מוסף כלכליסט | 04.05.23
יל ג'קסון, אחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של ה־NBA, אמר לאחרונה בריאיון לגוף תקשורת שמרני שהוא כבר אינו צופה במשחקי ה־NBA. ג'קסון טוען שהפסיק לצפות בהם ב־2020, כשמשחקי סוף העונה נערכו ב"בועה" בפלורידה בגלל הקורונה, וברחובות ארה"ב בערה מחאת Black Lives Matter בעקבות רצח ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים. כ־70% משחקני הליגה הם אפרו־אמריקאים, ורבים מהם דרשו אז שמסרי תמיכה במפגינים יופיעו על החולצות שלהם וסביב המגרש בבועה. "היו להם אפילו סלוגנים על הפרקט", התלונן ג'קסון. "הם ניסו להביא סוג מסוים של צופים למשחק, בלי להבין שזה דוחה אנשים אחרים. אנשים רוצים שהספורט יישאר א־פוליטי".
אבל השחקנים, הפרשנים, המאמנים, ומנהלי הליגה לא ראו את המחאה כ"פוליטית". רבים מהם ראו במרוצת חייהם, שוב ושוב, כיצד אפרו־אמריקאים סובלים מאפליה מוסדית ומאלימות משטרתית. הם לא "ניסו להביא סוג מסוים של צופים", אלא עשו משהו ששיקף את ערכיהם, משהו מהותי לזכויות האדם והאזרח של אמריקאים רבים שנראים כמוהם. כך שעמדתו של ג'קסון פשוט גזענית.
לג'קסון היו כבר כמה התבטאויות גזעניות. שחקני עבר שלו, ובהם סקוטי פיפן ואיזייה ריידר, דיווחו שהוא התנהל מולם בגזענות. אבל הנימה הזו שבה ומבצבצת אפילו כשהוא מתבטא בתקשורת. למשל ב־2005, כשהליגה הנהיגה קוד לבוש שמחייב את השחקנים ללבוש חליפות או "בגדים שמרניים" בהגעה למשחקים ולאירועי תקשורת, ג'קסון בירך על ההחלטה ואמר "בשנים האחרונות שחקנים מתלבשים כמו חברי כנופיות... צריך להפסיק עם אופנת הכלא ומאפייני הבריונות, שהגיעו לכדורסל עם מוזיקת ההיפ־הופ". ב־2016 הוא כינה את הפמליה של לברון ג'יימס, שכולה מורכבת מאנשי עסקים אפרו־אמריקאים וחברי ילדות שלו, "פלנגה" (Posse).
ההתבטאויות האלה מעידות על כך שג'קסון קושר בין תרבות אפרו־אמריקאית ובין נטייה לפשע. ומאחר שפוליטיקאים שמרנים נתפסים בארצות הברית כ"קשוחים מול הפשיעה" — בעיקר בגלל רטוריקה מתלהמת — ג'קסון הפך שמרן יותר, גזען יותר וכנראה גם ימני יותר. "משהו בו התהפך כשביל קלינטון סיים את כהונתו כנשיא (תחילת 2001)", כתב פעם עיתונאי הספורט סְקוּפּ ג'קסון (אין קשר משפחתי): "הפתיחות, הליברליות, קבלת האינדיבידואליות — הכל השתנה. פיל ג'קסון פנה לצד האפל ונהפך צדקן ושמרן. הוא הפך לבילי גרהאם (מטיף אוונגליסט, א"ד)".
העניין הוא שאין קשר סטטיסטי בין שיעור הפשיעה לכהונות של מנהיגים דמוקרטים. שיעורי הפשיעה הגבוהים ביותר בארצות הברית ב־30 השנה האחרונות נרשמו בתקופת ג'ורג' בוש האב (1989–1993) הרפובליקני. הם צנחו לשפל ב־2014, בכהונתו של ברק אובמה הדמוקרט, ושבו לעלות תחת דונלד טראמפ, הרפובליקן הפופוליסט.
זה לא שאין קשר בין אפרו־אמריקאים לפשיעה — אבל הקשר הזה אינו סיבתי, אלא נסיבתי: גם 157 שנים אחרי ביטול העבדות, שחורים רבים סובלים מאפליה ומקיפוח וחיים בשכונות עוני מוזנחות, שבהן הפשע מספק מוצא מחיי עליבות. כיוון שכך, שחורים אכן אחראים לחלק ניכר מהפשיעה בארצות הברית. אבל בניגוד למה ששמרנים אוהבים לרמוז (או לטעון במפגיע), אין קשר בין צבע עור או מוצא אתני לבין פשע. למעשה, התפיסה הגזענית הזו רק מחזקת את האפליה ואת דחיפת השחורים לעוני, ובעקבותיו לפשע.
לגזענות הזו יש השלכות, כמובן. במחקר חדש, שפורסם על ידי חוקרים מכמה בתי ספר לרפואה, התברר כי במחוזות שבהם יש יותר רופאים שחורים, בריאותם של אזרחים שחורים טובה יותר, ותוחלת החיים שלהם משופרת. הסבר אפשרי אחד לכך הוא שרופאות ורופאים שחורים ניגשים למטופלים שחורים ברגישות גדולה יותר מזו של עמיתיהם הלבנים.
לעתים ההשלכות הגזעניות קשות ומיידיות. לפני שבועיים ראלף יארל, נער שחור בן 16, התבקש על ידי אמו לאסוף את אחיו הצעיר מביתו של חבר. יארל, צעיר ברוך כישרונות (הוא מוזיקאי חובב, תלמיד למופת וספורטאי מצטיין), טעה בבית. הוא הגיע לכתובת אחרת וצלצל בפעמון, אבל מיד נורה בראשו מבעד לחלון שבדלת, על ידי גבר לבן מבוגר. השכונה שבה קרה כל זה לבנה ושמרנית; שליחים שחורים ולטינים סיפרו לתקשורת שהם נמנעים מלהגיע לשם בשעות הערב. היורה, אגב, טען להגנתו שראה גבר שחור גבוה, וחשש לחייו, אלא שיארל מתנשא לגובה 1.70 מטר. למרבה המזל, הוא שרד.
במשך שנים, הגזענות יוחסה לפעולת האמיגדלה, מבנה במוח בעל תפקיד מרכזי בכל הנוגע לעיבוד רגשות ותגובה ראשונית לגירוי. אדם בעל צבע שונה, נטען, מעורר אצלנו תחושת זרות ופחד. אלא שהטיעון הזה הוזם השנה במחקר שנערך ב־UCLA, והראה שהתגובה ה"גזענית" באמיגדלה למראה אדם ממוצא אתני שונה לא נצפית בקרב ילדים, ומופיעה רק מגיל 14. כלומר, גזענות היא תגובה נרכשת — או כפי שניסחו זאת החוקרים, "רגישות גזענית היא מבנה חברתי שנלמד במשך זמן". החוקרים גם מציינים שככל שהנערה או הנער מגיעים מרקע מגוון יותר, כך התגובה הראשונית באמיגדלה תהיה קטנה יותר.
וזה מחזיר אותנו ל־NBA. כבר משנות השבעים של המאה ה־20 הליגה נשלטת על ידי שחקנים אפרו־אמריקאים. אלו נדרשו להתמודד עם גזענות קשה, שעם השנים נעלמה מהמגרשים, אבל נשארה בחברה. "נכון שכבר לא זורקים בננות על שחורים במגרש, אבל זה מפני שהגזענים יושבים בשקט, לא מפני שהם לא גזענים", אמר ג'ון בארנס, כוכב הכדורגל לשעבר של ליברפול ונבחרת אנגליה (שבננות אכן נזרקו עליו בשנות השמונים). "בננות בלתי נראות ומילים שלא נאמרות עדיין מוטחות בשחורים. זה שאתה אוהב כדורגלן שחור לא הופך אותך ללא גזען; אם אתה רואה אדם שחור והתחושה הראשונה שלך היא חשש, אז אתה גזען בתת ההכרה. וזה ישתנה רק כשיהיו יותר מאמנים שחורים, בנקאים שחורים, פוליטיקאים שחורים".
כיום, 50% מהמאמנים ב־NBA הם שחורים, עלייה מרשימה מ־26% לפני עשור. לחלק מהמאמנים הללו יש סיכוי להאפיל בהישגיהם אפילו על פיל ג'קסון — אבל גם אם לא יעשו זאת, הם תורמים יותר ממנו להפיכת העולם למקום טוב יותר.