מיסו הוא מחית מפולי סויה מבושלים שעורבבו בקוג’י, “העובש הלאומי” של יפן, שבמשך חודשים תסס בקרבם ויצר קשת טעמים מתקתקים־מלוחים־אוממיים, נעימים ונקיים להפליא. כף מחית מיסו תהפוך כוס ציר למרק העדין שמלווה ארוחות ביפן.

מאיר ושני חבריה לצוות טעמו את המיסו תקופתית למשך חודש ומילאו “דו”ח תחושתי”. דו”ח מקביל מולא בידי פאנל ארצי שטעם דוגמיות שנותרו בבוסטון. כשדוגמית החלל חזרה עם מאיר באפריל, כל הדוגמיות נותחו והושוו ביוכימית.

וכל המבצע הזה היה ניסוי קטן בתוך פרויקט גדול שהחל לפני שלוש שנים: יצירה מאפס של קולינריית החלל החיצון. המטבח המקומי של נוסעי החלל בעתיד.

את הקולינריה של צרפת המציאו, ידעתם? אנשים מסוימים ברגעים מסוימים כתבו מהו בישול צרפתי ומה הוא לא, והכתיבו טעמים לדורות. גם המטבח הישראלי מומצא כיום לנגד עינינו. ונראה שהגיע הזמן לחשוב על קולינריית העולם הבא.

החלל מתקרב אלינו. ב־2024, ספייס־אקס של אלון מאסק מתעתדת לשגר טיסה מאוישת ראשונה למאדים. בלו אוריג’ין של בזוס הודיעה שבאותה שנה תציב נחתת רובוטית על הירח. ספינת החלל יוּניטי של המיליארדר ריצ’רד ברנסון הגיעה ב־2018 לגובה 83 ק”מ, ליד “קו קָרמָן”, הגבול הרשמי של החלל החיצון.

וזה הפך את נושא האוכל לבהול. כיום מטבחי נאס”א מפיקים לטייסי החלל מזון מתועש עם שאר רוח צה”לי — הכלאה בין מנת קרב למנה חמה. אלה מנות מוכנות לאכילה, עם חיי מדף נצחיים, משקל אפסי, ובלי טיפות או פירורים, שיכולים לטוס למישהו לעין. דמיינו סוליה מתפוררת של גולאש שיובש בהקפאה. מים שמוחדרים לאריזת הניילון נספחים ומנפחים, ואז אוכלים את זה במזלג דרך שסע צר. הפייבוריטים בחלל הם פירות מיובשים ומנות קרב אמיתיות של צבא ארצות הברית. אוכל נטול הנאה, ונטול תרבות.

בנאס”א כבר החלו להתמודד עם אתגר אחד בטעם: ההיחלשות שלו. באין כבידה נוזלים מצטברים בראש ויוצרים תחושת צינון תמידי. אבל צריך יותר. פסיכולוגים של הסוכנות שביקרו בתחנות מבודדות באנטארקטיקה ובצוללות גרעיניות הסיקו שארוחות משותפות, ומענגות, חיוניות להישרדות. ובשפת המחקר: יותר מהן יפחיתו בטעויות מסכנות־החיים שמתרחשות בתנאי בידוד. אוכל טוב הוא צורך אנושי.

בנאס”א פנו למומחים החיצוניים. והמומחים הבינו מהי השאלה האמיתית: איך יוצרים מטבח אותנטי לחלל. מהו ה”טרוּאר” של הגלקסיה.

החוקרים פועלים בשני כיוונים. האחד הוא לימוד מדעי המטבח בתנאי חוסר כבידה. כמו שיצרני מזון ושפים עורכים ניסויים וחוקרים תופעות כדי לנצל אותן בהכנת מאכלים, רק שכאן חוקרים את התופעות בעולמות אחרים. טעימת המיסו השתייכה לאחד הפרויקטים האלה.

המסלול השני מעניין עוד יותר: ניסוח מטבח החלל. הם לא רוצים לתרגם את מטבחי תרבויות הארץ, אלא ליצור סגנון שווה במעמדו. מטבח ייחודי, שכמו האחרים מחבר את האדם, המקום והזמן.

אז מהו המטבח של חלוצי חלל, במקום־לא־מקום, בעתיד? אנשי הצוות של MIT הגיעו לבישול המולקולרי. בבישול מולקולרי משתמשים בטכנולוגיה ובכימיקלים של תעשיית המזון ליצירת מנות גורמה: במבה משקדים ירוקים ולימון, ספגטי עשוי שרימפס, או הגנאש שלשמאלכם, שנהגה ונאפה בידי השף המולקולרי זוֹנְדר. כאן למטה הייתי משתגע מהגימיק החוּצני, אבל לא מחליף את כל העוגות בבית. שם למעלה עוגה היתה מזכירה לי את מה שכבר אין, אבל הקינוח הזה היה עושה את חיי החדשים מלאים יותר.

בזה הם עובדים. הם הגו כדוגמה “קוויאר מולקולרי” מותאם לחוסר כבידה: מטפטפים מיץ סלק לקערה עם תרכובת סידן, שנותנת לטיפות מעטה דקיק קרוש והופכת אותן ל”פניני מיץ”. לכל פנינה מזריקים טיפת מיץ תפוזים, שבאין כבידה לא יתערבב במיץ הסלק אלא יתכדרר לטיפה מרחפת בתוך טיפה. מראה מכשף.

ברעיון אחר, בשר עם מהות נקניקית ייאכל מ”עצם” גמישה וחלולה מסיליקון, שממנה אפשר יהיה לינוק מילוי, נגיד מיסו. גם נוגע ביצר הטרף האנושי, גם בטכנולוגיה יצירתית, וגם עתידני ונקי.

והם מחכים לבחון את השוני במראה ובתכונות של צמחים שיגודלו בחלל, את הסימטריה של התגבשות פתותי מלח, ואת כל מה שטעים, אבל לא אפשרי כאן.

האם בסוף זה משחק מחשבתי תלוש? אולי. אבל מסתמן שמתישהו ב־30 השנים הקרובות תיאכל הסעודה הראשונה של בישול חללי מקומי. והיא תצליח גם בזכות החוקרים שדמיינו דברים בתעוזה כאן למטה, והחלוצים למעלה שטעמו את המיסו שלהם.

אסף אביר הוא מחברו של הספר “לא ספר בישול"

‍