חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// פרשת הרוגלות צריכה לעבור לשלב האופרטיבי /// ההייטק משלם מחיר כבד /// השירות הציבורי בשירות הליכוד /// ביטן לא מבין איך עובד משק מתפקד
הודאת מררי
ועכשיו, תתחילו לעבוד
עמית מררי, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה ומי שהובילה את הוועדה שבדקה את שימוש המשטרה ברוגלות, הודתה השבוע במפורש שהיה "כשל מערכתי" בעבודה עם רוגלת פגסוס של NSO, ושהיא שימשה להדבקת מכשירי טלפון של לא פחות מ־1,086 אזרחים. זה נעשה ללא צו שיפוטי שמאשר לבצע חיפוש סמוי, תוך שאיבת מידע רגיש על אזרחים, וללא ידיעת משרד המשפטים; מררי הודתה שבמשרד למדו על כך רק מחשיפת "כלכליסט". אחרי כל זה, השאלה החשובה כרגע היא אילו לקחים מערכות המדינה השונות עומדות להפיק מכל זה.
כי הכשל המערכתי האמיתי הוא קריסה של כל שומרי הסף בהגנה על זכויות האזרח. אלה שפעלו שלא על פי הדין והפעילו כוח לא מרוסן, בחסות פרשנות משפטית בעייתית. אלה שלא בדקו, ואלה שסתם לא אמרו אמת. המשטרה, הפרקליטות, השופטים, נבחרי הציבור — אף אחד מהם לא שמר על האזרחים. ובמצב הזה, יש סיכוי גבוה ש"הכשל המערכתי" הבא כבר מתרחש, ואף אחד בכלל לא שם לב.
מרוץ החימוש הטכנולוגי של רשויות האכיפה לא ייעצר. כדי לרסן אותן ולוודא שהפרטיות שלנו נשמרת, צריך חקיקה מסודרת. כדאי גם להקים ועדה חסויה בכנסת, שתכלול מומחי משפט, טכנולוגיה ופרטיות ותבחן את ההשלכות של כל טכנולוגיית מעקב חדשה. אפשר אפילו לבנות נציבות פיקוח מיוחדת לנושא. יש הרבה מה לעשות. רק צריך להתחיל.
/// תומר גנון
ההייטק
כבר לגמרי חולה
בזמן שכולם עוד מנסים להבין את המספרים — כמה השקעות בדיוק ברחו מההייטק הישראלי — ותוהים איך אנחנו ביחס לעולם ועד כמה הצלילה בגיוסים נגזרת מהמצב כאן ולא מההאטה הגלובלית, הנזק הבלתי מדיד של ההפיכה המשטרית כבר ממש כאן. אי אפשר לראות אותו, כי הוא הוואקום, הריק. הוא לא מה שקרה והופסק, הוא מה שלעולם לא יקרה. אלה החוקרים שלא חוזרים מהאוניברסיטאות בחו"ל, אלה כל הסטארט־אפים שלא קמים כעת, אלה החברות שנולדות עכשיו אבל יירשמו מחוץ לישראל. רשות החדשנות העריכה השבוע שעד 80% מהסטארט־אפים שישראלים הקימו מתחילת השנה נרשמו בחו"ל. כך זה נראה, ויש עוד שלל זרמים תת־קרקעיים כאלה שאי אפשר לראות, ושאת נזקיהם נוכל להבין רק בעוד שנים.
כדי להבין את עומק הבעיה, כדאי להסתכל על תמונת המראה. בסוף שנות התשעים ותחילת המילניום ישראל היתה החצר האחורית של הפיתוח העולמי. השלמנו אז בהכנעה עם ההתמחות שלנו בפיתוח טכנולוגיות — ואז מכירה שלהן לחברות גדולות. לא חלמנו על מכירת פתרונות ללקוח קצה. 20 שנה אחרי, יצרנו כאן כמה מעצמות עולמיות שלא מתביישות בישראליות שלהן. עכשיו הכל נעצר בכזאת חריקת בלמים, שאנחנו עשויים מהר מאוד לחזור 20 שנה לאחור. אסור לחכות לסימפטום הבא כדי להבין שההפיכה המשטרית היא מחלה חשוכת מרפא להייטק הישראלי.
/// סופי שולמן
צילומים: קובי קואנקס/ ynet , מירב קריסטל/ ynet
מינויים בשירות הציבורי
הוועדה הכי עליונה
עו"ד אלונה שפר־קארו נראתה כמו מועמדת מושלמת לתפקיד יו"ר חברת החשמל. גם עורכת דין, גם עם ניסיון במגזר הציבורי (כמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה), גם עם ניסיון במגזר הפרטי ועוד בעולם האנרגיה (כדירקטורית בחברות שונות), גם יכולה להביא אג'נדה ירוקה וגם אשה - משאב שאיכשהו נמצא בחסר קשה בממשלה הנוכחית חרף היותו זמין מאוד. עם הרקורד הזה, קרוב לוודאי שהיא היתה עוברת בקלות את הוועדה למינוי בכירים בחברות הממשלתיות. אבל למי אכפת הניסיון והמקצועיות ולמי אכפת מהגופים שאחראים למינהל תקין, כשיש גוף אחד שקובע הכל. בוועדת המינויים העליונה, הידועה בשמה "הליכוד", זה לא משנה במה שפר־קארו כבר הוכיחה את עצמה, משנה רק כמה היא קרובה למפלגה. וכשזה מה שקובע, אנחנו כבר עמוק בתוך הבעיה, עוד לפני ההפיכה.
/// עדיאל איתן מוסטקי
האוטובוסים
הפוך, ביטן, הפוך
ביום שני יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן יצא למלחמה. לא נגד אויבי ישראל, לא נגד בריונים אלימים, לא נגד קרטלים גזלנים או גורמים אחרים ליוקר המחיה. ביטן החליט לכוון דווקא אל הישראלים שמשתמשים בתחבורה ציבורית.
בזמן דיון בוועדת הכלכלה ביטן טען שאוטובוסים גורמים לפקקים, נוסעים בנתיבים רגילים "על חשבון יתר התושבים" ובאופן כללי לא יכולים למשוך נוסעים לתחבורה ציבורית; אם כבר, לדעתו, צריך להשקיע ברכבות. זה אותו ביטן שמנהל עכשיו מאבק על הורדת מחיר הנסיעה באוטובוסים. זה לא סותר, זה אפילו מסתדר. בהיגיון שלו, אלו שני מהלכים משלימים: ביטן בעצם פועל להפוך את הנסיעה באוטובוס למוצר נחות שמיועד רק לנזקקים. וכאן שורש הטעות שלו. אוטובוסים הם תמיד עמוד השדרה של התחבורה הציבורית הארצית; גם אם סביבם משגשגות מערכות מטרו או רכבות קליע, הם העיקר. ובארץ הם בוודאי התשתית הבסיסית. אי אפשר להתייחס אליהם כמו אל מרגרינה — זה מוצר פח אבל לפחות זה זול; צריך להתייחס אליהם כאל מים — מצרך יסוד לכלכלה עובדת ולמדינה מתפקדת.
/// יובל שדה
צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אנחנו לא אוהבים לשלם מחיר. שום מחיר
העיסוק הבלתי פוסק השבוע בעליית מחיר החלב או שאלת הפיקוח על המחיר של קוקה־קולה לא נבע מהמחיר עצמו. ההבדלים הרי יחסית זניחים. הוא נגע להתנהלות של הממשלה הזאת, והוא נבע ממקום עמוק אפילו יותר — מהעובדה שאף אחד מאיתנו לא אוהב לשלם מחיר.
המשמעות של "מחיר" נותרה יציבה עוד מימי התנ"ך, אבל נוספו לה מאז שלל הקשרים כבדים. כבר לא רק "כמה זה עולה", אלא "מה ההשלכות השליליות של העניין". אנחנו נוהגים לומר שלכל דבר טוב יש מחיר, ולמעשה לפני כל החלטה או צעד אנחנו צריכים לבחון מה יהיו המחירים שלהם. כשמישהו פגע בנו אנחנו מבטיחים שהוא "עוד ישלם על זה", ולא רק אנחנו — גם חמאס ישלם על ירי הרקטות. שלא לדבר על כך שכשמתנחלים פוגעים בפלסטינים או ברכושם הם עושים "תג מחיר". יש כאן לא רק תפיסה קארמתית של חטא ועונש, של רע שמלווה כל טוב, אלא גם אלימות שגלומה בכל מחיר, תוקפת אותנו ברגע אחד, בקופה הגדולה של החיים.
בשיח כזה, כשמדברים פרופר על "מחיר החלב", זה כביכול עניין טכני לגמרי, ומשעמם. אבל גם אותו אנחנו מצליחים להפוך לריגוש גדול, עד כדי סערה. גם שם אנחנו חווים איזו קארמה, עונש, אפילו אלימות, שהחברות והממשלה מפעילות עלינו. כמו בדיחת האבא שבמקום לשאול "כמה זה עולה?" שואלת "מה הנזק?". כל מחיר אצלנו הוא נזק.
