אתה בעצם מובטל?

"באמצע מרץ יצאתי כמו כולם לחל"ת. במאי נקראתי לעבוד למשך חודש, הטסתי ארבע טיסות מטען לסין, ואז הוצאתי שוב לחל"ת עד להודעה חדשה".

להיות טייס היה חלום שלך?

"חלום חיי. מגיל 12 עשיתי כל מה שאני יכול כדי להגיע לזה. עסקתי בטיסנאות, למדתי הכל על מטוסים, הלכתי לשדות תעופה, תפסתי טרמפים על טיסות מהרצליה כשעוד היה אפשר. עשיתי הכל כדי להגיע לקורס טיס, ובחיל האוויר הייתי טייס תובלה".

מה מרגיש טייס מקורקע?

"שהמתח של הכנה לטיסות הולך ומתפוגג. וכשהמתח דועך, זה יוצר מצוקה. אני משתוקק בצורה הכי פשוטה וישירה לחזור לטוס. לדבר עם נוסעים, דיילים, להתמודד עם אתגרי מזג אוויר, להביא את החיה המוזרה הזאת בתנאים בלתי אפשריים ליעד. זה מה שאני יודע לעשות. מעבר לכך, חוקית אנחנו נדרשים לאיקס המראות ונחיתות בחודש כדי שהרישיון יישמר. המקצוע מבוסס על ידע ומיומנות שקשה לשמור אותם אם לא עוסקים בהם באופן שוטף, ובחל"ת, שנמשך ארבעה חודשים, מאות טייסים איבדו את הכשירות. זה בערך כמו אצל ספורטאי, כל יום בלי אימון מחזיר אותו אחורה".

‍איך אתה מסביר את השמחה לאידכם בציבור בתקופה הנוכחית?

"לפני 40 שנה טייס היה מקצוע נשגב, כמעט בלתי ניתן להשגה ועם שכר גבוה. עד היום אנשים חושבים שטייסים יושבים בקוקפיט, מזיזים קצת את הסטיק ונהנים ממשכורת דמיונית. היתה למקצוע הילה והסטריאוטיפ נשאר. זה מה שהופך אותנו לשק האגרוף של כולם, כשגם ככה קשה. אתה רואה את זה בטוקבקים, בפוסטים של שנאה. את מספרת על מבצעים הרואיים בזמן הקורונה, מסלולי טיסה שלא עשו מעולם, ועם ישראל מגדף את הטייסים. אנחנו נתפסים כ'יפי הבלורית' וזה מעצבן אנשים. כרגע הטייסים גם יושבים בבית, גם מאבדים כשירות, גם לא יודעים מה יקרה וגם חוטפים מהציבור".

אבל השכר באמת נשאר גבוה.

"לא. טייסי אל על מרוויחים הכי מעט בהשוואה לחברות תעופה גדולות. אולי 60% פחות. שכרי הוא 750 שקל לשעה, ואני יכול לטוס 75 שעות בחודש, זה החוזה. אני יכול להעלות את זה בעוד 15 שעות, ומעבר לזה אסור לי".

‍זה 60-50 אלף שקל בחודש.

"בסוף אני חוזר הביתה עם 23 נטו, פחות ממהנדסים במשפחה שלי, ומי שטוען אחרת מתייחס למספרים ישנים. זו תאוות בצע? בעבר היה אפשר לטוס יותר, אבל היום ההגבלה היא בחוק. וזה לפני ההשלכות הבריאותיות הקשות של להמריא ל־36 אלף רגל, זה לא טריוויאלי. ההשפעה של הקרינה הקוסמית יותר משמעותית ככל שעולים בגובה וטסים צפונה. אנחנו כמו עובדי רנטגן".

וטיסות חינם למשפחה.

"הבן שלי טס איתי לאחרונה לפני שנתיים, הבת הגדולה פעם אחת לפני כמה שנים, אשתי אולי פעמיים בשנה. הקטנה באמת מתגעגעת לזה יותר. אבל פה את צודקת, כל נסיעה היתה תענוג, לפעמים הייתי מקנא בעצמי. יש בנפיט בכל עבודה, אבל זה לא גורע מהמאמץ שאתה משקיע. מהשעות הלא פשוטות, מניהול העייפות".

אתה מודאג?

"כשהפרנסה לא מובטחת אתה מודאג, אבל לא אתן לעצמי ליפול מהרגליים. הסיפור מורכב כי זה לא חל"ת של חודשיים־שלושה, אבל אנחנו משפחה תכליתית ועולמנו לא נחרב. מצד שני, לא כולם ישרדו את התקופה הזאת. יש טייסים שלא יודעים לעשות משהו אחר, וגם כשנתאושש לא ברור לאיזה עולם נתאושש".

פתאום אין ביטחון במקצוע.

"הבת שלי, אלה רוזנצוויג, היא שחקנית בהקאמרי, והיא הפסיקה לעבוד ביום שבו אני הפסקתי לעבוד. והיא תחזור מתישהו, כשאני אחזור. לא ימלאו אולמות תיאטרון לפני שימלאו את הטרמינל בנתב"ג. כרגע שנינו לא עושים את הדבר שבשבילו אנחנו שמחים לקום בבוקר, שהוא גם הפרנסה שלנו".

‍‍איך היה לטוס לסין בקורונה?

"ווהן היה הטרמינל הכי גדול שראיתי בחיים שלי וכולו היה ריק. אין נפש חיה, רק אנחנו והסינית שמובילה אותנו לבדיקות קורונה אצל אנשים שלבושים כמו אסטרונאוטים. זה היה סוריאליסטי. בחיים לא חשבתי שארד מטיסה ואנשים בחליפות ירססו אותי בדי.די.טי ויתקעו לי מטושים למוח דרך האף. הותר לנו לשהות רק במתקני אירוח של משרד הבריאות הסיני, צמוד למסלולים, וזה נראה כמו שזה נשמע: בידוד. אסור לצאת מהחדר, אוכל דלוח ברמה של אכסניית נוער וחיטוי בכל מקום. אתה נשאר 30 שעות בשדה עם רעש של ירי וקולות רקע של שאגות חיות טרף שנועדו להבריח ציפורים. תענוג מאוד מפוקפק. אבל זאת העבודה, בטח בזמנים שאין עבודה בתחום, אז לקחתי בפרופורציה".

יש תוכנית ליום שאחרי?

"הפוקוס הוא להמשיך לטוס, עד גיל פרישה. אבל במקצוע הזה יש כל כך הרבה גורמים שיכולים לגרום להפסקת העבודה שלך - בריאותיים, כלכליים, מבחני כשירות - אז אני דואג שיהיו אלטרנטיבות. התחלתי לגשש ואנחנו מנסים בינתיים להתנהל בזהירות ולחיות בכמעט אפס הוצאות. לא אוכל להרשות לעצמי חצי שנה נוספת כזו, ואם העסק גמור אצטרך לעשות צעד".

טיסה בלתי נשכחת?

"מבחינת יופי, טיסה ללוס אנג'לס, שבה שעתיים אחרי ההמראה, באזור רומניה, חווינו זריחה, אחרי זה שוב שקיעה כשהמשכנו צפונה, ואז זוהר צפוני מהיפים שראיתי, אחריו ליקוי ירח מלא באזור גרינלנד ולבסוף זריחה מהיפות שראיתי מעל לוס אנג'לס. לא יכולתי לעזוב את הקוקפיט גם כשלא מילאתי תפקיד. מבחינת התרגשות, טיסה לפולין ביום הזיכרון, כשההמראה היתה בערך בזמן הצפירה וביקשתי אישור מיוחד להישאר בצפירה על המסלול".