ב

כל הנוגע לקהילת הלהט"ב, ישראל אינה נערת הפוסטר של זכויות הפרט. לא רק שנישואים אינם אפשריים, המדינה מערימה קשיים בנושאים הנוגעים להכרה במערכות יחסים, הורות משותפת, אימוץ וזכויות להורים לא ביולוגיים, ומתן הטבות שנלוות לקיום תא משפחתי בישראל. ועם זאת, ישראל היא יוצאת דופן ברמת הנראות הציבורית של הלהט"ב: מצעדי גאווה מתקיימים כבר שנים ומשמשים הוכחה לליברליות בזירה הבינלאומית, וחברים בולטים בקהילה מכהנים כאן בגלוי בתפקידים ציבוריים.

הפער בין נורמליזציה במרחב לבין שלילת זכויות בסיסיות קיצוני. מצעד הגאווה בירושלים נערך מאחורי יריעות אטומות, בלחץ גורמים קיצוניים המבקשים להסתיר את הצועדים — אבל במצעד הגאווה בניו יורק ישראל מממנת משאית מקושטת בדגלי ישראל ודגלי הקשת הלהט"בי. לפי עדויות של יוצאי יחידה 8200, גופי ביטחון ישראליים סוחטים פלסטינים להט"בים כדי שישתפו פעולה, אחרת יחשפו את נטיותיהם המיניות ויעמידו אותם בסכנת חיים — ובו בזמן צה"ל שולח חיילים טרנסג'נדרים להתראיין בתקשורת הזרה, לכבוד שבוע הגאווה.

במציאות המסוכסכת הזו, מינוי יו"ר מפלגת נעם, אבי מעוז, לסגן שר החינוך, פרט על עצב ציבורי חשוף. ההסכם הקואליציוני בממשלתו המתהווה של בנימין נתניהו מקנה למעוז — פוליטיקאי עם כוח אלקטורלי זניח, ששמו ומפלגתו הפכו סמל להומופוביה, מיזוגיניה ועליונות יהודית — שליטה בתוכניות הלימוד החיצוניות באלפי בתי הספר של החינוך הממלכתי.

רבים הופתעו כשמעוז קיבל את מבוקשו מקואליציה בראשות הליכוד, לכאורה מפלגה ליברלית. התדהמה מיותרת: כבר שנים שמעוז שואף במוצהר לשלוט בתוכניות הלימוד החיצוניות, והוא מהפוליטיקאים הבודדים בכנסת החדשה שהביעו רצון לכהן כשר חינוך. ובעת הזאת, עניין פעוט כמו חינוך הדור הבא לא יגרום לנתניהו לסכן את הצלתו מאימת הדין.

אך מעבר למקרה הפרטי של מעוז, עליית האג'נדה שהוא מקדם אינה מפתיעה, אלא תואמת מגמות במדינות אחרות. רק ביום שני השבוע חתם הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין על חוק המגביל הפצת "תעמולה להט"בית" (שהוגבלה ברוסיה ממילא), באופן שלמעשה הופך כל ביטוי פומבי של להט"ביות לעבירה. שלא במקרה, המהלך ננקט בעת שהקרמלין, המסובך במלחמה באוקראינה, מהדק את הפיקוח על חופש הביטוי. האימוץ של מעוז לחיק המיינסטרים על ידי נתניהו משקף לכן תהליכים שמתרחשים בעשרים השנה האחרונות בשורת מדינות, שהופכות פחות ופחות דמוקרטיות.

"גורמים בליכוד" טענו השבוע שלא הבינו "מה מסרו למעוז", אבל זהו תירוץ קלוש. מינויו משמש להסחת דעת הקהל ממהלכים כמו חקיקת פסקת התגברות ברוב מינימלי או מינויו של איתמר בן גביר, שהורשע בתמיכה בארגון טרור, לשר. גם ברוסיה, בהונגריה ובפולין קודמו מהלכים אנטי־להט"ביים במקביל לרפורמות שהעניקו לשלטונות סמכויות מפליגות

אניטה בראיינט קדמה למעוז

תנועת הליכוד החזיקה בשלטון במשך רוב 45 השנים האחרונות, ובהן עיצבה את התרבות הפוליטית בישראל בדומה למפלגות ותנועות ימין באירופה ובארצות הברית, תוך שהיא מתרחקת מהזרם הליברלי היהודי־אמריקאי. גם מי שלא היה ער לשינוי היה יכול להבחין בו ביולי האחרון, בכנס משותף לימין בארצות הברית ובישראל, שנערך בתל אביב. כוכב הערב, הפרשן הפוליטי השמרני בן שפירו, הציג שם את התזה המרכזית שלו: "מה ישראל יכולה ללמוד מאמריקה, ומה אמריקה יכולה ללמוד מישראל", וקרא בין היתר לליכוד לאמץ את מערכת מינוי השופטים האמריקאית, ולארצות הברית לאמץ את הנרטיב הלאומני הישראלי.

כששפירו או מעוז מדברים על הקהילה הלהט"בית (ובעיקר על טרנסג'נדרים), הם פונים אליה לא כקבוצה אלא כ"אידיאולוגיה". תפיסת "האידיאולוגיה המגדרית", מונח משנות התשעים שזכה לעדנה בעשור האחרון, רואה בקהילת הלהט"ב מבנה רעיוני שמנוגד לסדר הטבעי (המשפחתי) או לאמיתות שקבע הבורא (המין הביולוגי). כל מה שקורה מעצם היותו של אדם להט"ב מנומק כ"אשליה" ו"בלבול". אלא שהשאיפה להיות עצמך ולחיות כשווה לאחרים אינה "אידיאולוגיה", גם אם רבים בקהילת הלהט"ב חולקים תפיסות עולם פוליטיות.

המיתוג של להט"ביות כ"אידיאולוגיה מגדרית" קריטי, משום שהוא מתמצת לא רק את טיעוניו של מעוז, אלא גם את אלה שמשמיעות מפלגות אחרות מזרם "הימין הדתי" ברחבי העולם. המפלגות הללו משתמשות במיתוג הזה בניסיון להפוך את הוויכוח לעימות "אידיאולוגי" וכך לנסות לבסס שתי הנחות שגויות: ראשית, שמתן זכויות שוות ללהט"בים יעודד הומוסקסואליות ויסכן ילדים, ויאיים על התפיסה המסורתית של המשפחה ועל ערכים דתיים וכך יפר את חופש הדת. ושנית, שגברים ונשים צריכים למלא תפקידים מגדריים פרימיטיביים, ולפיכך יש להגביל את מעורבותן של נשים במרחב הציבורי. בציונות הדתית בגרסתה הנוכחית זה מתבטא, בין היתר, בשאיפה לאסור על נשים לשרת בתפקידי לחימה בצה"ל, או בדרישה לבסס תפיסה ציבורית כאילו הפרדה מגדרית אינה מפלה.

הטענות הדתיות הללו הן טקטיקה ישנה, ששורשיה ב"ועדת ג'ונס", ארגון של מחוקקים שמרנים שפעל בפלורידה בשנות ה־50 וה־60. בחסות המלחמה הקרה והפחד מכל "אחר" פעלה הוועדה להוצאת אנשי מקצוע להט"בים ממערכת החינוך, "כדי שלא יהפכו את ילדינו להומוסקסואלים". הגישה הזו, שמכונה כיום "בהלת הלבנדר", איבדה תנופה בשנות ה־60, אך ב־1977 זכתה לחיזוק לא צפוי כשאניטה בראיינט, זמרת ודוגמנית שמרנית, יזמה קמפיין בשם "Save Our Children" בניסיון לבלום חקיקה שתאסור אפליה על רקע מיני בפלורידה. בראיינט קידמה נרטיב שקרי, שלפיו אנשים קווירים "מגייסים צעירים לסגנון החיים שלהם", וזכותו של כל הורה להגן על ילדיו מגיוס כזה. "אני לא שונאת הומוסקסואלים, אך עליי להגן על ילדיי מהשפעתם הרעה", אמרה. "הם רוצים לגייס את ילדיכם וללמד אותם את המעלות של להיות הומוסקסואל".

מעוז משתמש ברטוריקה זהה, כאילו ניתן להפוך ילד להומוסקסואל או לטרנסג'נדר באמצעות כוח שכנוע. "גם בשנת הלימודים תשפ"ג, פעוטות בגני ילדים רבים יוסללו לאג'נדות פוסט־מודרניות קיצוניות", כתב במאמר דעה לערוץ 7. "מוחם יישטף בכך שכאילו אין זהות מובחנת של איש ואישה, והם יכולים לבחור להחליף את מינם". בריאיון אחר ובנאומים בכנסת הוא נשמע ממש כמי שמצטט את בראיינט: הוא הסביר שם שאנו חיים במדינה "שפקידי מערכת החינוך שלה מקיימים מכונת הנדוס תודעה ושטיפת מוח בהיקף מבהיל, מגילי גן ומעלה, במטרה לפרק לחלוטין את ערכי המשפחה". הוא חזר והשתמש במילותיה של בראיינט בריאיון נוסף, שערך לפני שנה: "אני לא שונא אף אחד, בוודאי לא נשים ובוודאי לא להט"בים באופן פרטי. אני כן שונא את התופעה הרעה... מנסים להגיד לנו שיש לנו כמה סוגי משפחות. גם משפחות שמעולם לא חשבנו שזה משפחה, כולם יודעים שמשפחה זה איש ואישה וילדים... הכניסו למערכת החינוך את כל הקרנות והגופים הזרים עם אג'נדות זרות, והם מטמיעים אותם לילדים שלנו".

מבחינתם של מעוז, מפלגת נעם וגורמים אנטי־להט"ביים אחרים, המצב בהול ויש להפעיל לוחמה רוחנית. דמוקרטיה היא רק הכלי להשיג כוח. חוקי מדינה הם רק המכשיר שבאמצעותו יש לעגן זכויות דתיות כמוחלטות. זו אינה הגזמה: "חלום כל הדורות לא היה מדינת כל אזרחיה, ולא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אמר מעוז בנאום הבכורה שלו לכנסת ב־2021, לפני שפנה לדבר על מלכות בית דוד. מילים כמעט זהות אמר חבר בית הנבחרים האמריקני לשעבר, הרפובליקאי פול ברון (Broun) ג'וניור: "(התנ"ך הוא) מדריך היצרן ל... איך לנהל את כל המדיניות הציבורית שלנו, וכל דבר בחברה שלנו".

מה שהמינוי של מעוז מסתיר

זו לא רק עצם עלייתו של מעוז שנראית כמו משהו מהעבר: גם השימוש שעושה בו הממשלה המתהווה הוא תרגיל משומש. ב־20 השנה האחרונות ההגנה על "ערכים מסורתיים" באמצעות פגיעה במיעוט הלהט"בי התבססה ככלי בידי פוליטיקאים אולטרה־שמרנים ולאומנים ברחבי העולם. רוסיה בהנהגת פוטין מעלימה את הלהט"ביות מהמרחב הציבורי. בהונגריה של ויקטור אורבן מצעדי הגאווה הפכו למצעד אופוזיציה. בטורקיה פוזר מצעד הגאווה באמצעות מכת"זיות. בפולין הבטיח הנשיא אנדז'יי דוּדה לאסור הפצת "אידיאולוגיה מגדרית ולהט"בית" (שאותה כינה "גרועה מקומוניזם") במוסדות ציבור, והגיש הצעת חוק שאוסרת על להט"ב לאמץ ילדים. באיטליה נחסמה הצעת חוק שניסתה להגן על החופש לנטייה מינית ולזהות מגדרית באמצעות חוק האוסר על פשעי שנאה; הפוליטיקאים השמרנים שהתנגדו למהלך טענו שהוא יאיים על חופש הביטוי והמחשבה.

מאשה גסן מהמגזין "ניו יורקר", מי שחיבר.ה 11 ספרים הנוגעים לעלייתן של מדינות טוטליטריות, רואה קו ישיר המחבר בין מדינות שהופכות פחות דמוקרטיות ובין המאבק על זכויות הלהט"ב. גסן טוענ.ת כי אנשים קווירים מפרים את ההבטחה ל"פשטות רדיקלית": "עצם קיומם של אנשים קווירים, ובעיקר טרנסג'נדרים, הוא עלבון לחזון הזה (של פשטות רדיקלית). אנשים טרנסים מסבכים דברים, מעמידים בסימן שאלה את העתיד על ידי עיצוב עתידם שלהם, מוסיפים למראה חיצוני שכבות של פרשנות, ומאתגרים את ההיגיון שלפיו אדם אחד יכול לקבוע את גורלם של עם ומדינה".

ומדוע יש צורך בפשטות רדיקלית? מפני שהחיים נהפכו קשים ולא יציבים, בין היתר עקב אובדן ביטחון כלכלי, היעלמותן של "קריירות לכל החיים" והתרחבותם של גלי הגירה — כולם התרחשו ב־30 השנים האחרונות לצד נראות הולכת וגוברת של להט"ב. לכן קמפיינים פוליטיים מתמקדים בחזרה מדומיינת בזמן, כאקט של התנגדות לשינוי. "התבוננות באדם המגלם בחירה — האפשרות להיות שונה או להפוך שונה — יכולה להיות כמו בהייה לתהום האי־ודאות", כותב.ת גסן, "במובן זה, לראות מצעד גאווה או אדם טרנס יכול לגרום לסטרייט להרגיש מוזר: זה ממחיש אפשרויות, וכך הופך את העולם למפחיד".

השימוש הפוליטי במעוז ציני בהרבה. בימים האחרונים "גורמים בליכוד" טענו שלא היו מודעים "מה מסרו למעוז". אבל מפלגה עם ותק שלטוני כמו של הליכוד, שבראשה עומד ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה שנים, לא יכולה להסתתר מאחורי טענה כזו. במקום זאת, יש לראות במינוי של מעוז דרך להסטת תשומת הלב הציבורית מהתקפות נרחבות על הדמוקרטיה וזכויות האדם, בעת שהקואליציה המתהווה מקדמת מהלכים שנויים במחלוקת, כמו הפיכת הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה למשרת אמון, חקיקת פסקת התגברות ברוב מינימלי, ומינויו של איתמר בן גביר — שצמח בתנועת כך של הגזען מאיר כהנא והורשע בתמיכה בארגון טרור — לתפקיד בעל השם הבומבסטי "השר לביטחון לאומי".

גם הנפנוף במעוז כדי להסיט את תשומת הלב ממהלכים אפלים אינו חדש. בהונגריה נאסרה בדצמבר 2020 הפצת מידע הקשור ללהט"ב לקטינים, בנימוק של "הגנה על ילדים"; כשבמקביל הועברו תיקונים חוקתיים בנושאים של דיני בחירות, הוצאת כספי ציבור וזכויות אדם באופן שנגס בדמוקרטיה. ברוסיה נוהלו קמפיינים אנטי־להט"ביים תוך כדי חיזוק רגולטור התקשורת והרחבת סמכויותיו לפיקוח על הרשת. בפולין הוכרזו מרחבים "נקיים מאידיאולוגיה מגדרית" (כלומר מטוהרים מאנשי להט"ב) בעת שדוּדה קידם רפורמות שהעניקו לו שליטה מפליגה בכל מוסדות השלטון ואיפשרו לו להשתלט על אמצעי התקשורת.

לכל פעולה יש תגובת נגד

אי־אפשר לדבר על התנועות הללו מבלי להזכיר את המושג "Woke" — שמקורו באנגלית עממית אפרו־אמריקאית, ושהתייחס במקור להתעוררות בנושאי אי־שוויון. השמרנות האמריקאית סובבה את המושג הזה כך שיסמל סמכותנות שמאלנית. באופן הזה היא הפכה רעיונות כמו תקינות פוליטית או צדק חברתי למעין "אידיאולוגיה" נוקשה וצווחנית שמחפשת אויבים בכל פינה, ומקדמת "תרבות ביטול" לא צודקת.

הסיבוב הרעיוני הזה נעשה בחסות "חופש הביטוי", אבל יישומיו סותרים באופן מהותי את החופש לביטוי: אלו כוללים איסור על ספרים, התקפות על חופש אקדמי ומהלכים שנועדו לדכא את הנראות הציבורית של להט"ב. אמנם בארצות הברית טרם אסרו הפצת "תעמולה להט"בית", אך כן מתקיימת הצלחה מסחררת בצנזורה של ספרים. לפי נתוני Pen America, מלכ"ר הפועל לקידום חופש הדיבור, 138 מחוזות חינוכיים ב־32 ממדינות ארצות הברית אסרו בשנה החולפת על שימוש ב־1,648 כותרים. מחוזות אלה מכילים 5,049 בתי ספר ולומדים בהם כמעט 4 מיליון תלמידים. מבין הספרים האסורים, 41% מתייחסים לנושאים להט"ביים או כוללים דמויות קוויריות מרכזיות, 40% כוללים דמות מרכזית שאינה לבנה, 21% עוסקים בנושאי גזע וגזענות, ו־22% עוסקים במיניות.

בינתיים, בישראל, מעוז מתכנן לנהל "מאבק חסר פשרות בפוסט־מודרנה ובהנדסת התודעה המאיימות על חרותנו", כפי שאמר ב־2021. לתפיסתו מי "ששולט באמת" בישראל אינם נבחרי העם אלא "כת שהשתלטה בעורמה על מוקדי הכוח, ובהם בית המשפט העליון, הפרקליטות, התקשורת, האקדמיה והתרבות, תוך שליחת זרועות תמנון למערכת הביטחון ולמערכת החינוך". במסגרת המאבק בכת הזו הוא, כמובן, גם פועל לביטול מצעד הגאווה.

פעילים כמו מעוז מבקשים להחזיר את המדינה, לא משנה איזו, לסטטוס קוו היסטורי מדומיין, אבל ברור מאוד: הם רוצים לתת סמכות בלתי מעורערת בידיהן של דמויות אב סיסג'נדריות, סטרייטיות ולבנות, ולכונן מציאות שבה גברים הם גברים, נשים הן נשים, ולכל מגדר תפקיד חברתי מוגדר — רק שבמקרה, אחד מהם טוב מהשני. מעוז אינו מסתיר זאת: "תרומתה העיקרית של אישה היא לגדל את משפחתה לתפארת, לחנך את ילדיה, וללדת כמה שהקב"ה נותן", אמר.

ברחבי העולם, במקומות שבהם מתקיימות תנועות דומות, נראה כאילו אין דרך חזרה. כל עוד פוטין, ארדואן, אורבן ודוּדה יאחזו בשלטון, המצב לא ישתנה אלא רק יחריף. ייתכן אף שאחרי שיסיימו לכרסם בזכויות הלהט"ב, הם יעברו לזכויות אחרות. אבל אם אפשר ללמוד משהו מספר הכללים של הימין השמרני ומההיסטוריה של התנועות לזכויות האזרח, הוא שלא הכל אבוד. הענקת סמכויות חינוכיות לאדם כמו מעוז מביאה לקדמת הבמה את האידיאולוגיה והתעמולה שפועלות כבר זמן רב ברקע הדברים. מתן הלגיטימציה הממלכתית יכול לדחוף לסולידריות גדולה יותר. ניצנים ראשונים לכך ניכרו בתגובתן של שורת רשויות מקומיות בישראל למינויו.

דבר דומה קרה לאניטה בראיינט. פעילותה הצליחה להביא לביטול חקיקה שהגנה על להט"בים מפני אפליה, אך חיזקה את ההתנגדות והסולידריות של חברי קהילת הלהט"ב, וכך הובילה להגנה רחבה יותר על זכויותיהם ברמה הפדרלית. בראיינט איבדה את נותני החסות שלה בשל פעילותה הפוליטית, וקריירת השירה שלה דעכה. נכדתה יצאה בפניה מהארון בגיל 21 כביסקסואלית. לאבי מעוז יש עשרה ילדים.