פ

קיד הקבלה באקווה סאן־אברהם בסיני הוא בחור מצרי בשם איברהים. הוא מדבר עברית שוטפת על אף שמעולם לא ביקר בישראל. את השפה למד באוניברסיטת קהיר, אחרי שלא התקבל ללימודי צרפתית. בעברית מליצית שמזכירה לרגעים את השידורים ההיסטוריים של קול הרעם מקהיר הוא מזהיר אותי מלהיכנס לים "משום שיש היום זרמים חזקים". הוא מלווה אותי לחדר שלי, חושה משודרגת בלשון סיני, שהיא למעשה חדר מבטון ולבנים ומרפסת יפהפייה הפונה לים. יש מיטה זוגית, מצעים כמו בכל מלון ואפילו מגבות. לרגע נדרש לי להציץ החוצה לעבר זולות הדקלים לאורך החוף של ביר סוויר, כדי להיזכר שלא נחתי באיזה בריזורט יוקרתי.

אבל מה שמיוחד באמת במקום הוא שלראשונה מאז חתימת הסכמי השלום עם מצרים, אקווה סאן־אברהם הוא אתר נופש עם מעורבות ישראלית עמוקה בניהולו. למעשה, הוא חלק מרשת אברהם הוסטל, שמפעילה הוסטלים בתל אביב, ירושלים, נצרת ואילת. מצרים אמנם עדיין לא מתירה בעלות ישראלית בבתי מלון, אבל באברהם מצאו פתרון יצירתי והם רשומים כ־Tour Operator. בעל המקום הוא מצרי וכך גם המנהל וכל אנשי הצוות, אך בפועל הכל נעשה בפיקוח אנשי הרשת הישראלית.

דווקא השנים הרעות של סיני יצרו את שיתוף הפעולה בין הרשת לשותף המצרי הישאם נאסים, בעלי קאמפ אקווה סאן הוותיק, שהיה מראשוני הקאמפים שנפתחו בסיני בשנות התשעים. המצב הביטחוני הרגיש ששרר בסיני ושנות הקורונה הובילו לסגירת אקווה סאן, והיה נחוץ כסף כדי לשקם אותו ולפתוח אותו מחדש. נאסים פנה לידידו מעוז ינון, ממייסדי אברהם הוסטל, שאותו הכיר זמן רב קודם לכן. ינון, שבמשך שנים ביקש להכניס את הרשת לסיני, זיהה הזדמנות. "הכל עבד יחד, הרצון שלו והנכונות שלנו להשקיע ולקחת סיכון", אומר ינון. "הפוטנציאל אדיר".

אתה לא חושש שזה יעורר התנגדות? במשך שנים המצרים התנגדו לבעלות ישראלית ולא היו מעוניינים בשיתופי פעולה.

"אסור לתת לחששות ופחדים להניע אותנו".

שלומי רביד הוא הממונה מטעם אברהם הוסטל לפקח על המקום. הוא נמצא פה במשך השבוע ובסופי השבוע חוזר לארץ. "הגענו למסקנה שאנחנו רוצים וצריכים להקשיב למצרים, כי הם מכירים את הישראלים יותר מאיתנו", אומר רביד. הוא לוקח אותי לקומה השנייה, מעל המסעדה, ומצביע על גבולות הקאמפ. "כרגע בנויים אצלנו כ־50 חדרים, והכוונה להכפיל את המספר, לא כולל החושות", הוא אומר.

אני מעלה בפני רביד את סוגיית המחיר, 400 שקל ללילה, שהוא אמנם נמוך בקנה מידה ישראלי אבל גבוה בסטנדרט החושות של סיני, ומציין בפניו שזה מעורר דאגה בקרב חובבי סיני, שחוששים שהשתלטות ישראלית תגרור עליית מחירים – וגרוע מכך, תפגע באווירה הקסומה.

"זה נכון, ישראלים מחפשים זול, אבל מה שיש כאן אין בהרבה מקומות. יש כאן משהו אחר. אתה גם מקבל זול אבל גם מקבל את סיני".

בדיוק מה"משהו האחר" אני חושש. ולא רק אני, דיברתי עם בעלים של אחד הקאמפים באזור, שאמר לי שזו תחילת הסוף ושהתהליך שקורה פה הוא בדיוק זה שממנו המקומיים חששו כל השנים.

"המטרה שלי היא להשאיר את המקום כמו שהוא, עם הקסם שלו. מה שאנחנו רוצים להוסיף כרגע זה טיולים למדבר, לטרה סנטה, להראות לישראלים שסיני זה לא רק בטן־גב. המטרה השנייה היא להביא תיירים מחו"ל, להכיר לאירופאי את סיני. המטרה הסופית היא שמחצית מהתיירים פה יהיו ישראלים ומחצית מחו"ל. ויש רצון גדול להביא תיירים ממצרים".

ניצן קמחי: "ההחלטה לפתוח את הסניף בתל אביב התקבלה אחרי מבצע צוק איתן. אמרנו שנפתח כקונטרה למה שקרה. זאת המשמעות של לקחת סיכון. אנחנו פה כדי לעשות כסף, אברהם זו חברה שנועדה להרוויח, אך בנוסף אנחנו מעורבים רגשית ואידיאולוגית"

"להילחם, או שלא ייגמר טוב"

המהלך העסקי בסיני, על הסיכונים שבו, מתיישב עם תפיסת העולם של אברהם הוסטל לאורך השנים. היא היתה רשת המלונאות הראשונה שהציעה אופציית לינה זולה לאוכלוסייה מגוונת באווירה אוניברסלית. בהוסטלים שלה תרמילאים דלפונים יכולים לשלם 80 שקל ללילה למיטה בחדר קבוצתי, ולפגוש בחלל המשותף זוגות ששילמו 400 שקל ללילה לחדר פרטי. החללים המרכזיים הם חלק אינטגרלי מהתפיסה של המקום, והם לא מרחיקים את הקהל שבחוץ, כמו ברוב המלונות בארץ. העובדים נהנים מיחס מכבד ומורשים גם לאכול לצד האורחים, מה שלא נהוג כמעט בענף.

אבל יותר מתפיסת העולם המלונאית, הייחוד של אברהם הוסטל הוא ברצון של מייסדיה להשפיע על החברה הישראלית. לא להישאר נייטרליים אלא לבחור צד. והם עושים זאת בצורה גלויה ולא מרומזת, ועכשיו ביתר שאת. בימים שבהם הקהילה הליברלית הישראלית במגננה, הם לא פוחדים לדבר. הם עשו זאת בהתנגדות לחוק הלאום, במאבק נגד גירוש פליטים לאפריקה, בתמיכה גלויה במפגיני בלפור, בקריאה למיגור תכנים חשוכים נגד נשים או אנשי קהילת הלהט"ב, ובתמיכה בדו־קיום בין יהודים וערבים – עמדה שעשויה להישמע כמעט חתרנית כיום. מעט מאוד עסקים בישראל מעיזים להחצין תפיסות עולם חברתיות, לא כל שכן לנקוט בפומבי עמדות פוליטיות.

הביטוי המוכר ביותר של תפיסת העולם הזו הוא קיר המסרים הענקי בחזית אברהם הוסטל בתל אביב. המסרים על הקיר נעו בשנים האחרונות מהתנגדות לגירוש מבקשי מקלט עד קריאה למנהיגות ערכית. בעת ביקורי במקום, הקיר הוקדש למאבק בקמפיין הנידה הפולשני שהובילה רותי לבייב. נראה עליו כתם רורשאך אדום ענקי ומתחתיו נכתב בעברית, אנגלית וערבית: "הדם שלי, הבחירה שלי".

"ממש לא מפחיד להיות פוליטי. מפחיד להיות בעל עסק", עונה ינון לשאלתי על הסיכון שלקח.

ועכשיו, כשעולה לשלטון ממשלת ימין קיצונית, אתה לא חושש לנהל עסק עם אג'נדה שמאלנית?

"לעסקים בלי אמירה חברתית - ימנית או שמאלית - אין זכות קיום. הם גם לא ישרדו לטווח ארוך. אני רוצה לקדם זכויות אדם, זאת האמירה שלי, ושאחרים יעשו מה שהם מאמינים בו. בקרוב הפוסטר על הבניין יציין 50 שנה לאגודה לזכויות האזרח".

זאת תגובה לבצלאל סמוטריץ', שאמר שארגוני זכויות אדם הם איום קיומי על ישראל?

"אני אומר לגופים עסקיים שאם לא נילחם על המדינה ונשאיר את זה לפוליטיקאים, זה לא ייגמר בצורה טובה – בין אם זה מעמד הנשים, שוויון זכויות או נושאים אקולוגיים. חייבים להתגייס".

עולם העסקים מקפיד להיות ניטרלי.

"הדוגמה שלי היא אילון מאסק, שקרא להצביע לרפובליקנים. מישהו יצא מטוויטר בגלל זה? אנשים הפסיקו לקנות טסלה? אני לא משווה את עצמי אליו, אבל אני מעריך אותו על האמירה הזאת. ואני לא בא לומר אם הוא צודק או לא, אלא מעריך אותו על כך שהוא יצא באמירה ערכית. אנשי עסקים צריכים לצאת באמירות ערכיות".

"כולם מנוהלים על ידי נשים"

אברהם הוסטל נולדה בהוסטל פאוזי עאזר בנצרת, שאותו פתח ינון ב־2005. הוא ואשתו עמדו לצאת לטיול הליכה של 1,000 קילומטר באמריקה, וכדי להתאמן התחילו לצעוד בשביל ישראל. במהלך המסע נוכחו לדעת שאין לאורך השביל מקומות לינה זולים. כך נולד חלום הקמת רשת הוסטלים לאורכו. אחר כך הגיעו לכפר נידח באקוודור, שם ביקרו בהוסטל שהציע להם להתערות בקהילה הילידית. "הבנו שתיירות היא כלי לשינוי חברתי", אומר ינון, באמצע שנות הארבעים לחייו. "כשאנחנו קונים מוצרים מהקהילה המקומית אנחנו עוזרים לה לשמר את אורח חייה והמורשת שלה. תיירות יכולה להיות הרבה יותר מסוף שבוע בלונדון או פריז, או אפילו מטרק בניו זילנד. היא יכולה להיות מעצימה ומפתחת לקהילות מקומיות, ולאפשר לאנשים מכל העולם לחוות את המקום בצורה אותנטית.

"הגענו לשתי מסקנות: שאנחנו רוצים לפתוח גסט־האוס דומה בשביל ישראל, ושזה צריך להיות בקהילה ערבית. הבנו שאנחנו חיים כאן אבל לא מכירים כלום מהתרבות הערבית. המטרה היתה גסט־האוס עם חזון ואינטרס משותף לערבים ויהודים". נצרת נבחרה כיעד, "בגלל הקרבה לשביל והחשיבות לנצרות. ראינו אותה כבירת התרמילאות של המזרח התיכון".

באותו זמן לא היה בעיר אפילו גסט־האוס אחד. ינון מצא את סוריידה שומר־נאסר והציע לה להפוך את הבית המפואר של סבה, פאוזי עאזר, שהיה נטוש כ־18 שנה, להוסטל בניהולה. זו היתה ההתחלה. בשלוש השנים האחרונות מנהלת את המקום מרווא טאהא, 36, שהחלה לעבוד בהוסטל לפני 14 שנה כחדרנית. "אני לא רוצה לדבר על דו־קיום, זה לא מה שמעניין אותי", אומרת טאהא. "מה שמעניין אותי זה עסקים. אני בת העיר העתיקה ומאז שהמקום הזה נפתח עסקים נוספים החלו להיפתח, וכולם מנוהלים בידי נשים".

המבנה של אברהם הוסטל משופץ בצורה חלקית. בחצר הפנימית הישנה יש פינות ישיבה, וממנה מטפסות מדרגות ברזל לקומת המגורים. שם, בין החדרים למקלחות יש חלל יפהפה עם חלונות מקומרים ותקרה מצוירת. אני פוגש בו ארבע פנסיונריות תושבות הגליל שיצאו לטיול חברות. הן מספרות שמזמן רצו לבדוק את ההוסטל, ועכשיו הופתעו לטובה מהניקיון ומהתנאים. לידן יושבים כמה תיירים מארצות הברית, קנדה, בלגיה ואיטליה, שהצטרפו אלינו לסיור בעיר בהדרכת נער הקבלה שריף ספדי, שמחדד - אם רצינו לשכוח - את מורכבות הדו־קיום המקומי.

תחילה אנחנו עוצרים מול בניין העירייה הישן, בית הסראייה, שהקים דאהר אל־עומר בשנות ה־30 של המאה ה־18, וספדי מסביר שאז בעצם נולדה הלאומיות הפלסטינית. את הסיור הוא מסיים מול בניין המוסקוביה, ששימש כהוסטל לצליינים רוסים וכיום שוכן בו מטה המשטרה. כמה מטרים משם ניצב מה שספדי מגדיר קיר מחאה. מצוירת עליו מדינת ישראל בצבעי דגל פלסטין, ולצד הציור מצוין, באנגלית ובעברית, כי 15 במאי 1948 הוא יום הנכבה. בהמשך יש גם גרפיטי עם דיוקן העיתונאית שירין אבו־עאקלה, שנהרגה במאי השנה בג'נין, ככל הנראה מירי של חיילי צה"ל.

"הקיר מספר על הנכבה הפלסטינית, כדי שתיירים שמגיעים מחו"ל יבינו מה קרה", הוא אומר, "אבל זה לא מצא חן בעיני תיירים ישראלים שהרסו להם את החגיגה של הכנאפה והכנסיות. הם התלוננו במשטרה, שמחקה את הגרפיטי, אבל לקח שבוע והוא חזר".

"חלמנו על סניף בעמאן וסוריה"

ב־2010, אחרי מבצע עופרת יצוקה, אשתו של ינון אמרה לו שהוא כבר לא יכול להמשיך להפסיד כסף. "היינו כבר בהיריון עם הבת השלישית אחרי שני בנים, והיא הבהירה לי שאני צריך לפרנס את המשפחה. הבנתי שעם עסק קטן של תיירות בפריפריה אני לא אצליח לעשות את זה, וכך נולד הרעיון והקונספט של רשת הוסטלים ראשונה בישראל".

ינון חבר לגל מור, בן גילו שהקים קודם לכן חברת טיולים שפעלה בעיקר באזור ירושלים. הם צירפו אליהם את ניצן קמחי ודרור טישלר, ששירתו יחד כלוחמים בשלד"ג וכבר הקימו ומכרו חברה בשם Kata לתיקי צילום איכותיים. "ינון הצליח לשכנע אותנו לפתוח את ההוסטל בירושלים", אומר קמחי, 61, המשמש כיום כיו"ר הרשת. "רצינו אז לקרוא לזה 'אכסניות המזרח התיכון', עם סניף בירושלים, אחרי זה בעמאן, ואחר כך בלבנון ובסוריה. הרעיון היה שהתייר יתחיל בלבנון, יעבור משם לסוריה, עמאן, ירושלים, נצרת, תל אביב והביתה". התוכנית השאפתנית לא קרמה עור וגידים, אבל אברהם הוסטל יצאה לדרך. "השם אברהם מגיע מאברהם אבינו, שהיה למעשה התרמילאי הראשון באזור והיה אבא של יצחק וישמעאל. ומה שאפיין את אברהם זו הכנסת אורחים, כך שהשם התאים לחזון שלנו", אומר קמחי.

הרשת שנולדה היא הכלאה בין גסט־האוס תרמילאים למלון. יש בה אווירה לא מעונבת, בסגנון שמזכיר קצת שבט בצופים. לחללים בהוסטלים יש מראה מחוספס ופונקציונלי. "אני מעדיף להשקיע את התקציב בציור קיר מגניב מאשר בהורדת החלודה ממשקוף החלון", אומר לי פבל גוליאק, מנהל הסניף בירושלים, כשאני מבקר אצלו. "ציור על הקיר הרבה יותר אפקטיבי, כי האורח שלנו במלון בא כדי לחוות חוויה, הוא לא נגעל מקצת חלודה".

הסניף הירושלמי נמצא באזור כיכר הדווידקה, סמוך למאה שערים, וגוליאק מספר שלפני שנכנסו המקום היה עזובה מלאה נרקומנים – בדומה למצב גם באתרים אחרים של הרשת לפני שהוקמו. בסוף ארוחת הבוקר שאני מצטרף אליה, האורחים עצמם מורידים את הכלים מהשולחנות ומניחים במתקן השטיפה, כמו בקיבוץ. קמחי מסב את תשומת ליבי לכך שברוב המקלחות בחדרים יש מגב, "גם זה כמו בקיבוץ. כן, אנחנו נמצאים באווירה שבה הכל יותר בסיסי ואלמנטרי". בהמשך חדר האוכל יהפוך לחלל עבודה משותף, ובערב לבר. ככה זה בכל הסניפים, כשקומת הגג מנוצלת להופעות ולאירועים קהילתיים. "חבר'ה מירושלים באים לשבת כאן וגם לראות הופעות. חשוב לנו שהקהל שלנו והמקומיים יתערו, יכירו ויתחברו", אומר גוליאק.

"טיול דו־נרטיבי לחברון"

השלב הבא, גם הוא חלק מהגישה של התערות באוכלוסייה והבנת מורכבות הדו־קיום, הוא הטיולים המודרכים. "הרבה מהאורחים יוצאים לטיולים ברמאללה ובשכם, עם שימת לב על הכרת האוכלוסייה המקומית", אומר מור. "אבל הטיול הכי מבוקש הוא הטיול הדו־נרטיבי לחברון, עם מדריך טיולים ישראלי בצד היהודי של העיר ומדריך פלסטיני בצד המוסלמי".

טיול כזה עולה כ־300 שקל לאדם, ואני מצטרף לקבוצה של 12 איש שיוצאת בבוקר מירושלים לחברון באוטובוס ציבורי. מלווה אותנו המדריך היהודי אליהו מקליין, חסיד ברסלב שעלה לפני 25 שנה לישראל וכיום חבר ביוזמת אברהם לדו־קיום יהודי־ערבי. "לפני שעליתי הייתי אקטיביסט ופעיל ציוני בברקלי. שם פגשתי אקטיביסטים פרו־פלסטינים ואני אומר לכם, אחרי הרדיקליים של ברקלי, אנשי חמאס ופתח נראים מתונים יותר", הוא מספר.

הנסיעה באוטובוס חולפת דרך קריית ארבע. אנחנו עוצרים מול בית הדסה ומטפסים לתל רומיידה. הרחוב שומם לגמרי. פעם פעל פה שוק הומה וחנויות בבעלות פלסטינית, אבל אלה נסגרו מאז שהכניסה מותרת רק ליהודים ולתושבי הרחוב הפלסטינים. מבית רענן, שנבנה בראש התל אחרי רצח הרב שלמה רענן ב־1998, נשקף נוף של כל חלקי חברון.

משם אנחנו הולכים למוזיאון בבית הדסה, שמגולל את הנרטיב היהודי ויש בו, בין היתר, פירוט של הרציחות והפוגרומים שעשו ערבים בתושבים היהודים בחברון. אנחנו מקנחים בשיחה עם ציפורה שליסל, בתו של שלמה רענן, שמספרת בפרוטרוט איך אירע הרצח וקוראת לאסור כניסת פעילי שמאל לחברון, משום שלטענתה הם מעוותים את הנרטיב. חשוב לה לדבר עם התיירים כדי שיבינו את הצד היהודי, והסיור בצד הזה מסתיים במערת המכפלה. 12 התיירים, אמריקאים ברובם, שותקים רוב הזמן ונראים הלומים למשמע סיפור הרצח.

מכאן אנחנו עוברים את המחסום לצד הערבי. המדריך הפלסטיני טארק תמימי אוסף אותנו ומוביל למתנ"ס מקומי. הוא מספר שלמרות הקשיים כאן, התושבים מנסים לחיות ולהתמודד עם הסטרס, ולכן האיחוד האירופי עזר להם לממן את בניית המתנ"ס. מנהל המתנ"ס מספר שיש פה חוג קראטה, ג'ודו ואפילו זומבה. ההתבדחויות מקילות קצת את האווירה, אבל רק לזמן קצר.

מהמתנ"ס אנחנו צועדים לאורך הרחוב ותמימי מספר על היתקלויות והתעמרויות מצד מתנחלים, שזורקים אבנים על העוברים ברחוב. אנחנו מטיילים בקסבה, שעטופה כולה גדר כדי למנוע פגיעת אבנים בעוברים ושבים, עד שמגיעים לחנות מזכרות. אנחנו המבקרים היחידים ולאף אחד אין חשק לקנות משהו, ואנחנו ממשיכים לביקור בצד הפלסטיני של מערת המכפלה. "למרות ששני הצדדים אויבים, בסיור הם עובדים יחד ומשתפים פעולה", אומר מור. "מבחינתי זה עוד צעד לקידום חיים משותפים ודו־קיום". כשאנחנו עוזבים אני משוחח עם תייר אמריקאי שמסביר לי שיצא יותר מבולבל מהסיור מכפי שהיה קודם, אבל לפחות "מחר אני נוסע לתל אביב ושם יש ים".

"זאת המשמעות של לקחת סיכון"

באברהם הוסטל תל אביב יש כ־92 חדרים, והוא פועל מאז 2016. "ההחלטה לפתוח אותו", מסביר קמחי, "התקבלה בדיוק אחרי מבצע צוק איתן ב־2014. אמרנו שנפתח כקונטרה למה שקרה. זאת המשמעות של לקחת סיכונים. אנחנו פה כדי לעשות כסף, אברהם זו חברה שנועדה להרוויח, אך בנוסף אנחנו מעורבים רגשית ואידיאולוגית".

בעבר הבניין שימש כמרכזייה הראשית של בזק, שמכרה אותו לקבוצת עזריאלי. קמחי עורך לי סיור במרתף הבניין, שפעם שימש כמרכז העצבים של קווי הטלפון של בזק וכיום הפך החלל שלו לגלריה לאמנות אלטרנטיבית. הוא מכיר לי את מור טישלר, האוצרת הראשית של אברהם הוסטל, והיא מספרת שהם מעמידים את החללים לרשות אמנים אלטרנטיביים, שאינם מצליחים להציג בחללים ממסדיים: "חשוב לנו לא רק לתת חדר ומיטה אלא גם חוויה מעמיקה יותר. ככה שני הצדדים יוצאים מרוויחים".

הביקור האחרון שלי הוא בסניף אברהם הוסטל באילת, שנפתח בתזמון איום רגע לפני הקורונה. 114 חדרים באזור לא שגרתי, סמוך לתחנה המרכזית, על חורבות מלון כושל מרשת B. גם כאן הלובי הוא חלל ענק, שממנו מובילים מסדרונות לחדרים. הוא מזכיר דיסקוטק מהאייטיז, עם אורות צבעוניים מהבהבים ומוזיקת מיינסטרים. מהתקרה משתלשל פסל ענק מעץ של כריש סטינגריי. בערב ביקורי הלובי כמעט ריק. לקראת תשע מגיעות כמה משפחות ישראליות להשתתף בקריוקי, בזמן שהתרמילאים מחו"ל צופים במונדיאל. דדי בראל, 51, מיטבתה במקור, מנהל את המקום כבר שלוש שנים, ומסביר ש"בהתחלה חשבנו שקהל היעד יהיו תרמילאים שמחפשים מחירים זולים, כאלה שקודם לכן היו בורחים לסיני או לעקבה. אבל בעקבות הקורונה נחשפנו לקהל הישראלי, שהציל אותנו".

אבל ישראלים מגיעים לאילת בשביל בטן־גב ובריכות ענקיות ופעילות לילדים.

"לפה מגיע סוג אחר, ישראלים שגילו את אילת, אנשים שהם מטיבי לכת, אוהבי טיולים".

"עוד שני הוסטלים בפיליפינים"

בסוף אוקטובר הונפקה בנאסד"ק חברת המלונות הישראלית סלינה בשווי של 1.2 מיליארד דולר, וזמן קצר אחר כך זינקה המניה בכ־300%. מאז המחיר נחת למציאות, אבל האירוע לא חמק מעיני מייסדי אברהם הוסטל. "החבר'ה מסלינה באו להתארח אצלנו בירושלים וללמוד כיצד עובד המודל שלנו", אומר ינון, "אני מפרגן להם על ההצלחה".

אברהם הוסטל עדיין לא הונפקה, אבל כבר גייסה 55 מיליון שקל ממשקיעים פרטיים בשלושה סבבים. 25 מיליון הגיעו מקרן האימפקט ברידג'ס, המתמחה בהשקעות שנועדו ליצור השפעה חברתית וסביבתית חיובית. "ההשקעה של ברידג'ס עזרה לנו להבין שלמה שאנחנו עושים כאן קוראים אימפקט", אומר קמחי. בימים אלה הרשת בעיצומו של גיוס 50 מיליון שקל נוספים. לדברי המייסדים, כל ארבעת הסניפים שלה רווחיים, כאשר חברת הטיולים אברהם טורס כבר מספקת כמחצית מהכנסות החברה. החזון העסקי כולל התרחבות למזרח הרחוק, שם כבר פתחה אברהם הוסטל סניף בפיליפינים בשיתוף עם חברת flyeast. "התוכניות הן לבנות עוד שני הוסטלים בפיליפינים ואז לעבור למדינות נוספות במזרח ולהקים גם חברת טיולים בינלאומית תחת המותג אברהם".

מה גרם לכם להתרחב מעבר למזרח התיכון?

"בקורונה הבנו שאסור לנו לשים את כל הביצים בסל אחד, צריך לפזר סיכונים. כי אם לא היה לנו את אילת, מי יודע איפה היינו היום".