ב

אחת הסצנות הראשונות של "פנתר שחור: וואקנדה לנצח" מגיעה ראמונדה, המלכה החדשה של וואקנדה, לנאום מול מליאת האו"ם. מולה יושבים שרי החוץ של ארצות הברית ושל צרפת, והמלכה מוותרת על גינוני דיפלומטיה וגוערת בהם מול העולם כולו. ארצות הברית וצרפת, היא מאשימה, נלחמות נגד וואקנדה. הן כה חוששות ממחצבי הוויברניום שלה — מתכת על־טבעית שמקורה בכוכב אחר, שממנה ניתן לייצר נשק רב־עוצמה — שהן שולחות לממלכה האפריקאית הקטנה שכירי חרב בחשאי, שיגנבו ממנה כמה שיותר. מבחינת אמריקה, המחצבים של וואקנדה הופכים אותה לסכנה עבורה, רק משום שהם מספקים לה יתרון שאין למעצמה המערבית.

נאום התוכחה של ראמונדה מגיע שנים אחדות אחרי שבעלה עמד מול אותה מליאה (ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מ־2016) והושיט יד לשלום. וואקנדה היא מעצמה טכנולוגית וצבאית, שבמשך שנים העמידה פנים שהיא מדינה אפריקאית נחשלת, כדי לטוס מתחת לרדאר של המעצמות המערביות, מתוך הנחה שהן ירצו לבזוז את אוצרותיה. המלך טצ'אקה החליט להפשיר את הקשרים בין וואקנדה למערב, אלא שבעיצומו של הנאום שלו מכונית תופת מתפוצצת מתחת לבניין האו"ם והורגת אותו. הושטת היד הזאת הספיקה: בנו של טצ'אקה, המלך טצ'אלה (הפנתר השחור), הצטרף לצוות הנוקמים, מעין נאט"ו של גיבורי העל, וממלכתו הפכה לחלק מהעולם.

אלא שהמלך שוב מת. "פנתר שחור: וואקנדה לנצח" נפתח במותו של טצ'אלה (אילוץ עלילתי שנכפה על יוצרי הסרט בעקבות מותו הפתאומי של כוכב הסרט צ'דוויק בוזמן), ועקב זאת היחס של מעצמות המערב אל וואקנדה שב להיות חשדני.

אם נקשיב למה שאומרות המעצמות על וואקנדה — על משאבי הטבע שברשותה והנשקים שהיא מסוגלת לייצר — ניתן לחשוב שהן מדברות על עיראק ושדות הנפט שלה או איראן והיכולת הגרעינית המתפתחת שלה. מה שהופך את וואקנדה למדינת אויב של ארצות הברית דה־פקטו. אבל אנחנו הרי מכירים אותה: בילינו בה שעתיים ועשרים ב־2018 בלהיט הענקי "פנתר שחור", התפעלנו מהתרבות שלה, המורשת שלה, הטכנולוגיה שלה והקידמה שלה. ראינו אותה מגלה אחריות כלפי כלי הנשק והמשאבים שלה, והזדהינו עם מנהיג המדינה, גיבור העל שמנסה לאזן בין שמירה על תרבות שנשענת על מסורת עתיקה לבין הרצון המודרני להצטרף לעולם המערבי.

בסרט אמריקה לא תוקפת את וואקנדה ישירות, אלא מחרחרת בחשאי מלחמה בינה לבין אומות אחרות. אמריקה פיתחה חיישן תת־מימי לזיהוי ויברניום, כדי לאתר את מאגריה של וואקנדה. לתמונה נכנסת טאלוקן, ציוויליזציה עתיקה של יצורים תת־מימיים, שמרגישים מאוימים מהפעילות הזאת. ובתגובה פורצת מלחמה בין וואקנדה לטאלוקן, שתרבותה מזכירה את זו של בני האצטק הקדומים ושל מקסיקו של ימינו.

זו האמירה הפוליטית של הסרט: במקום שהמערב יפצה את התרבויות שהוא בזז במשך מאות שנים, הוא עכשיו משסה אותן זו בזו. הבמאי ריאן קוגלר — שבכל סרטיו, העצמאיים והממסדיים, מטפל בגזענות הסיסטמית ובתוקפנות של אמריקה — יוצר כאן סרט שמציג את אמריקה כאויבת של העמים הילידיים, שמנסים לרדת למחתרת כדי לחמוק מאימפריאליזם וכיבוש, אבל גם זה לא עוזר להם.

הסרט גם קורא לייסודה של ברית המדוכאים, כשבסופו שתי האומות הנלחמות מבינות שעליהן לשתף פעולה זו עם זו כדי לשמר את תרבויותיהן, ולא להילחם זו בזו. האויב המשותף ברור: אמריקה וסוכנויות הביון שלה, שרואות בכל מי שמושיט עזרה לוואקנדה בוגד.

מ"העולם החדש" של טרנס מאליק עד "אפוקליפטו" של מל גיבסון: אחת לכמה שנים הקולנוע האמריקאי מנסה לספר את סיפור הקולוניאליזם מנקודת המבט הילידית, זו שנטרפה בידי האירופים בחיפושם אחר משאבי טבע וכוח אדם. באחרונה הצטרף לחבורה גם "הלוחמת" של ג'ינה פרינס־בייתווד, שכמו "וואקנדה לנצח" מציג את אפריקה בתור המקום שאליו הלבנים מגיעים כדי לבזוז, ולכן מצדיק את האלימות של צבאות הגרילה האפריקאיים כאקט של הגנה עצמית מפני פולשים וסוחרי עבדים.

זה מה שהופך את "וואקנדה לנצח" לסרט שמציג מסר אנטי־מערבי מיליטנטי למדי. אם "פנתר שחור" סיפר על צמיחתו של גיבור שיושיט יד למערב ויחבור לכוחות הביטחון שלו, הרי שסרט ההמשך שלו מראה איך נוצר צבא גרילה שמנסה להילחם במעצמות. איך התערבות אמריקאית במדינות כמו עיראק ואפגניסטן מצמיחה מיליציות מקומיות שמנסות להתקומם נגד התערבות זרה. בזמנים אחרים בתולדות הוליווד, לדמות של הפנתר השחור היו קוראים טרוריסט, כי הוא נלחם נגד אמריקה ולמען עצמאות מולדתו. בדיסני של ימינו, הטרוריסט הזה הוא גיבור־על.