למרבה הצער, סיינפלד, שהיה פעם הסטנדאפיסט הכי חד בעסק, נהפך בבגרותו לגרסה אמריקאית של קטורזה, עם בדיחות עבשות על זוגיות ועל ההתמכרות שלנו לסלולרי. במידה רבה, מעניין יותר דווקא לדבר על מה שלא נמצא במופע שלו: הגיל שלו. סיינפלד כבר בן 65, אבל הפעם היחידה שהוא מתייחס לגילו היא כשהוא מדבר על כמה טוב לו עכשיו. לטענתו, הוא נמצא בתקופה "הטובה בחייו", משום שהוא יכול להגיד "לא!" לאנשים מתי שהוא רוצה. מהמחיר שגובה הגיל, לעומת זאת, הוא מתעלם לחלוטין, ודאי שמהמוות ההולך ומתקרב.

היעדר המוות בסטנד־אפ של סיינפלד מודגש עוד יותר לאור הסדרה "After life" של מקבילו הבריטי, ריקי ג'רווייס. כמו סיינפלד, גם ג'רווייס פרץ בשנות התשעים והביא לחיינו סדרה קומית ששינתה את חוקי המשחק ("המשרד"). ובדומה לסיינפלד, גם הוא כבר מתקרב בצעדי ענק לגיל הפנסיה (השנה יחגוג 59). רק שבניגוד לסיינפלד, ג'רווייס לא מתעלם מהמוות. להפך — הוא עוסק בו ברמה אובססיבית כמעט. בסדרה הוא מגלם אדם שמתמודד עם אובדן אשתו והטיפול באביו הסיעודי. זאת אמנם סדרה מצחיקה מאוד, אבל העצב מהמוות נוכח בה בכל פינה.

במובן מסוים ההבדלים בין סיינפלד לג'רווייס מהדהדים את דרכי ההתמודדות של הבריטים והאמריקאים עם הקורונה. במשך שנים, התרגלו האמריקאים להדחיק את המוות. אם זה משהו שאין לנו השפעה עליו ממילא, אז למה לחשוב עליו? על כן, כשהגיעה הקורונה, הם פשוט הסתכלו הצדה. זה משהו שפוגע רק במבוגרים וזו בכלל מחלה של הסינים, אם נחכה מספיק זמן, כמו שטראמפ אמר, "זה ייעלם כמו קסם". באנגליה, לעומת זאת, נהוג להסתכל למוות בעיניים. הרי הם שרדו שתי מלחמות עולם, את היטלר והקרב על בריטניה. "אנשים ימותו", אמר בוריס ג'ונסון בכנות בריטית מאוד. המוות הוא חלק מהחיים ואנחנו פשוט נתמודד איתו, כשיבוא.

שתי גישות הקיצון הללו התבררו כמזיקות באותה המידה. אם רוצים לקבל איזושהי נחמה, אז דווקא המנטליות הישראלית, שמסרבת להסכין עם אבדות בנפש, הוכיחה את עצמה בינתיים כיעילה ביותר. לפעמים עדיף להיות קטורזה, ולא סיינפלד או ג'רווייס.