/// המשמעות האמיתית של סיפור כרייף וכחלון /// החסינות לחיים כץ היא הפנים המכוערים של הכנסת /// הלקחים החשובים מהבחירות באיווה /// הספירה לאחור של אלשטיין
המסרונים הפלרטטניים והמביכים שהחליפו השופטת אתי כרייף ושר האוצר משה כחלון ונמרחו על פני הכותרות הראשיות הצטרפו למגמה הרווחת של פרסום יבולים אינטימיים שנקצרים מטלפונים ניידים, ועוררו שוב את הדיון אם רמיסת הפרטיות מוצדקת. ובכלל, במקרה הספציפי הזה, מהו העניין הציבורי שמצדיק את הפרסום אחרי שהמשטרה כבר סגרה את החקירה הפלילית נגד כחלון בעניין מינויה של כרייף?
המטרה ברורה: לעורר את האפשרות שאפי נוה לא לבד, ושגם לכחלון היה קשר אינטימי עם כרייף. המסרונים הוחלפו שנתיים לאחר המינוי שלה, אבל אם מתעקשים לחבר את המאוחר (ההודעות) עם המוקדם (מעורבות כחלון במינוי), אז אולי יש גם אש ולא רק עשן. בכוח.
גם הפרשנות למסרונים נעשית קצת בכוח. הם יכולים לרמז על קשר אינטימי, אבל גם סתם להיות שיח חופשי ומשוחרר בין מבוגרים. הראש התביעתי הכחול הולך על הפרשנות המחמירה, הראש הסניגוריאלי על השנייה. אבל אלה כבר דקויות פחות חשובות, כי גם בניכוי צדקנות היתר, שופטת שמעורבבת ככה עם שר, יהיו מניעיה אשר יהיו, תורמת לשחיקה באמון הציבור במערכת המשפט. הנזק כבר נעשה.
/// משה גורלי
הדיון הארוך השבוע על חסינותו של ח"כ חיים כץ חשף שתי אמיתות. הראשונה: שהקלקולים המוסריים והפוליטיים כבר עמוקים ומושרשים בתוך בית הנבחרים ובחברה הישראלית כולה. אין לאף אחד, גם לא באופוזיציה ה"לוחמנית", רצון, לא כל שכן יכולת, לשנות את הנורמות שהתקבעו כאן. זה צריך לעורר ספקות של ממש באפשרות שאלה שמבקשים לרשת את בנימין נתניהו יתקנו את העיוותים הללו. אם הם לא מסוגלים להיות נחרצים גם לנוכח חשדות כבדים ואמירות חד־משמעיות של המערכת המשפטית, בראשות היועץ המשפטי לממשלה, אין סיבה להניח שהם יפעלו לשיקום המערכת הזאת אחרי שייבחרו. וזה נכון בעיקר לנמנעים, שבחרו אולי באקט המביך מכולם.
האמת הנוספת שהתגלתה כאן היא שגם בכנסת, כמו בחיים, חברות היא מעל הכל. כץ, מוותיקי הח"כים, הוא סחבק, שידע להתחבר עם כולם במשך השנים, מגדולי המערבבים במשכן ומי שלא מעט חברי כנסת רואים בו אורים ותומים בתחום. האיש שהצליח להיות ראש ועד נצחי, גם חבר כנסת, גם שר, ועל הדרך גם להרוויח מיליונים. הוא מושא לקנאה, בית ספר, לא מישהו שרוצים לראות יורד מהבמה באקט הדחה מביש.
/// תומר גנון
הפיאסקו באיווה השבוע היה אדיר: רק קרוב ל־24 שעות אחרי תום ההצבעה בבחירות הראשונות בפריימריז על הטיקט הדמוקרטי לנשיאות עוד לא נמסרו כל תוצאות. כל כך אדיר, שדונלד טראמפ מיהר להכריז שהוא המנצח האמיתי באיווה.
הסיבה לפיאסקו — תקלה באפליקציה — מספקת כמה שיעורים חשובים: אחד נוגע למעורבות הציבורית. כבר לפני כמה חודשים יודעי דבר הזהירו את המפלגה הדמוקרטית שההחלטה לא לחשוף באיזו אפליקציה היא תשתמש בבחירות היא מסוכנת, משום שהיא מונעת ממומחים עצמאיים לבדוק את הכלי הזה ולהתריע על בעיות אפשריות. ביום הבחירות עצמו מטה המפלגה הוצף בשיחות ממשגיחים בקלפיות, שדיווחו על אינספור תקלות. כשלא מאפשרים שקיפות, לא מאפשרים ביקורת ובדיקה; כשלא מקשיבים לפידבקים במשך חודשים וביום עצמו, עלולים להיקלע לפשלה כזאת, שהמחיר התדמיתי שלה אדיר.
את הלקח השני צריך להפיק כל מי שמעוניין בדיגיטיזציה של מערכות בחירות: בחירות הן ההליך הרגיש ביותר בדמוקרטיה; כל ניסיון להתעסק איתו ולשנות אותו צריך להיעשות בזהירות ובעדינות. אחרת אתה מוצא את עצמך מקדם מהלכים שנועדו ליצור תדמית חדשנית ודיגיטלית, ובסופו של דבר מחבל בכל ההליך, מערער את אמון הבוחרים, מקטין את הסיכויים שייצאו להצביע, ואולי על הדרך מפסיד את כל המרוץ כולו.
/// עומר כביר
בסופו של דבר זה קרה: השאלות הלכו וגברו, הרמות הגבה נהיו תכופות יותר, ובסוף התהייה סביב ההתנהלות העסקית של אדוארדו אלשטיין הצליחה לנצח את הסימפטיה לאיש. היהודי שבא להשקיע בארץ ישראל וב־2014 קנה את אי.די.בי, מוצא את עצמו כעת נלחם כדי להחזיק בחיים את שאריות החברה, וקשה לראות איך יצליח לעשות זאת, גם אחרי שהשקיע בסיפור כמעט 3 מיליארד שקל.
סך הטעויות היה פשוט גדול יותר מהסכום הזה.
אלשטיין ניסה להביא לשוק המקומי את התרבות העסקית הארגנטינאית, וזה לא עבד; למרות כל הביקורת, יש כאן יותר הפרדה בין הון לשלטון. הוא היה אמור ללמוד לקח מקודמיו באי.די.בי ולהיזהר במיוחד מעסקאות בעלי עניין, ולא עשה זאת. הוא היה צריך להבין שלא כדאי להילחם ברגולציה. הוא היה צריך להימנע מההתחכמות של לרדת מהשליטה בחברת גב ים ובכל זאת להישאר להישאר עם 35% מהחברה. היה עליו למכור את כלל ביטוח, ישראייר וחברות נוספות בזמן.
כל אלה לא קרו. אי.די.בי של היום היא שבר כלי עם חובות עתק. ספק אם יגמור את השנה כבעל השליטה בחברה.
/// גולן חזני
בשיעול ראשון, וירוס הקורונה נראה כמו מכה לגלובליזציה. הגבולות הפתוחים והתנועה הקלה מסייעים להפצת המגיפה, והעולם עובר לבידוד. כל מי שרק הגיע מסין נשלח להיסגר בבית, או בחדר אטום בבית החולים. וגם בתוך סין תושבי אזורים שלמים נמצאים בהסגר. במקום החיבור שאפיין את השנים האחרונות, עכשיו כולם מבודדים את כולם. כולנו אזרחי העולם הגדול? מה פתאום, עכשיו כל אומה היא עם לבדד ישכון. זה הזמן לבטל טיסות. רק צרות מביאה הגלובליזציה הזאת.
אבל העניין, כמובן, מורכב יותר. הגלובליזציה היא גם תקשורת פתוחה, מידע שעובר במהירות, הרבה יותר שקיפות. סין לא מבודדת כפי שהיתה בעבר, וטוב שכך. כי העולם מחייב אותה לספק מידע מהימן, ויכולת ההסתרה שלה מוגבלת. במקביל, מומחים מכל העולם מנסים למצוא תרופה לווירוס או חיסון, ומציעים את עזרתם גם למעצמה שהיתה אמורה להיות הגדולה ביותר במאה הזאת. בידוד יכול אולי לטפל בסימפטומים (הדבקות נקודתיות), אבל רק שיתוף פעולה יכול להילחם במחלה. אפילו ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, הודיע בפייסבוק שהוא מארגן משלוח עם תרומה של ציוד מגן ומסכות לערים התאומות של רמת גן בסין. עיר במזרח התיכון שמזוהה עם יהודים שהגיעו מעיראק מתגייסת למען סינים — בסוף גם זו גלובליזציה, והיא מנצחת כל בידוד.