מוסף כלכליסט | 08.12.22
ז'אן דילמן", סרטה של שנטל אקרמן מ־1975, הוא יצירת הקולנוע הטובה בכל הזמנים — כך קבע סקר חדש בהשתתפות 1,639 מבקרי וחוקרי קולנוע. את הסקר, שבוחר את מאה הסרטים הטובים בכל הזמנים, עורך כתב העת "סייט אנד סאונד" של מכון הקולנוע הבריטי פעם בעשור, והרשימה החדשה שהתפרסמה בסוף השבוע עוררה לא מעט תגובות נזעמות — כמו כל רשימה כזאת, למעשה.
במשך חמישה עשורים "האזרח קיין" (1941) נבחר שוב ושוב למקום הראשון, עד שברשימה הקודמת, לפני עשור, "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק (1958) הדיח אותו. עולם הקולנוע התקדם בבת אחת 17 שנה קדימה, כי צוות המצביעים הוותיק התחיל לאט לפנות את מקומו לצעירים יותר. עכשיו שוב קפצנו 17 שנה, מ־1958 ל־1975 ("ורטיגו" במקום השני ו"האזרח קיין" בשלישי, אם דאגתם) — ועם סרט של אשה. חלק מהתגובות, כמובן, טענו שזה מה שהביא אותו למקום הראשון, ולא איכותו.
"ז'אן דילמן", או בשמו המלא "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 108", הוא סרט שאין לי שום סבלנות אליו, מאת יוצרת כבירה שעשתה סרטים טובים יותר. וזה סרט שכמעט אף אחד לא ראה, אולי רק אם הוא למד קולנוע במוסד אקדמי. בקיצור, זה סרט של מבקרי קולנוע (אנינים ממני). הוא דורש סבלנות, פונה אל השכל ולאו דווקא אל הרגש, מוזיאלי.
אבל הוא לא הגיע למקום הראשון בגלל אג'נדה פמיניסטית, אלא משום שהוא מייצג באופן מושלם ומדויק את השינוי שעבר הקולנוע ב־50 השנה האחרונות. והוא עושה זאת בשני היבטים.
ראשית, המהפכה בבחירה שלו היא לא מגדרית, אלא גיאוגרפית. הוליווד היא כבר לא המקום שבו עושים את הסרטים שמבקרים מחבקים, והכתר גם לא עבר למתחרות הצפויות אנגליה, צרפת, איטליה ואפילו יפן, אלא לבלגיה.
שנית, הסרט הנבחר הוא יצירה כמעט אוונגרדית, שמפנה עורף לקולנוע כמדיום שמתקשר עם קהל רחב. וזו המהפכה הגדולה יותר שהבחירה של "זאן דילמן" מסמנת: הוא נציג של סרטים שמוותרים על הקולנוע כמדיום בידורי ואסתטי — והופכים אותו לכלי פוליטי. זה קולנוע שמעניק קול לאוכלוסיות מוחלשות ומושתקות, ואקרמן עצמה עיצבה את הדרך שבה הולכים היום סרטים כגון "אור ירח" (מקום 60 ברשימה), "אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד", "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" או "האירוע".
כדי להבין את עומק השינוי צריך להסתכל גם על הסרטים שיצאו מהרשימה, אמריקאיים קוטפי פרסים ושוברי קופות, כגון "לורנס איש ערב", "צ'יינהטאון" או "חבורת הפראים". אלה סרטים שהשפיעו על דורות של יוצרים, אבל נחשבים כיום "בידוריים", לא מספיק "רציניים". בשנה שבה יצא "ז'אן דילמן" יצאו כמה כאלה, משפיעים וזכורים מאוד — "קן הקוקייה", "מלתעות" ו"נאשוויל" — וגם הם לא נכנסו כלל לרשימה.
כי מה שמייצג את הקולנוע האמנותי של היום הוא אכן "ז'אן דילמן". "האזרח קיין" ו"ורטיגו" הם סרטים שמשלבים זיכרונות, חלומות ומצבים של תודעה כוזבת כדי לחקור את דמותו החמקמקה של הגיבור, והם פאזל נרטיבי עטוף בווירטואוזיות צורנית. "ז'אן דילמן", מנגד, הוא ריאליזם קליני מנוכר, והוא מוביל רשימה שיש בה עוד לא מעט סרטים כאלה, ברוח הבון־טון האינטלקטואלי הנוכחי: "עבודה יפה" זינק ממקום 78 לשביעי, "הלקטנים ואני" של אנייס ורדה (2000) נכנס למקום 67, "רוצח הכבשים" למקום 43 — ו"וונדה" למקום 48. אני נאלץ להודות שמעולם לא ראיתי אותו או שמעתי עליו. הוא כנראה חשוב.
אולי זה תפקידה של הרשימה הזאת: להרחיב את ההשכלה הקולנועית של קוראיה, גם אלה שחשבו שהם כבר חכמים גדולים. אם בעבר היא היתה רשימת היסוד למי שרוצים להתחיל להכיר קולנוע, היום היא חומר צפייה למתקדמים. אבל היא נקודת ציון היסטורית חשובה: זה הרגע שבו הקולנוע הטוב פינה את מקומו לטובת הקולנוע החשוב.