מוסף כלכליסט | 28.10.21
האלווין 2: הנקמה", שרואה אור בימים אלה, הוא הסרט ה־12 בסדרת סרטי האימה שהחלה עם "ליל המסכות" ("Halloween") ב־1978, מה שהופך אותה לסדרת האימה הארוכה בכל הזמנים, לצד "יום שישי ה־13". ומבט־על בסרטים הללו משקף לא רק את התמורות שחלו באופנות ההוליוודיות, אלא בעיקר את השינויים במה שמבהיל את האמריקאים, ואיך הם מעידים על כל תקופה.
שנות השבעים היו תור הזהב של סרטי האימה בזכות סרטים מצליחים כמו "מגרש השדים", "מלתעות", "אות משמים" ו"קארי". ובתוך שורת הקלאסיקות הללו התבלט במיוחד "ליל המסכות", משום שהוא שבר את המוסכמות התסריטאיות — זו היתה הפעם הראשונה שהוצגה בפנינו דמות ראשית נטולת נימוק או מניע, במה שנראה כמו תגובה קולנועית ראשונה לתופעה הפלילית שחוקרים כינו מאוחר יותר "תור הזהב של הרוצחים הסדרתיים": השנים שבהן אמריקה היתה בפאניקה מפסיכופתים אמיתיים כמו הזודיאק, רוצח הגולדן סטייט והבן של סם.
מייקל מאיירס של "ליל המסכות" רוצח את אחותו הפעוטה, נשלח ל־15 שנות אשפוז במוסד פסיכיאטרי ובורח בחזרה לעיירתו בהאלווין, כשהוא עוטה מסכה. בעולם הזה אין מבוגרים ומאיירס רוצח בעיקר בני נוער, במהלך או מיד אחרי שעשו סקס. יש המפרשים זאת כתגובה אנטי־ממסדית למלחמת וייטנאם, שבה המבוגרים האחראים הפקירו את ילדיהם למות בהמוניהם ללא סיבה או היגיון. אבל פרשנים אחרים ראו בסרט את ההפך הגמור — סרט שמשתמש בקיצוניות של סרטי האימה, הלכאורה חתרניים, כדי להציג תפיסות שמרניות, שהלמו את השנים שהובילו לניצחון של רונלד רייגן בבחירות לנשיאות. אחרי הכל הסרט ממקם את הצופים בנקודת מבטו של הרוצח, שסבור כי סקס בין בני נוער הוא עבירה שדינה מוות.
"ליל המסכות" (1978) גדוש במין ועירום, אבל נטול דם ואיברים כרותים, שהגעילו את מפיק הסרט. ואילו "האלווין" (2018) יצא בשיאה של מהפכת MeToo, שאליה הוליווד הגיבה בהיסטריה בהעלמת הסקס מהמסכים. אלימות, לעומת זאת, כבר אינה בעיה בעידן של משחקי מחשב נוטפי דם
בהיבט הזה נכון יותר לראות בסרטי "האלווין" הראשונים חלק מגל סרטי האימה של שנות השמונים דווקא, לצד סדרות סרטי אימה כמו "יום שישי ה־13" ו"סיוט ברחוב אלם", שהציגו את העולם כמקום נורא ומפלצתי, שהתנהלותו כאוטית ונטולת רציונל — תפיסת עולם שמשחקת לידיהם של פוליטיקאים פופוליסטיים מהימין, שמשתמשים בדימויים וברטוריקה הזאת כדי להבטיח למצביעיהם להשליט חוק וסדר, בעיקר על ידי העלמתם מהמרחב של אלה שנתפסים כמסוכנים.
הדבר ניכר היטב באופן שבו הסרטים הללו מתייחסים למתמודדי נפש — לא כחלק מהחברה שיש לטפל בו, אלא כסכנה לחברה שיש להיפטר ממנה. ואכן, זמן קצר לאחר כניסת רייגן לבית הלבן קוצץ התקציב הפדרלי שהופנה לטיפול בבעיות הנפש, מה שהביא לסגירת בתי חולים למתמודדי נפש ושחרורם של המטופלים לטיפול המשפחה או לרחובות. אם רייגן ראה את הפציינט הטיפוסי של שירותי בריאות הנפש כמייקל מאיירס פוטנציאלי, קל להבין למה הוא לא חשב שהמדינה צריכה להיות אחראית לטיפול בו.
ב־2007 — כ־30 שנה ושמונה סרטים מאז "ליל המסכות" המקורי — קיבל הקולנוען וזמר המטאל רוב זומבי את הזכויות להתניע את הסדרה מחדש וליצור רימייק לסרט המקורי. באופן מפתיע, דווקא זומבי ניסה לנטרל את שבירת המוסכמות של "ליל המסכות" ולהציג את מאיירס כפסיכופט מנומק: במקום שהוא ירצח את אחותו הקטנה ללא שום סיבה, הוא מתחיל את מסע הרציחות שלו כילד שהורג את הבריון של בית הספר ואת בן הזוג המתעלל של אמו. כלומר, מאיירס הורג את אלה שהחברה רואה כמי שראויים למות.
זומבי נפל בפח של מוסכמות תסריטאות מיושנות ופרוטסטנטיות, שלפיהן מי שנרצח בסרט אימה הוא ממילא זה שחטא וראוי לעונש. אבל הוא גם הביא לשולחן את הגישות החדשות בתחום טיפולי הנפש, שבאו לידי ביטוי בסדרות כמו "בטיפול" ו"הסופרנוס", שלפיהן אין ילדים רעים, יש רק ילדים שרע להם, ואין פסיכופת שאי אפשר להציל באמצעות פסיכיאטריה.
ב־2018, במלאת 40 שנה לסרט הראשון, בוצע בו שוב אקט של אתחול, הפעם כסרט המשך לסרט המקורי, שמתעלם מתשעת הסרטים שנעשו באמצע, וממשיך את סיפורו של מאיירס 40 שנה אחרי הסרט המקורי. הפעם ההבדל הגדול ביותר בין 1978 לימינו ניכר במינוני הסקס והאלימות. "ליל המסכות" היה גדוש במין ועירום, אבל נטול דם ואיברים כרותים, שהגעילו את מפיק הסרט. אבל הסרט החדש יצא בשיאה של מהפכת MeToo, שאליה הוליווד הגיבה בהיסטריה פשוט בהעלמת הסקס מהמסכים. אלימות, לעומת זאת, אינה בעיה בעידן של משחקי מחשב נוטפי דם. וכך "האלווין" החדש הכיל אפס סקס ועירום, וליטרים על גבי ליטרים של דם וגרונות משוספים.
כעת מגיע "האלווין 2: הנקמה", סרט אכזרי במיוחד, שצולם ב־2019 ומציג ראי לימי טראמפ שלעג לנשים, מיעוטים או אנשים עם רגישות חברתית (woke). זה מתחיל במפגש של ניצולי הרצח מלפני 40 שנה, שמדברים על טריגרים, תמיכה הדדית ויצירת מרחב מוגן, באופן שמציג אותם כפתיתי שלג נלעגים, ומאותת לצופים שדמם הותר.
השוטרים בסרט מוצגים כחסרי תועלת לא אמינים, כאלה שאם יירו, לא יהרגו את הפושע אלא עובר האורח שיעמוד לידו. אפשר לחשוב לרגע שזו קריצה חתרנית למחאות Black Lives Matter, אבל אז הניצולים מתאגדים ומחכים להזדמנות לנקום במאיירס ולחסל אותו אחת ולתמיד. ועד מהרה ההמון המוסת מוציא את זעמו על האיש הלא נכון — מתמודד נפש חף מפשע. כך שהביקורת כאן היא בעצם נגד תרבות הביטול של הליברלים בטוויטר, ולא נגד המשטרה.
בנסיבות האלה, כשההמון החמוש מקיף את מייקל מאיירס וקורא לעשות בו לינץ', ברור גם לטובת מי אנחנו. וכך, הסרט החדש לא רק מציג עולם פוריטני נטול חמלה, אלא הופך את מאיירס למהפכן שבא לנקות את אמריקה מכל הדמויות שמייצגות את פניה החדשות (כולל רגע שבו הוא משסף אשה צווחנית ועצבנית בשם קארן) — כזה שאלמלא היה רוצח פסיכופת, ניתן היה לדמיין אותו מסתער על גבעת הקפיטול בתחילת השנה. המסכה הלבנה היתה משתלבת שם היטב.