"

ז'אן דילמן", סרטה של שנטל אקרמן מ־1975, הוא יצירת הקולנוע הטובה בכל הזמנים — כך קבע סקר חדש בהשתתפות 1,639 מבקרי וחוקרי קולנוע. את הסקר, שבוחר את מאה הסרטים הטובים בכל הזמנים, עורך כתב העת "סייט אנד סאונד" של מכון הקולנוע הבריטי פעם בעשור, והרשימה החדשה שהתפרסמה בסוף השבוע עוררה לא מעט תגובות נזעמות — כמו כל רשימה כזאת, למעשה.

במשך חמישה עשורים "האזרח קיין" (1941) נבחר שוב ושוב למקום הראשון, עד שברשימה הקודמת, לפני עשור, "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק (1958) הדיח אותו. עולם הקולנוע התקדם בבת אחת 17 שנה קדימה, כי צוות המצביעים הוותיק התחיל לאט לפנות את מקומו לצעירים יותר. עכשיו שוב קפצנו 17 שנה, מ־1958 ל־1975 ("ורטיגו" במקום השני ו"האזרח קיין" בשלישי, אם דאגתם) — ועם סרט של אשה. חלק מהתגובות, כמובן, טענו שזה מה שהביא אותו למקום הראשון, ולא איכותו.

"ז'אן דילמן", או בשמו המלא "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 108", הוא סרט שאין לי שום סבלנות אליו, מאת יוצרת כבירה שעשתה סרטים טובים יותר. וזה סרט שכמעט אף אחד לא ראה, אולי רק אם הוא למד קולנוע במוסד אקדמי. בקיצור, זה סרט של מבקרי קולנוע (אנינים ממני). הוא דורש סבלנות, פונה אל השכל ולאו דווקא אל הרגש, מוזיאלי.

אבל הוא לא הגיע למקום הראשון בגלל אג'נדה פמיניסטית, אלא משום שהוא מייצג באופן מושלם ומדויק את השינוי שעבר הקולנוע ב־50 השנה האחרונות. והוא עושה זאת בשני היבטים.

ראשית, המהפכה בבחירה שלו היא לא מגדרית, אלא גיאוגרפית. הוליווד היא כבר לא המקום שבו עושים את הסרטים שמבקרים מחבקים, והכתר גם לא עבר למתחרות הצפויות אנגליה, צרפת, איטליה ואפילו יפן, אלא לבלגיה.

שנית, הסרט הנבחר הוא יצירה כמעט אוונגרדית, שמפנה עורף לקולנוע כמדיום שמתקשר עם קהל רחב. וזו המהפכה הגדולה יותר שהבחירה של "זאן דילמן" מסמנת: הוא נציג של סרטים שמוותרים על הקולנוע כמדיום בידורי ואסתטי — והופכים אותו לכלי פוליטי. זה קולנוע שמעניק קול לאוכלוסיות מוחלשות ומושתקות, ואקרמן עצמה עיצבה את הדרך שבה הולכים היום סרטים כגון "אור ירח" (מקום 60 ברשימה), "אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד", "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" או "האירוע".