בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

איך ללכד עובדים לכדי ארגון מצטיין, כמו פפ גווארדיולה?

גווארדיולה. אם סיטי תזכה, זו תהיה האליפות הלאומית העשירית שלו ב־14 שנות אימון. צילום: אי.אף.פי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מוסף כלכליסט | 03.02.22

מ

נצ'סטר סיטי דוהרת בדרך לזכייה באליפות הפרמייר ליג. זו תהיה אליפות רביעית שלה בשש השנים שמאמן אותה פפ גווארדיולה. לפפ עצמו זו תהיה אליפות עשירית ב־14 השנים שלו כמאמן של קבוצות בוגרים. זה הישג מדהים, כי אליפות היא המשימה הקשה ביותר בספורט מקצועני.

בשחקני סיטי המשחקים בטח מעוררים תחושת דז'ה־וו, שבסופה מוצאים סימנים כחולים על הרגליים: שבוע אחר שבוע הם מתמודדים נגד קבוצות שאותן כבר ניצחו, וששחקניהן עולים למגרש חדורי מוטיבציה להפריע ולהרוס לאלופה. ובכל זאת, שבוע אחר שבוע, שחקני סיטי עושים את מה שנכון לעשות בכדורגל שפפ רוצה: הם שולטים בכדור, מניעים אותו במהירות לרוחב המגרש כדי להזיז שחקני הגנה ולנוע לתוך השטחים הפתוחים שנוצרים ביניהם, מגיעים להזדמנויות הבקעה רבות, וברגע שהם מאבדים את הכדור הם מתנפלים על היריבים כדי להשיגו בחזרה.

פפ הוא הראשון שייתן קרדיט לשחקניו ("אני מאמן טוב רק בזכות השחקנים המצוינים שיש לי", אמר פעם) אבל לא חסרים מאמנים אחרים שלרשותם עומד סגל יקר ואיכותי — ובכל זאת, הם אינם מגיעים לרמת המצוינות היציבה שלו. אז מה הוא עושה כל כך נכון לעומת המאמנים האחרים?

קודם כל: כיף. "כדורגלנים הופכים לכדורגלנים מפני שהם אוהבים לשחק עם הכדור, ואני רוצה שייהנו איתו", הסביר. התרגילים באימונים שלו מעוצבים לפי פעולות שנעשות במשחקים: הם אינטנסיביים, אבל מעודדים יצירתיות וחשיבה מקורית, ובעיקר מהנים. ההנאה הזו צריכה לבוא לידי ביטוי גם במשחק: "פפ אומר, 'התפקיד שלי הוא להביא אתכם לשליש האחרון, משם כבר תנצלו את היצירתיות שלכם ותבקיעו", סיפר תיירי הנרי, לשעבר שחקן של פפ בברצלונה.

לפריז סן ז'רמן יש כוכבי־על נוצצים יותר, אבל הם אינם מייצרים כדורגל שלם ודומיננטי כמו זה של סיטי. מנצ'סטר יונייטד הוציאה לא פחות כסף על הסגל שלה, אבל לא מתקרבת לפסגה. לצ'לסי יש סגל ומאמן מצוינים, אבל היא לא זכתה באליפות מאז 2017. סיטי של גווארדיולה היא אופרה אחרת

בשני השלישים הראשונים הוא עושה מעל ומעבר (ודורש משמעת ברזל) כדי להכין את השחקנים, כשהוא מחבר בין רמות השחקן והקבוצה, ומסביר לחניכיו איך הפעולות שהוא דורש מתבטאות במבנה הקבוצה וברצונה הקולקטיבי ללחוץ על יריבות ולייצר שטחי עבודה יצירתית. חאבי מרטינס, ששיחק אצל פפ בבאיירן מינכן, אמר: "הוא לא סתם נותן הוראות, אלא מסביר למה כל הוראה חשובה: לאן לנוע עם הכדור, בלי הכדור, איפה לשמור, איפה לעמוד, איך להציב את הגוף בכל עמדה — יש לו רעיון והוא יודע ללמד אותו".

כל זה פועל בשירות מטרת העל של פפ: לחבר אינדיבידואלים מבריקים לכדי קבוצה דומיננטית שתדע לעבוד יחד טוב יותר מכל קבוצה אחרת עם סטארים גדולים יותר. "הנהלת מנצ'סטר סיטי מחפשת את השחקנים הכי טובים, אבל לומדת גם על החיים האישיים שלהם והדרך שבה הם מתנהגים ומתנהלים", הסביר קווין דה בריינה, כוכב מנצ'סטר סיטי, שכדי להישאר בקבוצה ולחתום על חוזה חדש שכר חברת סטטיסטיקות וניתוח, שהראתה לו שסיטי היא המקום הכי טוב עבור כישרונו. "הם יודעים איך לייצר קבוצה. זה שונה ממה שעשו בפריז סן ז'רמן".

פריז סן ז'רמן היא דוגמה מצוינת: יש שם כוכבי־על עם תדמית נוצצת יותר מאלו שיש לסיטי (מסי, ניימאר, אמבפה, ראמוס ואחרים) אבל אף שהם מתחרים בליגה חלשה בהרבה מהפרמייר־ליג, הם אינם מייצרים כדורגל שלם ודומיננטי כמו זה של סיטי. אבל אפילו בבריטניה סיטי ייחודית: מנצ'סטר יונייטד הוציאה לא פחות כסף על הסגל שלה (ובראשו רונאלדו), אבל היא אפילו לא קרובה לפסגה. לצ'לסי יש סגל מעולה ומאמן מצוין (תומאס טוכל), אבל הקבוצה לא זכתה באליפות מאז 2017. סיטי של גווארדיולה היא סיפור אחר לגמרי: כפי שהסביר דה בריינה, מלאכת החיבור של גווארדיולה היא לא רק טקטית, אלא גם אסטרטגית. השחקנים חושבים ופועלים לפי תפיסה מקיפה, ומבינים לעומק את תפקידם בפאזל. זו גם אחת מהסיבות לנכונותם למלא את כל המשימות הקטנות, הקטנוניות והמעצבנות שפפ דורש מהם.

הגישה של פפ בעלת ערך בשוק העבודה הנוכחי, השחוק מהתמודדות עם מגפה גלובלית.

במחקר משותף של בתי הספר למנהל עסקים בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו נשאלו 4,000 עובדים בארצות הברית מה משפיע על הנאתם מהעבודה. רובם הגדול השיבו שכדי ליהנות מהעבודה, הם צריכים להרגיש שהיא משמעותית. בשלב השני, החוקרים בחנו את ההצהרה הזו: הם ביקשו מ־900 עובדים בחברות אונליין בארצות הברית לייצר יישומון גרפי קטן המספק גישה ישירה למידע. העובדים חולקו לשתי קבוצות, שלכל אחת מהן המשימה מוסגרה אחרת: לקבוצה אחת נאמר שהיישומון נועד לפרויקט אמנות (מסגור תכליתי), ולשנייה נאמר שהמטרה היא שהיישומונים "יתחברו יחדיו ליצירת עבודת אמנות" (מסגור נַעֲלֶה). העובדים בקבוצה השנייה דיווחו על הרבה יותר הנאה, משמעות ומוטיבציה.

"מסגור נעלה הוא יעיל בהרבה", סיכמו החוקרים. "עצם האזכור שהיישומונים יתחברו גרם לעובדים מהקבוצה השנייה תחושות חיוביות יותר והפך אותם ליעילים יותר". המסקנה היתה שלמנהלים כדאי "לגרום לעובדים לא רק לחוש שהם חלק מפאזל, אלא שישנה מטרה גדולה יותר מיצירת הפאזל, בייחוד כשמדובר במשימות משעממות ושגרתיות. כך, למשל, כדאי למסגר משימה כמו 'לענות לשיחות של לקוחות' כ'לפתור את בעיית הלקוח, לוודא שהוא מרוצה, ולתעד פידבקים משמעותיים להמשך שיפור המוצר'". אגב, ה"בעיה" היחידה שעלתה במחקר היא שברגע שהעובדים מרגישים משמעותיים יותר, הם גם דורשים תשלום גבוה יותר — אבל לדעת החוקרים כדאי לחברות לשלם יותר ולקבל עובדים מחויבים יותר.

בעולם העסקי של השנתיים האחרונות, רבים מאיתנו מבצעים משימות שוחקות כשהם עובדים מהבית, מנותקים ממקום העבודה ומעמיתיהם, ובעיקר ממשמעות העבודה שלהם. כלכלה אמיתית — עם תנועה מלמטה למעלה, יצירה, ביטחון וסיפוק מהקריירה ומהחיים — מחייבת חיבור לרעיון מופשט. בוסים טובים כמו פפ גווארדיולה מבינים זאת.