימון לשינויים שלה היה אמור להיות מס חדש על רווחי ההון, אבל ארדרן עדיין לא הצליחה להוציאו לפועל. והיא עדיין לא מצליחה להתמודד עם משבר הנדל"ן ומחירי הדיור הגבוהים שמתודלקים בידי משקיעים, האחראים לכמעט חצי מהעסקאות. חלק מהם זרים, למשל מעמק הסיליקון ומסין: 3% מהבתים במדינה שייכים לאזרחים זרים, כשבשכונות מרכזיות באוקלנד מדובר ב־22%. ב־2018, במהלך שנוי במחלוקת, ארדרן העבירה חוק האוסר על זרים לקנות נדל"ן במדינה (למעט אזרחי אוסטרליה וסינגפור). ההשפעות על השוק עוד לא ניכרות: מחירו החציוני של בית בניו זילנד הוא חצי מיליון דולר אמריקאי, בעוד ההכנסה החציונית מסתכמת ב־36 אלף דולר, והריביות על המשכנתאות גבוהות יחסית. משבר הקורונה עשוי לסייע לארדרן גם בחזית הנדל"ן, אם ירחיק משקיעים זרים, ובינתיים, עם היציאה מהמשבר, נרשמת הסתערות של זוגות צעירים על דירות.

אתגר כבד אחר שעמו מתמודדת הממשלה של ארדרן הוא ההגירה. השמאל בניו זילנד, כמו בשאר העולם, מתנגד להגבלת הגירה, אבל במציאות הנוכחית העיקרון הזה מתנגש בניסיון להילחם בעוני ובמחירי הנדל"ן. נכון ל־2013 רבע מתושבי האיים לא נולדו בהם, וכיום המספר גבוה יותר. כ־70 אלף תושבים חדשים מגיעים בכל שנה, ויחסית לאוכלוסייה הכללית מדובר בשיעורי הגירה גבוהים מאוד. הניו־זילנדים נוטים לחשוב שגלי הגירה הם שהובילו לירידה ברמת החיים בשנות השמונים והתשעים, וסבורים שגם כעת הם מצויים בתהליך דומה. הפיגועים נגד מוסלמים בכרייסטצ'רץ' הוסיפו דלק לדיון על ההגירה. אבל ארדרן בחרה לדבוק בעמדה הפתוחה המקובלת, ובאוקטובר 2019 הודיעה על ביטול ההגבלות על הגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה שהנהיגה הממשלה הקודמת, ושדרשו להוכיח כי למבקשי התושבות בניו זילנד כבר יש קרובי משפחה במדינה.  

העקרונות הליברליים באים אצל ארדרן לידי ביטוי לא רק בסוגיית ההגירה ובהיבטים החברתיים. היא היתה ראש הממשלה הראשון של ניו זילנד שהשתתף במצעד הגאווה (ב־2018), תומכת נלהבת של נישואים גאים ובעבר עזבה את הכנסייה המורמונית שבה גדלה בין השאר על רקע הוויכוח על זכויות הקהילה. היא גם בעד חופש בחירה בהפלות, ולגליזציה של מריחואנה. תמונה אופיינית של צעירה בשנות השלושים לחייה, רק שהיא מנהיגה מדינה. האם, לרגע אופטימי קצר, אפשר לראות כאן התחלה של שינוי כלל־עולמי, עם דור חדש של מנהיגות ומנהיגים אחרים?