חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// המינויים הפוליטיים עדיין איתנו /// סלקום מחייבת בדיקה של רשות התחרות /// טסלה שווה כמו חלום /// הסיילים במשבר

מוסף כלכליסט | 28.10.21

מינויים פוליטיים

אמסלם בשינוי אדרת

כהונתו של דודי אמסלם כשר האחראי על רשות החברות הממשלתיות נתפסה כנקודת שפל בחיבור של פוליטיקה ומינויים מקצועיים בעידן הנוכחי. אמסלם לא רק יצא נגד נבחרת הדירקטורים ונגד הנחיות היועצים המשפטיים, הוא גם עטף הכל בסגנונו הבוטה, עם זעקות על "שוד לאור היום" ו"מחטף". היה ברור שמעבר לעניין המינויים עצמם, היתה שם התיישרות גם עם רוח המפקד, שניצל כל הזדמנות לחבוט בסדרי שלטון תקינים וחוקיים.

לכן התקווה היתה שבממשלת השינוי זה יעבוד אחרת, ודאי כשאחד מראשיה, יאיר לפיד, הוא אבי נבחרת הדירקטורים. זה לא קרה: בכל צדדי המפה הפוליטית אוהבים מקורבים. כך נולדו ההחלטות למנות את אמי פלמור, לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים, ליו"ר חברת החשמל, ואת השר לשעבר עמיר פרץ ליו"ר התעשייה האווירית בלי לעבור בצנרת המקובלת של הנבחרת, עם לכופף את הכללים. הכל נעשה בשקיפות, עם נימוקים מוצקים, ובלי הרעש האמסלמי — אבל זה עדיין נראה כמו עוד מאותו דבר.

השבוע הוועדה לבדיקת המינויים בשירותים הממשלתיים כבר פסלה את מינויו של פרץ, והפוליטיקאים צריכים להבין את הרמז, ולחזור לאותה מוטיבציה שהולידה אצלם את נבחרת הדירקטורים. הגיע הזמן להשלים את התיקון העמוק, ולנתק את הזיקה בין קשרים פוליטיים למינויים לחברות ממשלתיות.

/// גלית חמי

סלקום ואקספון

איפה רשות התחרות?

שעות הבוקר של ימי שישי ידועות בתור הזמן שבו מוציאים לבורסה הודעות שרוצים שיישארו מתחת לרדאר, בלי לקפוץ לעיני המשקיעים וכלי התקשורת. ההודעה שיצאה בשישי שעבר בהחלט נראית כזאת: סלקום פירטה שם לראשונה בפומבי את ההשלכות של ההסכם החדש לשיתוף רשתות, שעליו חתמה עם הקונים המיועדים של חברת הסלולר אקספון. זה היה טקסט קצר ודחוס, שכלל גם אזהרת רווח. אבל הפצצה האמיתית בכלל הסתתרה במקום אחר: מתברר שההסכם כולל גם אופציה שניתנה לקונים, קרן כלירמרק ויריב לרנר, למכור את אקספון לסלקום בעוד שלוש עד חמש וחצי שנים. סלקום לא יכולה לדרוש לקנות את אקספון, אבל אם בעלי החברה הקטנה ירצו למכור אותה לגדולה, סלקום תהיה חייבת לקנות.

בשנה שעברה סלקום כבר קנתה את גולן טלקום. כנושה הגדולה ביותר של אקספון, היה חשש שהיא תשתלט עליה. אבל בהנהלת החברה הכחישו כוונה כזאת, והנה, שישי בבוקר, זה מתפרסם כאפשרות סבירה לחלוטין.

וזה מחייב בדיקה של רשות התחרות. שם טענו השבוע שכל עוד אין בקשה לרכישה, הם לא מגבשים עמדה בנושא. אבל למה לא לגבש עמדה על אופציה עתידית שעלולה לצמצם את התחרות ולפגוע בצרכן? למה לא לבדוק את הנושא ובמידת הצורך להתנגד להסכם בשלב הזה שלו, ולא שנים אחרי שנחתם?

/// רועי ברגמן

טסלה

שווי השוק של העתיד

טסלה הגיעה השבוע לשווי של טריליון דולר, ורבים נזעקו שמדובר בבועה. אז נכון, הרץ הזמינה ממנה 100 אלף מכוניות חשמליות, אבל היא עדיין מוכרת הרבה פחות מכוניות לעומת יצרניות רכב אחרות, איך זה מצדיק כזה שווי?

ככה זה, השוק לא עוסק בעבר אלא בעתיד. בציפיות. בחלומות. ואנשים חולמים על מכוניות חשמליות ועל עתיד ירוק. המשקיעים יכולים לבכות על העבר — על איך הם לא קנו טסלה לפני שנה, כשהיא היתה שווה "רק" 350 מיליארד דולר — אבל הם שמים את הכסף על העתיד. והחברה של אלון מאסק היא הגילום המובהק ביותר של השינוי הטקטוני בענף הרכב שמתחולל כעת. כפי שמיקרוסופט זינקה על חשבון יבמ (האחת שווה כיום כבר יותר מ־2 טריליון דולר, האחרת 100 מיליארד), וכפי שאפל דהרה קדימה ועברה גם היא את ה־2 טריליון, טסלה מצדיקה את השווי שלה כי העתיד הוא רכב חשמלי, והעתיד הוא עניין יקר. גם אם המניה שלה עוד תזגזג בגלל תקלות או בעיות אחרות, הכיוון של הענף ברור לגמרי. לתג המחיר של תקווה, בסופו של דבר, אין גבול.

/// סופי שולמן

צילום: Tesla

סיילים מקוצצים

מפסידים ומרוויחים

עונת החגים האמריקאית בפתח וחובבי הקניות אמורים לחמם את האשראי לקראת הסיילים, אבל הם עשויים בהחלט להיתקל בחוויה אחרת מזו שהתענגו עליה בעבר. התקלות בשרשראות האספקה בכל העולם בעקבות הקורונה הובילו לא מעט חברות — כולל גאפ, נייקי וראלף לורן — להודיע כי בשל מחסור במלאי, ההנחות השנה יהיו נמוכות מהרגיל. זה קרה כבר במבצעים של לייבור דיי, בספטמבר, עם הנחות נמוכות בכ־20% מבעבר. כלי התקשורת בארצות הברית כבר ראיינו צרכנים מזדמנים, שסיפרו שבלית ברירה הם יקנו פחות. זה דווקא תוצר לוואי לא רע, באומה שמכורה לקניות ולמבצעים. גם הסביבה תרוויח. השאלה היא כמובן עד כמה זה יפגע בכלכלה, ובטווח הארוך אולי גם בתעסוקה — וכמה זמן יידרש עד לאיזון בריא בין כל הרכיבים האלה.

/// תמר טוניק

מילת השבוע

//

דור סער־מן

מילה אחת עדיין מקפיצה אותנו, גם אחרי שכמעט רוקנו אותה מתוכן

ההכרזה של שר הביטחון בני גנץ שלפיה שישה ארגונים אזרחיים פלסטיניים קשורים לטרור עוררה סערה, ולא בכדי. המילה הזאת מפעילה, בעולם כולו ובטח בישראל, איזה כפתור נפץ. מדברים על טרור בערך מאז המהפכה הצרפתית, ואותנו הוא מלווה מראשית ההתיישבות הציונית כאן, אבל רק בעשורים האחרונים הוא נהיה העניין המרכזי. אלה כבר לא מלחמות מסודרות אחת לכמה שנים מול צבאות אויב, אלא אימה נצחית שמרחפת ברחובות. חנוך לוין כתב שזה תמיד "את ואני והמלחמה הבאה", אבל מאז זה נהיה "את ואני והטרור התמידי".

לכן כשרוצים לסמן משהו בדרך הגרועה ביותר מצמידים לו את המילה טרור, וזה בדיוק מה שגנץ עשה. סימן, וקפצנו. העניין הוא שמרוב טרור, בישראל קצת רוקנו את המילה מאותה אימה שגלומה בה. הרי ממש השבוע דיברו כולם לא רק על הטרור נוסח גנץ, אלא גם על "הטרור הפלילי". וזה אחרי שכבר עברנו את "הג'יהאד הפמיניסטי", "טרור ההצתות" שמוצמד לכל גל שרפות, ו"טרור הבלונים", שלא לדבר על בני הנוער המשועממים שזכו לכינוי "טרור הליצנים". המילה שנולדה לתאר סכנה שאורבת בכל מקום נהפכה כמעט לבדיחה.

אז ההכרזה של גנץ עוד עוררה סערה כי אנחנו עדיין לכודים בהתניית הבהלה, וגם משום שהצירוף "ארגון טרור" הוא גם הגדרה חוקית שיש לה משמעויות רחבות. אבל הדיון סביב ה"טרור" כבר נהיה השבוע מגוחך. כששרי השמאל מחו על הכרזת גנץ, המסר מסביבתו של שר הביטחון היה שהשרים האלה "לא מבינים בטרור". עכשיו טרור הוא צעצוע שרק לחלק מהבנים מותר לשחק בו, מתברר. לכו תילחמו בו כך, עם בלונים וליצנים.