חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הממשלה מנצלת את תקנות הקורונה לרעה /// נתניהו תומך במס שתקף לפני שנה כפוליטי /// נמל חיפה צריך לחשוש לגורלו /// לשכת עורכי הדין קיבעה מסורת גרועה
תקנות הקורונה שוב יוארכו
זמניות לנצח
בשבוע שעבר חליתי בקורונה. פעם ראשונה שלי. לא היה נעים, אבל קורונה היא כבר לא משהו שמתים ממנו. ודאי שלא מחוסנים כמוני. לא מדווחים עליה לאיש, לא מחויבים בהסתגרות ארוכה ומייסרת, לא מקבלים וולט עם גלידה הביתה. לאף אחד לא באמת אכפת, וטוב שכך.
ובכל זאת, בימים הקרובים צפויה הכנסת לאשר הארכה נוספת של תוקף חוק הסמכויות המיוחדות להתמודדות עם הקורונה. הפעם הוא יוארך עד פברואר 2024. החוק נחקק כהוראת שעה באמצע 2020, בשיא בהלת המגפה וטרם החיסונים, והעניק לממשלה כלים דרקוניים, לרבות פגיעה קשה בחירויות הפרט. כמעט מוזר להיזכר בסגרים, באיסורי ההתקהלות ובמגבלות הכניסה לחנויות — ומוסכם על כולם, מבכירי הרופאים עד אחרון האזרחים, שסמכויות כאלה היום אינן רלוונטיות ועלולות להיות מנוצלות לרעה.
ובכל זאת, הממשלה מתעקשת להמשיך להחזיק בהן. למה? כי הריבון רוצה כמה שיותר כוח. והוא מתקשה לוותר עליו, גם אם מלכתחילה ניתן לו באופן זמני. לא משנה אם מדובר במאגרים ביומטריים לא מוסדרים, במידע שנאסף מחוץ לגדר החוק או בסמכות להגביל חירות של אזרחים. הממשלה אוהבת כוח, והיא לא תשחרר.
בולמוס החקיקה הנוכחי נועד רובו ככולו להקנות לממשלה עוד ועוד כוח, והמאבק הציבורי סביבו לוהט. אבל מתחת להמולת הקרב וקריאות האיום על מערכת המשפט, לחברי הכנסת יש כעת הזדמנות לתקן בקלות עיוות ברור של עודף כוח לריבון, שאינו קשור לעמדתם פוליטית. רגע נדיר שבו נבחרים משני הגושים יכולים להגיע להסכמה ולהצביע יחד לטובת אזרחיהם.
/// אמיר זיו
צילום: Shutterstock /א.ס.א.פ קריאייטיב
מס נטפליקס
ספין נתניהו קלאסי
"אין למס נטפליקס שום היגיון כלכלי, רק היגיון פוליטי, זה נועד לגרום לכם לעזוב את נטפליקס ולחזור לערוצי התעמולה". את המשפט הזה אמר בנימין נתניהו לפני כשנה וחצי בכנס השלטון המקומי, כשהיה ראש האופוזיציה, וכבר אז הם היו הטעיה מוחלטת. הטלת המס על שירותים דיגיטליים היא יוזמה שהגיעה מדרגי המקצוע באוצר וברשות המסים, לא מהפוליטיקאים, ומטרתה היתה לבטל את האפליה שבין ספק שירות דיגיטלי ישראלי לספק שנמצא בחו"ל, כך שהיא לחלוטין תואמת את ההיגיון של עקרונות המס. יתרה מזו, ההצעה קודמה לראשונה כבר ב־2016 כשנתניהו היה ראש ממשלה. והנה השבוע גם ממשלת ימין־על־מלא של נתניהו מקדמת שוב את המהלך.
זה נתניהו קלאסי — מטיל רפש ומשסה בניסוחים פשוטים ומשכנעים שנשמעים מתוחכמים, אך בפועל חסרי ביסוס מינימלי. זה אותו האופן שבו הוא מדבר על הרפורמה המשפטית: הוא מציג אותה כתומכת בכלכלה ומדבר על עומס בבתי המשפט ועל רגולציה עודפת. אלה דברים נכונים לכשעצמם, אך חסרי כל קשר לשינויים שהרפורמה המשפטית מציעה.
גם תפקידם של העיתונאים מאותגר בעת הזו — מחד להנכיח את הטעיותיו, ומאידך לא להיסחף לתוך הדיון השולי וחסר הבסיס, שאליו הוא חותר. כי מה שעל הפרק והנזקים שייגרמו לכלכלה ולמדינה יהיו חמורים בהרבה מעוד כמה שקלים על המינוי החודשי לנטפליקס.
/// שלמה טייטלבאום
אדאני מתרסקת
חוגגים בעיניים עצומות
לפני שבוע פרסמה חברת הינדנבורג מחקר שהעלה חשדות כי קבוצת אדאני ההודית, שזכתה במכרז לרכישת נמל חיפה, אינה אלא מבנה מסורבל של חברות קש שמשמש להפקת רווחים חריגים והלבנת כספים. הממצאים התגלגלו מאז למה שמכנים במחקר "אחת ההונאות הגדולות והנועזות בהיסטוריה", וכבר נמחקו כ־70 מיליארד דולר משווי הקבוצה. הטלטלה לא פסחה על הבורסה במומבאי, שמציגה כעת ביצועי חסר, והעולם כולו עוקב בשקיקה אחרי הפרשה. ורק במקום אחד רגועים ועורכים קבלת פנים חגיגית לגאוטם אדאני, ראש הקבוצה — בישראל כמובן.
קבוצת אדאני לא מעוררת שום חששות בקרב ממשלת ישראל, אף שמראש היא הציעה סכום דמיוני על הנמל — כמעט כפול מיתר המתמודדים במכרז. יש לכך סיבה אחת פשוטה — הכל מוכר. אדאני בנה פירמידה סבוכה של חברות שהפכה דומיננטית בכלכלה ובבורסה המקומית. מכירים? ד"ש לנוחי דנקנר. אימפריית אדאני היא חברה משפחתית עם עסקי תשתיות ציבוריים שמעורבבים עם עסקי יהלומים פרטיים. ד"ש ללב לבייב. מנהלים בכירים מתחלפים בה בקצב מסחרר כאילו היו במשרת סטודנט? מה הבעיה, זה קורה גם במגדל. אבל את אחיו האובד האמיתי מצא אדאני השבוע באירוע החגיגי בחיפה בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בדיוק כשם שאדאני הגיב למחקר של הינדנבורג בהפניית אצבע מאשימה לכותבי המחקר "שרק רוצים להרוס את כלכלת הודו ולפגוע בעצמאותה", כך גם נתניהו הודף את השאלות על נזקי ההפיכה המשפטית בהאשמת האינטרסים של יריביו: "לא כיף להפסיד בבחירות, אבל לא צריך להפוך את המרמור לפגיעה כלכלה במדינה".
/// סופי שולמן
צילום: ניצן דרור
חימי
מורשת אפי נוה
הסיפור המיוחס לראש לשכת עורכי הדין עו"ד אבי חימי מהדהד את סיפור קודמו אפי נוה — ניצול מעמדו כראש לשכת עורכי הדין ובעל השפעה במינוי שופטים מול עורכות דין שחושקות בכס השיפוט. גם אם מדובר בהסכמה, גם אם מדובר בקשר בין בגירים, גם אם מדובר באינטרס הדדי שגלש למחוזות האלה — קשה להמעיט מחומרת העניין, בין שמדובר בפליליות, טיפשות או שיבוש חמור בשיקול הדעת.
בעוד שנוה נתפס בשלהי הקדנציה שלו, חימי נתפס ברגע המכונן של חייו — מיצובו כאחד ממנהיגי המחאה הגדולה נגד הרפורמה המשפטית וההפיכה המשטרית. למחאה הוא הביא עימו את הנכס הכי גדול שלו — הביוגרפיה האישית, שאותה הוא מדגיש בכל נאום: מרוקאי מקריית שמונה, שמודה למדינת ישראל שסייעה לו ולרעייתו לבנות את עצמם ולהצליח. חימי ברא עצמו מחדש במעבר מראשות הלשכה למנהיג כיכרות עממי, בואכה הפוליטיקה הארצית. כל זה עלול לרדת לטמיון בגלל רגע מחפיר אחד. המחנה שאותו ביקש להנהיג בהגנה על שלטון החוק אינו סלחן, ולא צריך להיות סלחן, כלפי חריגות נורמטיביות כאלה — גם אם מדובר במעשה שראוי לחסות תחת הגנת הפרטיות. לא יסייעו לו גם העובדה שנאשם ומורשעים בדין מנהלים את ממשלת ישראל, והיה להם אינטרס מובהק להפיל אותו. חימי הפך באחת מהבטחה גדולה להחמצה אדירה.
/// משה גורלי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
לא רק שאנחנו לא טובים בלהשקיע, אנחנו גם לא טובים בלריב על השקעות
נדמה שבשבוע האחרון הוויכוח הציבורי עבר מעיסוק ברפורמה המשפטית לנגזרת שלה, השאלה אם היא אכן תוביל לבריחת השקעות מישראל. מצד אחד המזהירים, מצד אחר אלה שפוסלים את האזהרות וטוענים שזו נבואה שמגשימה את עצמה, ומה שבעצם יבריח השקעות זה עצם האיומים שהן יברחו.
זה מתיישב היטב עם העובדה שהשקעות זה קונספט שקצת זר לרוח הישראלית, במדינה שקמה מהר מאוד ועם אנשים שמחבבים קיצורי דרך, רוצים לעשות מכה קלה ולא לצאת פראיירים. השקעות הרי בהגדרה מכוונות לטווח ארוך, מחייבות סבלנות, תכנון, משאבים. לא סתם המשפט הנפוץ בשירותים צה"ליים הוא "מי שמשקיע שוקע". גם כלפי השקעות כלכליות היינו חשדנים במשך שנים, עם כסף מתחת לבלטות. רק בעשורים האחרונים עוד ועוד ישראלים לומדים לעקוב, לנהל את הכסף, לבחור בפנסיה, ואנחנו עדיין חוששים לשקוע, לעיתים ממהרים למשוך את ההשקעות, להחליף מסלולים. אבל לומדים, לאט לאט. ולא רק בפיננסים. למדנו שצריך להשקיע בתשתיות, להשקיע בזוגיות, להשקיע בילדים, להשקיע בתחביבים. אנחנו מפתחים את השריר הזה. אבל מתברר שיש ישראלים שעדיין קל להם לנפנף את המשקיעים שמאיימים לעזוב ("שילכו, מי צריך אותם בכלל"), ודבקים לא בהשקעות מצמיחות, אלא באותו שיח הוא עצבני, חשדני, תזזיתי. טווח ארוך, סבלנות, תכנון? בסדר, בסדר, אבל לא עכשיו, עכשיו תנו לריב בשקט.
