ברוכים הבאים לתור הזהב של האופורטוניסטים: מתווכי עסקאות, כרישי נדל"ן וגופי הלוואות פרטיים. בזמני שגרה מגיעים אליהם עצמאים שנשחקו מניהול העסק, יזמים שהעסק שלהם מקרטע או מבוגרים שילדיהם אינם מעוניינים לרשת את מפעל חייהם. אבל עכשיו, בחסות הקורונה שהביאה לקריסה של אלפי עסקים, הם משגשגים — נהנים משפע הזדמנויות לאסוף שברי עסקים במחירים נמוכים, להשביח אותם או למכור למחפשי מציאות.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה סקר בתחילת מאי, שהעלה כי כ־51% מהעסקים נפגעו משמעותית מהמשבר (צניחה של לפחות 50% בהכנסות), ו־22% מהעסקים העריכו כי לא יוכלו לשרוד יותר מחודש תחת ההנחיות הקיימות. להערכת כלכלני חברת המידע העסקי BDI, משבר הקורונה יביא לקריסה של כ־25 אלף עסקים בישראל עד סוף השנה — גידול של 50% לעומת שנה שעברה. זהו שיעור כפול מההערכה העולמית הממוצעת, הנובע מהמינוף הגבוה יחסית של עסקים בישראל.

יום אסונם של אלה הוא יום חגם של המשחרים לטרף, שמעידים כי "הקורונה עשתה להם רק טוב".

"אני מחפש מצב מנטלי", מסביר מתווך העל מוטי יברבאום. "בן אדם שיש לו בעיות תזרים והוא חזק נפשית, יביא כסף מכל מקום. אבל אם נפשית הוא קורס, אז הרבה יותר קל להגיע לעסקה ולבצע אותה. בנאדם כשהוא חזק הוא נלחם. ברגע שהוא חלש, קל יותר לשלוט בעסקה. לכן אני בודק קודם כל מצב נפשי. עם השנים צברתי ניסיון, ואני עושה את זה מהר מאוד. לוקח לי שבע דקות להבין מה צריך לעשות. צריך אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד בשביל זה".

אני פוגש את יברבאום, שהתפרסם בשנות התשעים ככדורגלן הפועל כפר סבא, בווילה המטופחת שלו בעיר. מאחור אפשר לראות בריכת שחייה, שאפשרה לו לעבור את תקופת הקורונה בנעימים. "אל תחשוב שאני לא נפגעתי, אפילו שברתי תוכנית חיסכון ואמרתי לעצמי, 'עכשיו אני חי את הרגע, לא חושב על העתיד'. אבל עכשיו הגיע זמן ההזדמנויות".

במהלך שיחתנו הטלפון לא מפסיק לצלצל, ויברבאום ממשיך את השיחה עם הצד השני כאילו נפסקה רק לפני רגע. לפתע הוא נזכר כי הוא באמצע ראיון. הוא מפציץ בניים דרופינג, הוא מכיר את הבעלים של ג'פניקה, לנדוור, ארומה, לכולם עזר לבנות את האימפריה. הוא איש הסוד בכל העסקאות. "תמיד בתמונות שחותמים עסקה אני המצלם, אני מתחת לרדאר. בגלל זה הרבה אנשי עסקים ממש חושבים שאני שלהם, איש סודם, בכיס שלהם. יש לי בנק של משקיעים שבתקופת הקורונה צמח בצורה מפלצתית. יש לי הון של כחצי מיליארד שקל. כולם רוצים להשקיע".

נו, וסגרת משהו?

"בשלב זה עדיין קשה לעשות עסקאות, כי עוד יש טיפה אי־ודאות. אבל בקרוב יהיו. אני זוכר את 2008, שהיתה תקופה של אי־ודאות בתחילת המשבר העולמי, מספטמבר ועד מרץ. מיד אחרי זה היתה פריחה. גם עכשיו רוב הבעיות הן פסיכולוגיות, זה מה שהכי קשה לי לשבור בעסקה, את המחסום הפסיכולוגי. לעסקה יש התחלה ויש סוף, אבל מה שחשוב זה האמצע. יש לי ניסיון של עשרות אלפי שעות, אני יושב כמעט כל יום למשא ומתן, 20 שנה. כל אדם הוא עולם ומלואו".

מי המשקיעים?

יש לי שני סוגים של משקיעים: כאלה שמחפשים אנשים שהולכים להיחנק, ורוצים לקחת מהם את העסק מאוד בזול. ויש אנשי עסקים שמבינים שישנם עסקים שנכנסו לבעיית תזרים, ולא רוצים לקנות את העסק במחיר שחיקה. הם מעוניינים דווקא באותם עסקים שהתחזקו בקורונה. הם יקנו רק את מי שהתחזק בקורונה".

איך אתה יודע לזהות את החנוקים?

"יש לי נטוורקינג של משרדי רואי חשבון ומשרדי עורכי דין, שכל הזמן גדל. מה שבעצם אני עושה רוב הזמן זה לחבר בין אנשים. לפעמים אני בונה מתווה של עסקה רק על פי האופי של האנשים, יותר מאשר על פי מה העסק. יש אנשים שמתווכחים רק על מחיר, ורוצים להוריד את החנוק כמה שיותר. אבל הם שוכחים שהוא גם זה שמכניס אותם לעסק. מה שהכי מעניין אותי היום זה לחבר את הקטנים לגדולים".

כלומר, אתה רוצה שהרשתות יבלעו את כל העסקים הקטנים.

"לא. אני רוצה להציל את הקטנים. רק חיבור לגדולים מהם יאפשר להם לשרוד".

עם מי למשל אתה עובד עכשיו?

"אני עובד עם עסק שמספק סחורות לכאלף נקודות חלוקה, בין היתר למסעדות ומלונות. העסק היה בצמיחה ובעל העסק לקח הלוואה. אבל בקורונה ההזמנות פסקו, והוא צבר חובות שגדלו. מדובר בעסק טוב, שמכניס כסף. מי שייכנס אליו ירוויח ממנו הרבה".

אין לך סנטימנטים לאדם שבנה את העסק ונאלץ לצאת ממנו, אפילו שהעסק יכול לשגשג?

"אלה הם החיים. אין לו ברירה. הוא מעדיף לא להיות בחובות, אז הוא יוצא. אם הוא לא היה שואף לגדול, כנראה עדיין היה בעל עסק משגשג. בעסקי המזון לכולם יש עיניים גדולות מדי. פעם אדם שהצליח בעסק, היה יכול למות בו. היום כולם רוצים עוד ועוד. מי שיש לו בית קפה רוצה רשת, אף אחד לא מסתפק במה שיש".

גם רז שלו, מבעלי חברת התיווך העסקי ביזנס שילד, נהנה מה"מבול של עסקים קטנים שמוצעים למכירה", כפי שהוא קורא לזה: "יש עכשיו הורדות מחירים משמעותיות מאוד. אנחנו שמים את הדברים על השולחן ואומרים להם שהם עומדים למכור בהרבה פחות כסף ממה שציפו או מהמחיר שבו קנו את העסק. ואנשים מוכנים להכל, רק שנעזור להם לצאת מהחובות. היום, למשל, דיברתי עם מישהו ששותף בבעלות על אולם אירועים. הוא עבד באולם ונכנס כשותף לבעלות לפני שלוש שנים. את חלקו קנה בעזרת הלוואה, אבל מכיוון שהפסיקה העבודה, הוא לא מכניס כסף — לא כבעלים ולא כעובד. אין לו ברירה אלא למכור את חלקו במחיר נמוך ב־35% ממה שהוא שילם".

הוא לא יכול למצוא אלטרנטיבה מימונית?

"לא. הבנק בא אליו ואומר לו: 'אתה חייב להחזיר את ההלוואה ואתה לא מסוגל לעמוד בהחזרים'. וזה על אף שכל השנים הוא החזיר את הכסף, פשוט במהלך החודשיים האלה הוא לא היה יכול. בתחום האירועים המצב על הפנים. קיבלנו עשרות הצעות מבעלי אולמות שמוכנים להשכיר למישהו חיצוני בגרושים, העיקר לצאת מהחובות ולקבל ריטיינר חודשי. אלה עסקאות שלא משתלמות להם. יש לי גם בעל פיצרייה ומסעדה איטלקית שאמר לי, 'תעשה מה שאתה יכול. לא אכפת לי. אני רוצה שמישהו ייקח את המקום הזה".

הפיצרייה הזאת עבדה טוב לפני הקורונה?

"כן, היא עבדה והרוויחה ויש דרכים להציל את העסק, אבל אין לו את הכוחות הנפשיים. הוא מבין את זה, הכל על השולחן. אנחנו אומרים להם, 'אתם עושים פה עסקה כלכלית גרועה, בזמנים אחרים יכולתם לקבל הרבה יותר כסף'. אבל אנשים אומרים 'לא אכפת לי, אני רוצה ללכת. תוציאו אותי מהמעמסה הנפשית הזאת שנקראת עסק'".

וכל זה אחרי חודשיים־שלושה בלבד?

"החיים כבעל עסק קשים גם ככה, ואתה פועל בדרך כלל מתוך אינרציה. לקוחות חוזרים, ספקים, הכל מתגלגל. אבל כשאתה עוצר את הכדור, אתה מאבד את כוח האינרציה. המעמסה נהפכת להיות משמעותית מאוד. ההכנסות נעצרות, וההתחייבויות נותרות. אתה צריך לשלם, והנושים יושבים לך על הראש. וכשהעסק לא עובד, אתה גם לא מתקן את התנור, את המקרר...

"אותו בעל פיצרייה עשה הכל בעסק — ניקה, בישל, אפילו עשה משלוחים. וכשהוא יצא לעשות משלוחים בעצמו, הוא סגר את הפיצריה. כי לחברות המשלוחים הגדולות לקח כמה שעות לעשות כל משלוח, ואף אחד לא רוצה לקבל פיצה קרה. שם נוצר צוואר בקבוק. אז הוא נשבר וקרס".

רוב מתווכי העסקים ידגישו שהם רק מסייעים לעסקים קטנים לצאת ממשבר שגדול עליהם. אבל בשיחה עם כמה בעלי עסקים כאלה, עולה שחלק מהמתווכים לא בוחלים בתרגילים ומהלכים לא מוסריים במיוחד כדי להעמיק את המשבר. אני פוגש את ב' (43) ימים אחדים אחרי שאפשרו לו לפתוח סוף־סוף את בית הקפה שלו בתל אביב. הוא נראה טרוד ומתוח. עברו עליו חודשיים לא פשוטים, שבהם נאלץ לשלם שכירות ולסגור הלוואה לבנק, שאותה לקח לצורך שיפוצים. את העובדים שלח לחל"ת. הוא אב לשני ילדים קטנים ואשתו הוצאה גם היא לחל"ת. בשעה הראשונה אחרי שפתח את העסק חיכה לו מתווך שהציע לקנות אותו. המתווך עובד עם רשת בתי קפה גדולה שחומדת את הלוקיישן.

"לפני שחידשתי את החוזה הם פנו לבעל הבית והציעו קצת יותר, דבר שהעלה לי את שכר הדירה. אחרי שחידשתי נכנסתי לשיפוץ כדי לאותת להם שאני נשאר פה להרבה זמן. המתווך כאילו התעניין בי, שאל לשלומי ומה קרה בקורונה, איך עברתי את המשבר. ואז הציע שוב לקנות. הוא אמר לי כי אחרי הגל הבא ההצעה שלהם תהיה נמוכה בהרבה. בגלל המשבר לקחתי עוד הלוואה מהבנק. נוצר אצלי בור. אם תהיה חידוש של הסגר, אני אכנע".

איך הרגשת כשהוא פנה אליך?

"הרגשתי שהוא מייחל למפלה ומחכה לרגע שאמעד ואגסוס. כמו נשר שחג מעל חיה פצועה".

למה אתה מצפה? זה שוק חופשי.

"אני יודע. אבל הייתי רוצה שיהיה גוף ממשלתי שיסייע לעסקים כמו שלי אחרי שיבחן אותם ויראה שהם עסקים טובים, שרק בגלל הקורונה נכנסו למצב רגיש. גוף שילווה כסף בריבית נורמלית. הרי העסק שלי עבד כמו שצריך. וגם עכשיו הוא עובד טוב, אתה רואה. את ההלוואה לקחתי גם מכיוון ששכר הדירה עלה בצורה לא רגילה בגלל אלה שרצו לקנות אותי ומחכים שאפשוט את הרגל. אלה לא אנשים שבאים לעזור. הם פשוט באים לרכוב על ההצלחה שלך".

לד' (37) יש עסק שמספק שירותים לבתי מלון, וכדי לפתח אותו הכניס שותף ולקח הלוואה. אבל בזמן הסגר העבודה במלונות נעצרה ועכשיו השותף בעל הכיסים העמוקים יותר מבקש לדלל אותו. "הוא רוצה להוציא אותי מהעסק שאני הקמתי ובניתי. הוא שלח לי איזה מתווך שמציע לו להכניס שותף נוסף. גם המתווך וגם השותף שלי יודעים שמדובר בסופו של דבר בעסק שיהיה רווחי מאוד, ושניהם מנצלים את החולשה שנקלעתי אליה בגלל הקורונה".

מה אתה מתכוון לעשות?

"אני במצב די מתסכל. האופציה היחידה שלי היא התחשבות של הבנק, אבל אם לא תהיה ברירה, אני אמכור כי לשוק האפור אני לא אלך".

גם ר' (37) מוכרת בר שבבעלותה בגלל הקורונה. היא ובעלה השקיעו בו כמיליון וחצי שקל מהלוואות ומכספם הפרטי. "פתחנו את העסק כחצי שנה לפני המשבר, והוא עבד מצוין, לפי הספר. לא עשינו קיצורי דרך. כמו שכתוב בבתי הספר לכלכלה. לקחנו סיכון מחושב. שהרי כלכלת השוק החופשי מעודדת לקחת סיכונים כאלה, אחרת לא היתה צמיחה", היא אומרת בקול חנוק ומתקשה להמשיך. "ואז הגיעה הקורונה וכל החובות התחילו להצטבר. היום אני נאלצת למכור אותו ב־300 אלף שקל, כי אין לי ברירה. ואת שאר החובות אצטרך לשלם כל החיים שלי".

מה היית מצפה שיקרה?

"שהמדינה תעזור ותעמיד הלוואה בריבית נמוכה. אני אחזיר כל שקל. מדובר בעסק טוב. אפשר לבדוק את זה, לפתוח את הספרים ולהיווכח. אבל בבנק לאף אחד לא אכפת, ואני ובעלי נמצאים על סף עוני".

הכתף הקרה מהבנקים חוזרת בכל השיחות עם בעלי העסקים הקטנים. במהלך החודש שעבר, עונת הדו"חות לסיכום הרבעון הראשון של השנה, הודיעו כל הבנקים על הגדלה במאות אחוזים של ההפרשות להפסדי אשראי — הלוואות שהם יודעים שלא ייפרעו. הצד השני של המטבע הזה הוא מדיניות קשוחה כלפי בעלי חוב, שעכשיו יותר מתמיד זקוקים לגמישות.

אל החלל שהותירו הבנקים נכנסים גופי מימון פרטיים, כמו משרד עורכי הדין סימון, עישר, דסקל ושות', שהקים קרן סיוע לעסקים שנפגעו מקורונה. אל תתנו לשם להטעות, לא מדובר בסיוע ממניעים פילנתרופיים, אלא בדרך נוספת של ניצול הזדמנויות. "יש הרבה עסקים טובים שהבנקים לא מוכנים להשקיע בהם, אבל אנחנו מוכנים", אומרת ראשת הקרן עו"ד לירון שיר, ראש מחלקת חדלות פירעון במשרד. "אנחנו לא עושים את זה ממטרות פילנתרופיות. יש חברות ועסקים שזקוקים לעזרה לכמה חודשים ואנחנו יכולים לסייע להם משפטית באמצעות הליך הקפאת הליכים. זה הליך שמתקבל בידי בית המשפט, רק באמצעות גוף שיזרים כספים. אז אני באה ואומרת שאני מוכנה להיות הגורם שיעשה את זה, אם אני יודעת שלעסק יש אפשרות להשתקם. אני בונה תוכנית עסקית ומעמידה מימון. אחר כך אני ואתה נסתדר בינינו. אם המהלך יישא פרי אני אכנס כשותף שלך, או שתשלם לי על ההלוואה. בעיקרון אני באה לעשות רק טוב לאנשים שהם חנוקים".

איך עלה הרעיון להקים את המיזם?

"ראינו שיש לנו לקוחות עם הרבה מאוד כסף שמחפשים עסקים להשקיע בהם. ומצד שני יש המון עסקים שזועקים לעזרה".

יש תחומים מסוימים שקורצים לכם?

"יצרנו קשר עם התאחדות אולמות האירועים, למשל. זה תחום שאנחנו מעוניינים בו. ישנן גם חברות בנייה שאנחנו בגישושים איתן".

גם שירן בן עזרא ממשרד עו"ד הנטר, פנחסי, זריהן בן עזרא ושות׳ עומדת בראש קבוצה שמחפשת הזדמנויות. המשרד שלה מתמחה בנאמנויות, ניהול עושר אישי של תושבי חוץ, מיסוי בינלאומי ונדל"ן. "בכל 100 שנים יש משבר שגורם לחברות ותיקות להתמוסס ולחברות חדשות לפרוח. זה עושה משהו טוב, סירקולציה שמקדמת את הכלכלה, ירידה לצורך עלייה", היא אומרת. "אנחנו רוצים להיכנס לצוואר הבקבוק. הגענו לפה כדי לנצל את הפחד וחוסר הוודאות של אנשים. הבנקים מהדקים חגורות ומי שיודע לנצל את זה לטובת המשקיעים שלו, ירוויח. כמויות ההודעות שקיבלתי ממתווכים מטורפות. כולם מבחינתם נפגעי קורונה, כולם רוצים לפתוח במשא ומתן.

"תראה מה קורה בשוק המשרדים. אנחנו מייצגים הרבה בעלי משרדים, וכולם חושבים למכור, יש גל של פאניקה. פעם מכרו בעשרת אלפים שקל למטר, היום אין סיכוי שתקבל את זה. אנשים אומרים, 'מה פתאום, אנחנו כבר נעבוד מהבית'. במצב כזה אנחנו נכנסים לתפור מהר את העסקה. ואם יש לקוח שרוצה למכור, אנחנו יודעים איפה יש כסף זמין. אנחנו מנסים לזהות גם הזדמנויות לעצמנו. למצוא בעלי קרקע שצריכים להשביח אותה. מנסים לקנות עסקאות במחיר שלא היינו מצליחים לפני כן".

תני דוגמה.

"לקוח שקנה קרקע של כ־600 דונם בחיפה, והעירייה אמרה לו 'בוא נדחה את הפיתוח בשנה בגלל הקורונה'. הוא קנה את הקרקע במחיר גבוה. אמנם בזק יושבים לו על הקרקע הזאת וחתמו איתו על הסכם שכירות, אבל הוא רצה ללכת לשיפוט באפריל. אחרי הכל הוא שם 50 מיליון שקל, חלק מכיסו וחלק מהלוואה, ומחר בבוקר הוא יצטרך להחזיר את הכסף הביתה. הקורונה תקעה אותו לפחות לשנתיים הקרובות. הוא אמר שאין לו בעיה למכור את הקרקע אפילו בלי רווח, אז סידרנו לו קונה שאין לו בעיית נזילות ויכול להשביח את הקרקע גם עוד כמה שנים".

מי שמנצל את ההזדמנויות של המשבר הכלכלי אלה לא רק המתווכים והעסקים הבינוניים אלא גם כרישי הנדל"ן, כמו קרן JTLV2 בניהולם של עמיר בירם ואריאל רוטר. בתחילת השנה תכנן יצחק תשובה להנפיק את אלעד מגורים לפי שווי של 600 מיליון שקל. אולם ככל שהעמיק המשבר שאליו נקלעה קבוצת דלק שלו, בין היתר בגלל הקורונה, הוא התפשר על מכירה לפי שווי של 290 מיליון שקל לישראל קנדה. אלא שגם העסקה הזו פוצצה בדקה התשעים, ובלחץ שאליו נקלע תשובה הוא הסכים למכור את אלעד לבסוף ל־JTLV2 ב־275 מיליון שקל — פחות מחצי מהשווי שבו רצה להנפיק אותה.

מקרה דומה קרה עם חברת המרכזים המסחריים ישפרו, שבבעלות נכסים ובניין של אדוארדו אלשטיין. במכרז המקורי העדיף אלשטיין למכור את החברה לביג ומגה אור ב־855 מיליון שקל, אף שתנופורט של כידן דהרי וירון אדיב היתה מוכנה לשלם אפילו 900 מיליון שקל תמורתה. אולם כשפרץ המשבר דרשו ביג ומגה אור מאלשטיין דחייה של שלושה חודשים, והעסקה עלתה על שרטון. אלשטיין נאלץ לבסוף להתפשר על מכירת ישפרו לתנופורט תמורת 800 מיליון שקל — 100 מיליון שקל פחות ממה שהיתה מוכנה לשלם לו רק חצי שנה קודם לכן.

"אני לא מאמין שהמזל שיחק כל כך לטובתי", אומר דהרי ל"מוסף כלכליסט". "סגרתי את העסקה הכי טובה ביותר שיכולתי להשיג, רק טוב יצא לי מהקורונה. ישפרו זה נדל"ן מניב פר אקסלנס. השווי שלה הוא כמיליארד וחצי שקל. המגרשים שלה מסודרים עם תב"ע פיקס ועם אישורי בנייה".

איך אתה מסביר את כל הטוב הזה שקרה לך?

"אני כבר שנתיים וחצי עוקב אחרי החברה הזאת. כשהתפוצצה העסקה איתם, ישבתי אחד על אחד עם אדוארדו ונוצר בינינו קשר טוב. אני מעריך אותו כי כשהם קנו ב־855 מיליון אני ניסיתי להפריע ולהציע עוד 30 מיליון שקל מעל ההצעה שלהם. אבל הוא אמר לי 'סגרתי כבר איתם'. ואז כשהתפוצצה העסקה עם מגה אור וביג, חזרנו למשא ומתן. התחלנו אותו באחת בצהריים רק אני והוא, ונשארנו עד ארבע לפנות בוקר, עד שיצא עשן לבן. לחצנו ידיים וסגרנו עסקה".

למה הם לא הוציאו את המכרז בפעם השנייה למרבה במחיר?

"כי הייתי המציע הבא בתור. וגם נתתי 50 מיליון שקל במזומן. אני עדיין לא מאמין שיש לי עסקה כזאת טובה. אני מברך את הקורונה".

גם חברת הבנייה י.ח דמרי ניצלה את משבר הקורונה וסגרה במהלכו שתי עסקאות ענק עם חברות בצרות: הראשונה היא רכישת קרקע בשכונת בבלי בתל אביב שהיתה בבעלות תשובה ונקנתה בשיתוף עם קבוצת חג'ג'; והשנייה היא רכישת מטה האופנה של רשת קסטרו בבת ים, שבדומה לקבוצת דלק גם היא סבלה ממשבר מתמשך שרק התעצם עם הקורונה.

נורית טויטו, סמנכ"לית הכספים של החברה, מסבירה כי רכישת נדל"ן בתקופת משבר היא חלק מהדנ"א של י.ח דמרי: "עסקאות טובות עושים כשקשה. כשלא קשה, קשה לאתר עסקאות. הבנקים נתנו לנו רוח גבית מאוד טובה. אני לא נכנסת ללמה תשובה מכר את בבלי. יכול להיות שגם בלי הקורונה היה מוכר. אבל הקורונה הוסיפה, כי מחירי הדלק ירדו".

ומה היה עם קסטרו?

"להבנתי העסקה הזאת היתה אמורה להתבצע מול גורם אחר, שהציע לקנות את המגרש במחיר הרבה יותר גבוה. אבל בסוף העסקה הזאת לא צלחה, לא יודעת למה, והם הגיעו אלינו דרך מכר משותף. אז נפלה ההזדמנות לקנות את זה במחיר יותר נמוך".

בכמה יותר נמוך?

"הקונים המקוריים היו אמורים להיכנס במחיר של 180 מיליון שקל, כש־50% יישאר בבעלות קסטרו. אנחנו שילמנו על הכל 140 מיליון שקל".

אנחנו נמצאים בתקופה של אי ודאות. אתם לא חוששים להיפגע בעצמכם משפל כלכלי?

"בתחום שלנו לא מסתכלים כמה חודשים קדימה, אלא כמה שנים קדימה. ב־2008, כשפרץ המשבר העולמי, עשינו את העסקה הכי טובה שלנו אי פעם. קנינו קרקע חקלאית בחדרה והצלחנו להעביר את התב"ע ולהקים עליה את שכונת הפארק עם אלפי יחידות דיור. המוטו שלנו הוא שלא משנה מה יהיה, אנשים תמיד צריכים מקום מגורים, והמחירים תמיד יעלו".

לא היה לכם קצת קשה מבחינה מוסרית? הרי בבלי היה הבייבי של תשובה, וקסטרו מכרו את המטה שלהם. שם העסק המשפחתי התחיל.

"אני מניחה שלהם זה היה קצת קשה, אבל כשאתה צריך להציל את העסק שלך, אתה עושה מהלכים קשים, וכנראה אלו העסקאות הנכונות בשבילם בזמן הנוכחי. צריך לדעת לעשות עסקים ולהנזיל נכסים, לא להתאהב בהם. סך הכל מדובר בכסף".