ופתאום קורונה.

כאילו לא חלפו 17 שנה מהתפרצות הסארס, שוב צץ נגיף סיני שהתרבה בשוקי מזון עלובים — מקומות שבהם נמכרות בערבוביה חיות מתות ומהלכות, ורוכלים משווקים נחשים, קיפודים, שועלים, חולדות ועטלפים למאכל. בתוך הסחורה האקזוטית הזאת דגר בשקט וירוס זעיר שמאיים על העולם.

הממשל המרכזי הגדיר את סוגיית בטיחות המזון כיעד ראשון במעלה. 80 מיליון פקידים צייתנים מנסים להשתלט על העסק. אבל ברחבי 9.6 מיליון הקילומטרים הרבועים של סין קיימים אינספור שוקי אוכל כאלה, וגם יד הברזל הסינית מתקשה להילחם במסורות עתיקות ובתרבות אכילה שעומדת בניגוד גמור לדימוי שהמדינה מבקשת לשדר לעולם.

באזורי הבועה העירוניים של סין, בני מעמד הביניים הצומח במהירות מקפידים לקנות מזון מיובא מאירופה. ענקית הקמעונאות עליבאבא מפעילה סופרמרקטים מרהיבים עמוסי מאכלים טריים. פקידי ממשל בכירים נהנים מירקות שגודלו על רגבי האדמה הנקיים שעוד נותרו. אבל ההתפתחות התעשייתית המואצת, שמאפשרת את אימפריית המשלוחים חובקת העולם של ג'ק מא, את גורדי השחקים ואת מפעלי הענק, גובה מחיר כבד מכל היתר : אדמות ספוגות כימיקלים, אוויר מזוהם, מים שאינם ראויים לשתייה. ובערי הפריפריה העצומות, הצפופות, גדל מזון שלעתים אינו ראוי למאכל, ובעלי חיים נשחטים על רצפה מטונפת, ויצרניות קטנות משווקות פתיתי קלקר במקום אורז או מטגנות ירקות בשמן ביבים.

הפער הזה, בין סין הנוצצת שבונה את העולם לסין שמתקשה לספק היגיינה לתושביה, הוא כר פורה לנגיפים קטלניים. וכמו כל פער תדמיתי, ההתרסקות שלו גובה קורבן כואב.