ל

פעמים אהבות גדולות מתחילות במקומות מפתיעים. ב־1951 אלון דומניס, פעוט בן שנה מהצפון הישן של תל אביב, חלה בפוליו. ילדים ישראלים רבים חלו אז, ולדומניס היה המזל לגדול במשפחה שהיו לה האמצעים והזמן לא לוותר לו. אביו עסק ביצוא  וגם ייצג בישראל רשתות בגדים גדולות, ואמו הגננת פרשה מעבודתה כדי לטפל בו. "ההורים התאמצו שאלך הרבה. גרנו בקומה שנייה, הייתי עולה במדרגות ויורד בהחלקה על המעקה", מספר כיום דומניס (72). בשנים הראשונות, עד גיל 5, נעזר בקביים ובמכשירים תומכי הליכה על שתי הרגליים, ובהמשך נשאר עם מכשיר רק על רגל שמאל. "וכשמכשיר ההליכה היה נשבר היית צריך לשבת שעות אצל הטכנאי עד שיתקן. קראו לו דב בורר, יהודי חרדי מבני ברק, והסתכלתי עליו עובד. האהבה לטכנולוגיה באה לי משם".

והאהבה הזאת דחפה את דומניס רחוק מאוד. הוא האדם הראשון בישראל עם פרופיל 21 שמתנדב לצבא ואפילו טיפס לדרגת תת־אלוף. הוא מומחה לאווירונאוטיקה, פרופסור, ממציא ומי שהיה המהנדס הראשי של פרויקט הלביא. הוא היה מנכ"ל קרן ההשקעות דוקור־ון ליר, ניהל חממה טכנולוגית, היה מעורב בהקמה של כ־80 סטארט־אפים ישראליים וב־20 אקזיטים, והשנה מונה ליו"ר איל"ן, שכבר מזמן לא מתמקד רק בילדים נכים אלא בבני כל הגילים (ראו מסגרת). והוא גם בעל רישיון טיס אזרחי, חובב סקי, רוכב על סוסים.

הרעב לחיים צמח בבית — "כל הזמן חינכו לעצמאות ומצוינות", הוא אומר, ומספר שכשהוא פוגש נכים מצליחים אחרים "אני מגלה שהקו המקשר הוא ההשפעה של האמהות שלהם" — והרעב למסע הטכנולוגי הממושך שלו התחיל, כאמור, אצל בורר בבני ברק. "מה שהוא עשה שם היה כמעט אחד לאחד הטכנולוגיה של חלק מהתיקונים שעשיתי למטוסים במלחמת יום הכיפורים", מסביר דומניס בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "ויחד איתו פיתחתי את ההמצאה הראשונה שלי — פעם מכשירי ההליכה היו מחוברים לנעליים מבחוץ, עם בורר פיתחתי את הרעיון שהמכשירים יהיו בתוך הנעל, כדי שיהיה אפשר לנעול כל זוג נעליים". דומניס משתמש במכשיר כזה עד היום.

"הבאתי את הסוציולוג של חיל האוויר ואמרתי לו: 'בוא נעשה תחקיר של חיל האוויר - מה גורמי ההצלחה והכישלון של החברות בחממה שלנו'. היו להן טכנולוגיה וכסף, והן נכשלו כי אנשים רבו ביניהם. לא היו נתונים כאלה בשוק, ופרסמנו אותם כמחקר"

ימי ההייטק

85% מהחברות נכשלות כי האנשים רבים ביניהם

דומניס הוא נכה גאה. "נהיה לא פוליטיקלי קורקט להגיד שאני נכה. הגזמנו. אני לא חושב שאני מוגבל. אני נכה", הוא אומר בשיחה בביתו במכבים. אבל הנכות היא רק חלק לא גדול מהסיפור שלו, כמי שהיה בכמה מהצמתים הביטחוניים והטכנולוגיים המרכזיים של ישראל. לא קל לו לספר עליהם, אבל עושה זאת כעת דווקא בגלל הנכות. אחרי שנים של הצטיינות בתחומי עיסוקו, פתאום הוא חוזר להיות נכה שנאבק, כיו"ר אילן.

"אני לא אוהב חשיפה", אומר האיש שהתראיין רק פעמיים בחייו, ב־1980 כסרן ל"ידיעות אחרונות" וב־2000 עם פרישתו ל"ביטאון חיל האוויר". נדרשו חודשים כדי לשכנע אותו לדבר הפעם. "בעסקים למדתי שהתקשורת לא תמיד עושה טוב. ראיתי מה קורה לשותפים שהשמיצו זה את זה, אז החלטתי שאני כיו"ר של חברות נותן את החשיפה למנכ"לים. עובדה שלא השמיצו אותי. רק עכשיו, משום שהחשיפה שלי יכולה לעשות טוב לאיל"ן, אני משתתף בזה. אני גם לא בלינקדאין ולא בפייסבוק".

למה? איך אנשים יגיעו אליך?

"אני לא צריך את זה בשביל קשרים, אני יודע להגיע למי שאני צריך, ואני לא רוצה שיגיעו אליי. אני רוצה שקט. אתה רואה את הפרגולה הזו בחצר?" — הוא מצביע על משרד עם קירות זכוכית — "אני חי פה בטבע עם מיזוג אוויר וחימום ואני נהנה מהחיים. אני לא רוצה שיפריעו לי. ללכת לאיל"ן היה דילמה לא קטנה. אני בגיל שבו עושים רק מה שנהנים ממנו בחיים בלי מאבקים ומלחמות. איל"ן זה להמשיך מאבק מהילדות".

ההשתלבות בהייטק גם היתה מאבק? איך הגעת לשם?

"קצין שלי הסביר לי מה זה סטארט־אפים ואנג'לים, ונתן לי ספרון של כל ההוז אנד הוז בהייטק. סימנתי לי את מי אני צריך להכיר ובניתי לי תוכנית איך לייצר את הקשרים".

כך הגעת לקרן דוקור־ון ליר?

"לקרן הביא אותי מישהו שהיה מפקד שלי כשהייתי צעיר. קסמה לי העובדה שכולם שם היו מבוגרים ממני וביג שוטים בתחומים שלהם ויש ממי ללמוד".

דומניס מונה למנכ"ל הקרן ב־2002, עם הקמתה כזרוע ההשקעות הישראלית של קרן ון ליר, במימון משפחת התעשיינים ההולנדית היהודית שהרבתה לתרום לישראל — מכון ון ליר, סינמטק ירושלים שהקימה ליה ון ליר, השקעות בתעשייה ועוד. רווחי הקרן מממנים חלק מהתרומות הללו עד היום. בסך הכל הזרימה המשפחה לקרן כמיליארד דולר, דומניס כיהן בה במשך 16 שנה, השקיע בחברות בשלות, הפעיל את החממה הראשונה שהמדען הראשי הפריט, והיה מעורב עמוקות בשלל חברות. "הייתי משקיע פעיל. רצינו להשפיע על כיווני ההתפתחות של החברות ועל ההצלחה. היה לנו פורטפוליו של בין 100 ל־150 מיליון דולר". לדבריו, הם רשמו תשואה ממוצעת של כ־10% בשנה. הוא עזב את הקרן לפני כחמש שנים, במקביל לתחילת חיסול פעילותה כאן.

בין השאר הוביל דומניס את ההשקעה ב־SimilarWeb של אור עופר, שעוסקת בניטור אתרי אינטרנט והונפקה בשנה שעברה לפי שווי של 1.8 מיליארד דולר. "זה היה אקזיט גדול, הום ראן. עשינו סך הכל יותר מ־20 אקזיטים עם חמישה הום ראנים". הרבה לפני סימילרווב, Protalix (פיתוח תרופות) הונפקה ב־2007 לפי שווי של 380 מיליון דולר; Mediguide (מכשיר לטיפולים קרדיולוגיים) נמכרה ב־2008 ב־300 מיליון דולר לענקית האמריקאית סנט ג'וד; ו־Spectronics (אמצעי לגילוי וכיבוי אש) נמכרה ב־2015 ב־100 מיליון דולר לאמרסון האמריקאית.

אבל כשאני שואל את דומניס על אקזיט שהוא אוהב במיוחד, הוא חוזר ל־Secure Islands, שצמחה בחממה שלו וב־2015 מיקרוסופט קנתה אותה ב־150 מיליון דולר. "היא היתה החלום שלי", הוא אומר. "באו שני אחים ואמרו שהם יודעים לעשות ככה וככה. אחרי עשר שנים זה היה אחד האקזיטים הגדולים של חברות חממה. גם לגוגל מכרנו חברה, את Quicksee (שפיתחה תוכנות וידיאו מבוססות מיקום), כבר ב־2010. זה היה במחיר הפסד, החברה לא הצליחה והפסדתי שם כסף, אבל למדתי איך עושים אקזיט".

מה עוד למדת בהייטק?

"כשקנינו את חממת ההייטק של המדען הראשי הבאתי את שמוליק רביד, שהיה הסוציולוג של חיל האוויר, ואמרתי לו: 'בוא נעשה תחקיר של חיל האוויר — מה גורמי ההצלחה והכישלון של 40 חברות בחממה שלנו'. הגענו למסקנה ש־85% מהחברות שנכשלו, אפילו שהיו להן טכנולוגיה וכסף, זה היה משום שאנשים רבו ביניהם. לא היו נתונים כאלה בשוק, ופרסמנו אותם כמחקר".

ומה עשית עם זה בשטח? איך לימדת את המנהלים שלך לא לריב?

"עשינו להם סדנאות איך לפתור קונפליקטים, איך להיות רציונלי ואיך לתכנן את העבודה בצורה לוגית ולא אמוציונלית. גם במסלול ליזמות שפתחתי במכללת עזריאלי בירושלים התרגיל שאני נותן לתלמידים זה לנתח קונפליקט בין בעלי עניין בסטארט־אפ".

אתה עדיין יו"ר חברת התרופות אפוסנס ודירקטור בלפידות קפיטל, אבל אתה עוסק גם ביזמות?

"מעט מאוד. הקמתי סטארט־אפ עם קובי בורטמן לבדיקת להבים של מנועי מטוסים, AIS".

השבוע נודע על סגירת מפעל להבים גדול בנהריה. אפשר לעשות כסף בתחום הזה?

"בטוח אפשר לעשות כסף מלהבים, ואני מקווה שנעשה הרבה כסף. אנחנו מפתחים את הטכנולוגיה בשיתוף מנועי בית שמש אבל יהיה אפשר להשתמש בה לייצור בכל מקום. להבים הם רכיב בסיסי בכל מטוס, וצריך לשמור שהם לא יתפרקו ולא יפילו את המטוס". על סגירת המפעל עצמה הוא מסרב לדבר, כמו על כל סוגיה אקטואלית.

בורטמן, שותפו של דומניס בסטארט־אפ הלהבים החדש, הוא אחד מלא מעט אנשים ששמחים להעיד על כישוריו של דומניס. גם הוא תא"ל במיל', שהיה פקוד של דומניס וכיהן בהמשך כראש להק ציוד בחיל האוויר (רלצ"ד), מומחה להנדסת מכונות ופרופסור באוניברסיטת בן־גוריון. "אלון ניסה לבנות פה תעשיות וליצור מקומות תעסוקה", אומר בורטמן על שותפו. "אחד הדברים שהוא מאוד הדגיש היה להיכנס לחברות שיש בהן חזון רפואי, אם זה כדי להעניק לעיוורים יכולת ראייה או לעזור לאנשים שחוט השדרה שלהם נקרע". יזם ההייטק אראל מרגלית אומר שדומניס "מענטש, עשה דברים נהדרים", ומפקד חיל האוויר בימיו, האלוף במיל' איתן בן אליהו, חותם את מעגל השבחים: "הוא מאוד מקובל ואהוד, והיה קצין משכמו ומעלה".

"פרויקט הלביא היה אחד הסטארטרים הגדולים של הסטארט־אפ ניישן. אתה יכול להגיד שטוב שסגרו אותו, כי הידע התפזר לתוכנות ואלגוריתמיקה וחומרים מיוחדים ותקשורת. הרבה דברים הלביא נתן לישראל. אבל לא היה צריך לסגור את הפרויקט הזה"

ימי חיל האוויר

כשמשהו רקוב במערכת, יש סימנים מעידים

על שם דומניס הקצין רשומים לא מעט הישגים, והוא עדיין עוקב אחרי פעילות חיל האוויר, אבל הוא נזהר מאוד מלדבר, או אפילו לחוות דעה. כשאני מנסה לברר למה, מתגלה סיפור מפתיע. "כשחטפו את מטוס אייר פראנס לאנטבה ב־1976 הייתי בסך הכל סרן בחיל האוויר, במדור התעייפות (החומר)", הוא מספר. "לא הייתי מחובר לדרג המבצעי ולא ידעתי מכלום, אבל תכננתי בראש מבצע בדיוק בצורה שהמבצע האמיתי התרחש, כולל הנחיתה בקניה לתדלוק. אכלתי אז צהריים אצל קרובת משפחה, שבעלה היה אישיות בכירה מאוד, ושאלתי 'למה לא עושים ככה וככה?'. באותו הערב הקרובים שלי היו בביתו של שמעון פרס, אז שר הביטחון, שאירח גם את ראש אמ"ן (שלמה גזית), והקרובה שלי שאלה אותו למה אי אפשר לעשות מבצע חילוץ ותיארה לו את ההצעה שלי. אחרי הפעולה הם נפגשו שוב, וראש אמ"ן אמר לה: 'תדעי לך שלא ישנתי כל הלילה כי חשבתי שהיתה הדלפה'. מאז אני לא מדבר על הדברים האלה".

ובכל זאת, יש כמה הצלחות שאפשר לפרט. דומניס הקים את מדור התעייפות — בתקופה שבה חיל האוויר התמודד עם סדקים בכנפי הפנטומים, היה חשוב במיוחד להבין איך לבדוק ולתחזק את המטוסים. דומניס עשה תואר שני על התעייפות בטכניון (לצד MBA) ואז נסע לעשות דוקטורט בנושא באוניברסיטת פורדו באינדיאנה. שם גם פגש את אשתו דבי, אמריקאית שלמדה הנדסת מכונות ואם ארבעת ילדיהם.

אחר כך מונה למהנדס האווירונאוטי הראשי של הלביא, הפרויקט השאפתני לבניית מטוס ישראלי. "למהנדס אווירונאוטי אין פסגה יותר גבוהה מפיתוח של מטוס קרב. זו הזדמנות של פעם בחיים", הוא אומר.

היה נכון לסגור את הפרויקט?

"הלביא היה אחד הסטארטרים הגדולים של הסטארט־אפ ניישן. לכאורה אתה יכול להגיד שטוב שסגרו אותו, כי הידע התפזר לתוכנות ואלגוריתמיקה וחומרים מיוחדים ותקשורת. הרבה דברים הלביא נתן לישראל. ואני מבין את הנימוקים הכלכליים לסגירה, אבל אני חושב שלא היה צריך לסגור. זה היה מטוס שהיה יכול לאפשר לחיל האוויר לחדש את צי מטוסי הקרב באופן קל יותר, עד היום".

לצד אלה, אחד הדברים שייזכרו לדומניס הוא המאבק שלו ברלצ"ד שכיהן כמה שנים לפניו, רמי דותן, עוד לפני שנחשפה פרשת השוחד שלו, החמורה בתולדות צה"ל. דותן הורשע בקבלת שוחד מחברות אמריקאיות, כולל ג'נרל אלקטריק, ובגניבת 12 מיליון דולר, ונשלח ל־13 שנות מאסר. דומניס הכיר אותו כמנטור של רבים בחיל האוויר, "אבל אני לא הייתי גרופי שלו. חשבתי שאני יכול לנהל את האגף שלי בלי לקבל ממנו חסות. לא העליתי על דעתי שהוא גונב, אבל היה ברור לי שאי אפשר לנהל ארגון בתרבות של פחד, שסוגרים דלתות, מסתודדים, משמיצים, יורדים על אנשים ומקדמים פחות טובים. פעמיים הגעתי להתלונן עליו לעזר ויצמן. דותן חשב שיש יותר מדי תחזוקה. אני אמרתי שכשתהיה מלחמה המטוסים לא ימריאו".

הלכת ראש בראש עם אחד האנשים החזקים בחיל.

"הוא ממש ניסה להעיף אותי מחיל האוויר. הרדיפה היתה כזאת שאנשים פחדו לשבת לידי, כי אחר כך היו שואלים אותם מה אמרתי. ניהלתי אז יומן, תיעדתי את הכל, כי חששתי שיקרה לי משהו".

ולא העיפו אותך.

"לא נשברתי בגלל הרדיפה, כי אמרתי לעצמי שאם נלחמתי ככה כדי להגיע לחיל האוויר — אותי לא יזרקו. אבל אתה יודע מה הציל אותי? שאנשים ידעו שאני מחובר למשה ארנס (שר בכיר, מיוזמי הלביא ובעצמו פרופסור לאווירונאוטיקה שדומניס הכיר בטכניון), ופחדו שאני אלך לדבר איתו. הוא אפילו לא ידע שהוא הגן עליי".

כרלצ"ד דומניס ניסח נוהלי עבודה שנועדו למנוע התנהלויות כמו של דותן, ועד היום הוא עוסק בלקחי הפרשה. "יש הרצאה קבועה שאני נותן במערכת הביטחון על הסימנים המעידים".

מה הסימנים המעידים?

"כוחניות, השפלות, דורסנות, לסגור את החדר, להסתודד, לבקש שתצא".

זה יכול לקרות גם אצל אנשים ישרים.

"זו משפחה של דברים שאומרים שמשהו לא בסדר".

וזה מבחינתו ההישג העיקרי שלו כרלצ"ד — "התרבות הארגונית, ארגון פתוח, נקי. הדבר הכי בולט הוא שהכשרתי את כל הארגון לעבוד לפי תקן איכות. אלה הדברים שמקפיצים ארגון. עשיתי הרבה מאוד עבודת התייעלות".

בתור רלצ"ד הבאת עשרות מטוסי F15 ו־F16, ועכשיו אתה רואה עולם תעופה שהולך לכיוון של מטוסים לא מאוישים.

"כן, הדומיננטיות של הכטב"מים תלך ותעלה".

טייס זה מקצוע נכחד?

"אני לא אומר את זה. אצל הטייסים הפחות בכירים זה נושא אמוציונלי. אם מפקד חיל האוויר צריך לעשות פעולה במקום מאוד מסוכן מעבר לגבול ויש לו בחירה, הוא תמיד יבחר לעשות את זה בצורה לא מאוישת ולא לסכן אנשים, וזה בסופו של דבר יכתיב את המגמה".

אז למה עדיין צריך טייסים? למה היה צריך לקנות F35 חמקן ב־100 מיליון דולר למטוס?

"יש דברים שאי אפשר היום לעשות בדרך אחרת. אתה רוצה להגיע למקומות מסוימים בלי שירגישו בך, ואתה רוצה להגדיל מאוד את הסיכוי שהמטוס יחזור בשלום".

"ביטוח לאומי ומשרד הרווחה עשו קפיצה מדהימה בשנים האחרונות, אבל בדברים מסוימים מצב הנכים בישראל רק נהיה רע יותר. היום יש הורים שלא מוכנים שהילדים שלהם ילמדו עם מישהו עם מגבלה. יש אולי פחות סולידיריות משהיתה"

הנכות

לא תפסתי את עצמי כנכה, ולא היתה לי בעיה להגיע לאן שצריך

את היכולת לסחוף אנשים ומערכות דומניס פיתח כבר כילד. "בכיתה הייתי משתתף בכל הפעילויות. חברים שלי סחבו אותי על הגב, ובהם ירון ירושלמי (שנהרג כצנחן במלחמת ההתשה ומונצח ביוזמות תרבותיות שונות). כך גם הייתי משתתף בטיולים של הצופים, טיפסתי על מצדה".

זה לא מובן מאליו.

"ילדים יודעים להיות טובים ולירון היתה נשמה טובה במיוחד. אבל הם יודעים גם להיות רעים. לפעמים קראו קריאות גנאי והייתי צריך להגיד לעצמי שאני אולי משותק ברגליים אבל אצלם משהו לא בסדר בראש. תמיד התעלמתי, וזה לא יצר אצלי שום מטען".

לא היו שאלות של "למה זה קרה דווקא לי?"?

"בחיים לא היה לי חלום שאני לא משותק. למשל, חלמתי שיהיה לי אוטו בשביל העצמאות. בגיל 16 כתבתי למשה כרמל, שהיה שר התחבורה, שייתן לי ללמוד לנהוג. ההורים שלי צחקו, אבל כרמל אישר לי להתחיל ללמוד, ובגיל 17 עברתי טקסט אחרי עשרה שיעורים. כמעט כל שוטר היה עוצר אותי כי לא הבינו מה ילד עושה ליד ההגה".

את יכולת השכנוע הזאת נאלץ לגייס גם כדי להתגייס. ב־1967, בשבוע של מלחמת ששת הימים, היה לו צו ראשון והוא קיבל מיד פרופיל 21. כשהבהיר שהוא רוצה להתגייס, בצה"ל הציעו לו קודם ללמוד. הוא בכלל תכנן ללכת על פיזיקה גרעינית, אבל בעקבות ההצלחה של חיל האוויר במלחמה החליט ללמוד אווירונאוטיקה בטכניון.