א

דם קם בבוקר, עולה על טיסה או מביט במראה ואז פוף! הוא מגלה שבדקות האחדות שהוא העביר, האנושות התקדמה בלעדיו כמה שנים: אנשים שהכיר כילדים הפכו לנערים. אשתו עברה הלאה ויש לה חבר חדש, אפילו ילדים ממנו. את חלום הבלהות הזה כבר ראינו בסרטים כמו "להתחיל מחדש" (2000) ו"בין כוכבים" (2014), ועכשיו הוא טרנד טלוויזיוני: מארוול ביססה את כל סדרותיה בשנה החולפת על אירועי ה"בליפ" — נקישת אצבע שהעלימה חצי מהאנושות לחמש שנים. וב"מניפסט" (שעלתה בארצות הברית כבר ב־2018, והגיעה לנטפליקס לאחרונה) חבורה של נוסעים עולה על מטוס ונוחתת רק כדי לגלות שחלפו חמש שנים מאז המריאו וכל העולם שהכירו השתנה.

כל הסדרות הללו מתמקדות לא רק בסיוט של הנעלמים, אלא גם בזה של הנותרים — קרובי המשפחה שתקועים בלימבו בין אבל לתקווה. עד מתי עליהם לחכות ובאיזה שלב עליהם להמשיך הלאה? מתי זה בסדר לפנות את החדר או למצוא חבר חדש? ניצולי הטיסה ב"מניפסט" מצפים כמובן שהעולם יישאר כפי שהכירו אותו. והצורך שלהם ביציבות הזאת מיתרגם גם להדחקת המציאות — כך למשל, בן לא חושד לשנייה שגרייס אשתו עברה הלאה בזמן היעדרותו, עד שהוא נתקל בקונדום בחדר המיטות שלו. זו נטייה מאוד אנושית — הקושי להאמין שבזמן שאנחנו חווינו את העולם בצורה מסוימת, האנשים שלצדנו חוו אותו אחרת לגמרי, והציפייה שכולם בסוף יתעשתו ויישרו קו איתנו.

תראו את הליכוד, למשל: ארבע מערכות בחירות, שהסתיימו שוב ושוב בתיקו, נדרשו כדי שכל המערכת הפוליטית תאמין שהקסם של נתניהו באמת פג, ושעם ישראל רוצה חלופה. והנה, אף שעברה יותר מחצי שנה מאז הדחתו, חברי הליכוד עדיין מתייחסים לנתניהו כראש הממשלה, בטוחים שאוטוטו הוא ישוב לכיסאו. ממש כמו כל האנשים שבטוחים שכשמשבר הקורונה ייגמר, החיים יחזרו להיות כשם שהיו לפניו.

אבל מה שכל אלה מפרשים כבעיה זמנית הוא בעצם סדר עניינים חדש. וגם אם מחר בנט יודח והקורונה תמוגר — העולם לא ישוב אחורה, אלא יעבור למצב חדש לגמרי. כך שבמקום להכחיש את המציאות, מוטב שיביטו בה בעיניים פקוחות ופשוט יתקדמו הלאה.