חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הפוליטיקאים מנסים לרמוס רגולטור /// תיק רפאלי מזכיר שבלוקים הם ראיה קשיחה /// חברות הנדל"ן מזייפות עסקים כרגיל /// אמריקה מחשבת משטר מחדש
הסדר לרפאלי
פולואו דה בלוקים
בכתב האישום שביסס את עסקת הטיעון עם בר רפאלי מככבות דירות הפאר שנשכרו על ידי הרפאלים במגדלים בפארק צמרת בתל אביב. בשנים ההן, 2012-2009, אחזה הדוגמנית גם בבחור מפואר באמריקה וגם בדירות מפוארות בישראל. כך נולדה שרשרת הדומינו: השאלה העובדתית איפה רפאלי באמת חייתה היתה אמורה לבסס את המסקנה המשפטית בדבר "מרכז חייה", וממנה ייגזר גודל החוב למס הכנסה.
"קבוצת" רפאלי חששה שזיקה בין בר למגדלים תכריע לטובת "מרכז חיים" בישראל. הפתרון היה רישום האח דור כשוכר, כשבפועל שימשה הדירה התל־אביבית את בר כשזו שהתה בארץ. אילו היתה גרה בבית ההורים, למשל, היה לה קל יותר לבסס את טענת "מרכז החיים" בלוס אנג'לס.
נדל"ן תמיד היה הידיד הטוב ביותר של פרקליט התביעה. כתב האישום נגד אריה דרעי נבנה על השדרוג הסדרתי והמתמיד בשווי הנדל"ן שברשותו. תיק הולילנד נבנה על המפלצת הנדל"נית שצמחה על קו השמים הירושלמי. נדל"ן הוא ראיה מוצקה, מוחשית, שאינה ניתנת לגריסה והשמדה כמו הדיסקים בלשכת אהוד ברק. "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם", נכתב בשיר השקרי על הכותל. אז לאבנים אין לב אדם, אבל לפעמים יש בכוחן לגלות היכן לבו פועם כשהוא בישראל.
/// משה גורלי
חברות הנדל"ן
מה הן לא מדווחות
בתוך מבול הדיווחים של חברות ציבוריות בשבועות האחרונים, אדגר, המשקיעה בנדל"ן, עדכנה כי היא "בוחנת הפסקה" בהקמת חניון בפתח תקווה, שבו כבר השקיעה 25 מיליון שקל, ו"תבחן" את המשך הבנייה של חללי עבודה משותפים בפולין, שעלו עד כה 15 מיליון.
זה דיווח חריג: שאר חברות הנדל"ן הציגו בדו"חות שלהן עסקים כרגיל. כן, פה ושם ויתרו קצת על דמי שכירות, אבל זהו בערך. משבר כלכלי גלובלי, האטה כללית, אבטלה נרחבת, שוק תעסוקה שגם מתכווץ וגם גילה את העבודה מהבית ופחות צריך משרדים, ציבור שהתרגל לקניות אונליין ופחות נדרש לקניונים — כל אלה יכולים לשנות לגמרי את עולם הנדל"ן בעתיד הקרוב. אבל במצג של החברות למשקיעים אין כלום מזה. אף מילה על עיכובים קטנים או הקפאות ממושכות של בניית מיליוני מ"ר חדשים של משרדים, אף עדות למחשבה מחודשת על הצורך בפרויקטים שכבר יצאו לפועל או מתוכננים להתחיל בקרוב. אולי אנשי אדגר הם היחידים שמבינים מה קורה; זה מדאיג, אבל לא מאוד סביר. יותר סביר ששאר החברות מסתירות מהמשקיעים שלהן מידע רלבנטי דרמטי, חושבות שהם לא מצפים מהן לבחון את הכדאיות של הפרויקטים שלהן בכל רגע נתון ושהודאה בתהליכים כאלה היא סימן לחולשה, לא לחוזק. אחר כך שלא יתלוננו על זה שהן איבדו את אמון המשקיעים.
/// דרור מרמור
מלחמה בממונה
אתה עובד אצלנו
"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", אמרה פעם מירי רגב, והשבוע הקולגה שלה מיקי זוהר הביא את אותה רוח אל עולם הפיננסים והביטוח. הממונה על הביטוח משה ברקת אישר לחברת כרטיסי האשראי מקס להיכנס לתחום הביטוח. לשכת סוכני הביטוח נזעקה והנשיא שלה ליאור רוזנפלד איים: "עודף הסמכויות המצויות בידי הממונה צריך להדאיג כל אזרח. לכן לא נעצור כאן ונעבור לשלבים הבאים של המאבק". וזה מפיו של אדם שהודה בעבר כי שיקר והנדס את קורות החיים שלו.
אבל הבעיה הגדולה היא ההצטרפות של זוהר לכוחנות הזאת. הוא הגדיר את ההחלטה של המומחה ברקת "חסרת אחריות" ומיד קידם חוק נגד כניסת חברות האשראי לתחום הביטוח. כי למה לדאוג לצרכנים שמשוועים לתחרות אם אפשר להתמסר לגילדת הסוכנים שמחוברת בטבור למרכז הליכוד. או כמו שאמרה ח"כ קרן ברק בדיון קודם בנושא — אם החוק מאפשר לברקת להתיר את המהלך ללא צורך באישור הפוליטיקאים, "נשנה את החוק". אנשי כחול לבן בסביבה לא ממש טרחו להילחם על המינהל התקין והאינטרס הציבורי, ושוב נשארנו עם נבחרי ציבור שמשרתים את הלובי המקורב להם, שמצליח לצעוק הכי חזק על אנשי המקצוע הבלתי תלויים. כי מה שווה הציבור אם אנחנו לא שולטים בו.
/// גולן פרידנפלד
משבר באמריקה
בדרך למהפכה
שבועיים אחרי מותו של ג'ורג' פלויד, מועצת העיר מיניאפוליס הודיעה השבוע כי היא שוקלת לפרק את כוח המשטרה בעיר, לתכנן מחדש את רשויות אכיפת החוק ולארגן אחרת את חלוקת התקציבים. זה צעד דרמטי, והוא לא נגזר רק ממותו של פלויד. המשטרה המקומית לא מצליחה, או לא ממש מנסה, לפענח כחצי ממקרי הרצח בעיר וכשלושת רבעי ממקרי האונס. היא פשוט לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות, ובמועצה מבינים זאת. במקביל הם מדברים על הפניית משאבים גדולים הרבה יותר לתוכניות חינוך, לבריאות הנפש ולגמילה מסמים.
במילים אחרות, יש כאן רשות שמארגנת מחדש את תפקידה של המערכת הציבורית כולה, וזה יכול לחולל מהלך רחב בהרבה. הרי לא רק המשטרה הורגת אזרחים שחורים, אלא גם מערכת הבריאות; בניו יורק, למשל, שיעור התמותה של אפרו־אמריקאים מקורונה גבוה פי שלושה מבקרב לבנים, בקנזס פי שבעה.
במשך כל ההיסטוריה משטרים התארגנו מחדש מתוך משברים, לא בימי נחת. צירוף הנסיבות הנוכחי בארצות הברית, ואולי בעולם כולו, מאפשר להזכיר שתשתיות השלטון התבססו כל השנים באופן שמשרת אוכלוסייה מסוימת מאוד. הגיע הזמן לארגן אותן כך שישרתו גם את השאר.
/// הגר רבט
צילום: רויטרס
מילת השבוע
//
דור סער־מן
שילוב חלק, נספח מיותר או ספחת - כל אחד רואה בסיפוח משהו אחר
הציבור הרחב, עושה רושם, לא מתעניין בסוגיית סיפוח חלק מהשטחים, או לא מאמין שזה יותר מספין. אבל בקרב הפוליטיקאים הוויכוח הזה מתנהל בטונים דרמטיים, קרב סוער על דבר מה הרה גורל, היסטורי ממש.
ומרחב הפרשנות שלו גדול כמרחב הסיפוחים האפשריים בעולם כולו, מהמנקים עד המזהמים, מהמועילים עד ההרסניים. מבחינת הליכוד, שמובילה את המהלך, סיפוח הוא בסך הכל תהליך כימי פשוט שבו כולם מרוויחים. ממש כמו הכרוב בתנור שסופח את הטעמים ונהפך למעדן. איזה כיף יהיה אחרי הסיפוח. ימינה יותר, בקרב המתנחלים, הסיפוח מזכיר יותר נספח, איזו תוספת מאולתרת, לא מעוגנת כחוזה עמוק אלא סרח עודף, שאולי ישתייך למדינת ישראל אבל יזדנב אחרי מדינה פלסטינית, זו שהצעד הזה, מבחינתם, הוא מקפצה בדרך אליה.
בשמאל מתייחסים לסיפוח כאל ספחת, איזו מחלה שהזיהום שלה רק ילך ויתפשט. כמו ריאות שסופגות חומרים מזהמים שמכים בהן כעבור שנים, לעתים עד מוות. כמו פסולת שסופגים, כמו חיתול. והחשש הוא שבוקר אחד נתעורר ונגלה שיש גבול ליכולת הספיגה שהבטיחו לנו, וזה שורף לאללה וצריך להחליף את הכל. ואיפה הפלסטינים עצמם בוויכוח הזה? נראה שאף אחד לא טורח לשאול.
