כשמונדיאל נערך במדינה שאינה אוטוקרטיה שמבקשת להפיץ ערכים שמרניים (ע"ע קטאר), הוא משמש אירוע שמקדם אחווה בין העמים. ואולם אהדה לקבוצה, ולא למשחק, בעייתית יותר ועשויה אפילו לעוות את המציאות של האוהד. במחקר מפורסם מ־1954, קבוצות הפוטבול של האוניברסיטאות דארמות' ופרינסטון בארצות הברית ערכו ביניהן משחק קשוח במיוחד. אחרי המשחק, מרצים משתי האוניברסיטאות בדקו מה הסטודנטים שלהם זוכרים מהמשחק. התברר ששני הצדדים זכרו משחק שונה לחלוטין: אוהדי כל צד היו משוכנעים שהצד השני הוא זה שגרם לאלימות, ואף היה אלים יותר. האוהדים לא שינו את דעתם גם אחרי שצפו בשידור חוזר של המשחק. כל אוהד ראה מה שהוא רוצה לראות, בלי קשר למציאות. המסקנה היתה שכאשר אהדה לקבוצה היא מרכיב חשוב בזהותו של אדם, הוא נוטה להגן על קבוצתו בכל מחיר. זה אפילו יעוות את תפיסת המציאות שלו.

אהדה לקבוצה היא גורם שמשפיע על הזהות האישית של האוהד, ובמקביל היא הופכת אותו לחלק ממשהו גדול יותר. היא מאפשרת לו להרגיש מוצלח כשקבוצתו מנצחת, או לחלוק את צערו עם אחרים כשהיא מפסידה. תכופות היא מובילה לשנאה כלפי קבוצה יריבה, אבל אפילו לכך יש השפעה על זהותו של האוהד: מחקר שפרסמו אשתקד חוקרים מאוניברסיטת ווטרלו שבקנדה מצא ששנאה ל"ישויות קולקטיביות" (מוסדות או קהילות אחרות) מסייעת לאדם למצוא משמעות לחייו.

נראה שהממצאים הללו משתלבים היטב במציאות הפוליטית העכשווית, בעולם ובישראל: רבים מהפוליטיקאים נוקטים בטכניקה הנקראת Othering, הפיכת קבוצות אנשים ל"אחר" שאפשר לייחס לו תכונות וכוונות שליליות, כדי לייצר שנאה כלפי יריבים פוליטיים — "האליטות", "הגלובליסטים", "האשכנזים", "הדוסים" וכן הלאה.

הטכניקה הזו הרסנית לדמוקרטיות, מפני שהיא הופכת את עצם הבחירה הדמוקרטית לאהדה למפלגה או למנהיג. במקום להתמקד במה שמאחד ביניהם, המצביעים יתעלמו מעבירות של הקבוצה שלהם, ויאשימו את הקבוצה האחרת באלימות או בשחיתות. הם לא יראו אזרח אחר כעמית, אלא יבדקו אם הוא "לובש" חולצה מטאפורית של הקבוצה היריבה. כשכל ישראלי הוא "אוהד" של מפלגה אחרת, אז הסולידריות החברתית, שבנויה על כך שכולנו שותפים במדינה הזו, מתפוררת.