התצפית הישראלית לרצח נשים, גוף מחקר שפועל באוניברסיטה העברית, אוספת מידע על כל המקרים הללו ומנתחת אותו. לפי נתוניה, מתחילת השנה, בחמישה חודשים בלבד, נרצחו 12 נשים על רקע מגדרי. בתחילת השבוע היתה זו בראאה מסארוה מטייבה, שבן זוגה חשוד שרצח אותה ואת שני ילדיה, אמיר ואדם, בני שנתיים וחצי שנה.

התחושה היא שיש הרבה יותר מקרי פמיסייד. מה אומרים המספרים?

"בשנה שעברה עד 1 במאי היו שישה מקרי רצח של נשים, השנה היו 12. כלומר מדובר בעלייה של פי שניים, על פניה".

למה "על פניה"?

"כי אי אפשר עדיין לקבוע בוודאות שכולם היו פמיסייד, כלומר רצח על רקע מגדרי ולא באקראי, נניח בשוד או פעולת טרור. צריך לחכות לראות מה המשטרה אומרת, יש למשל מקרה של ניצול שואה בן 88 שחשוד ברצח אשתו ויש צו איסור פרסום. אבל במקרים שבהם יש הודאה מטעם בן הזוג, הם כבר מוגדרים פמיסייד".

כסוציולוגית, למה את מייחסת את העלייה החדה בתופעה?

"החברה נהפכה לאלימה יותר. זו ממילא מדינה שבה אין לנו קו מבחין בין מלחמה לשלום, ואנחנו רואים את האלימות הגואה בכבישים, בסכסוכי שכנים, בכל מקום. ובתקופה האחרונה המדינה בסערה, אין ישראלי שלא מרגיש את זה. המתח אמיתי.

"מעבר לזה, במגזר הערבי יש הרבה אלימות, כמויות של נשק. והקריאה ליהודים להסתובב עם נשק, בגלל ההסלמה הביטחונית, מטרידה מאוד. בישראל מקרי הרצח בירי יחסית מעטים, אנשים משתמשים בחניקה או בדקירה למשל, אבל אם יסתובבו כאן יותר עם נשק נלך לכיוון של ארצות הברית, שם כל אחד יכול לקנות נשק ורוב מקרי הפמיסייד הם בירי".

איפה אנחנו ביחס למדינות המערב?

"שיעור הרציחות בחברה הישראלית נמוך מזה שבאנגליה ובהולנד, ודאי נמוך מזה בספרד, איטליה וצרפת. והוא בטח נמוך יחסית לשיעור באמריקה הלטינית; בארגנטינה אשה נרצחת בכל שלושים שעות. החברה הישראלית חיה בקונפליקט, אבל הערך של המשפחה כאן אחר. השנה זה יכול להשתנות — אם הגענו ל־12 מקרים עד מאי, אנחנו עלולים להגיע גם ל־30 ויותר, ואז אפשר להשוות אותנו למדינות דרום אירופה. ואנחנו במגמת עלייה: ב־2022 לפי הנתונים שלי היו 24 מקרי פמיסייד, אחרי שבשנה הקודמת היו 16 ובשנה שלפניה, 2020, היו 21".

מה את יודעת על כל אחד מהמקרים?

"אני מתעדת כל מקרה של אשה שנרצחה ועוקבת אחריו במשך חודשים, בבתי המשפט, כדי להבין מי היא היתה, אם הילדים נכחו, מי החשוד, מה כלי הרצח, אם היו פניות לרשויות וכו'. יש דברים שמתגלים לאט לאט, וזה די הרבה עבודה".

ומה לומדים כשמעמיקים בפרטים?

"מתוך 12 הנשים שנרצחו מתחילת השנה שתיים הן אזרחיות זרות, אחת מאתיופיה ואחת ממולדובה. לכאורה לא חייבים להכליל אותן בספירה, אבל הן בפנים כי הן חיו כאן וזה קרה כאן. היו ארבע נשים ערביות, כלומר שליש מהמקרים, כשחלקם של ערביי ישראל הוא כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. אז יש כאן ייצוג יתר, אבל מספר הנרצחות הערביות לא גדול ממספר היהודיות. באופן כללי אנחנו צריכים להפסיק לדבר על 'ערביות', ולהתחיל לנתח מי הן. השנה, למשל, יש לנו כמה מקרים במגזר הבדואי, אז צריך לשים לב לזה, ולהתחיל לעבוד בקרב הבדואים".

אילו עוד מגמות רואים?

"מאז 2008 עשירית מכל מקרי הרצח הם של נשים בנות יותר מ־65. מכירים את זה גם בשאר העולם — רוצים להיפטר מהן, אין להן שום תועלת בחברה, נמאס מהן. לפעמים אלה נשים שסופגות אלימות במשך שנים על שנים, ויום אחד הן מקבלות מכה אחת יותר מדי".

את בכלל חוקרת בכירה בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס באוניברסיטה העברית, ועסקת בין השאר בהגירה, דת ועדות. חקרת את יהודי אתיופיה, ואת עשרת השבטים האבודים. איך הגעת לרצח נשים?

"אני אנתרופולוגית, חקרתי את יוצאי אתיופיה בישראל, ובעקבות זאת משרד הקליטה הזמין אצלי מחקר על רצח נשים בחברה הזאת. הנושא לא זכה אז להרבה סיקור בתקשורת, אבל הייתי מקובלת בעדה, היו לי המון קשרים, ויכולתי להגיע למקרים האלה, לראיין אנשים בכל השכונות. במסגרת המחקר, ב־2008 מצאתי ששליש מכל מקרי רצח הנשים בארץ היה של יוצאות אתיופיה, שהיו אז רק 0.5% מהאוכלוסייה הכללית. ספרתי יותר מקרים ממה שהמשטרה והתקשורת ספרו, ומשרד הקליטה לא אהב את זה, בלשון המעטה, והדו"ח צונזר. זה היה קשה, אבל ידעתי כמה הנושא חשוב והבנתי שאני יכולה לתרום".

מה המצב בעדה כיום?

"יש פחות מקרים של רצח נשים בעדה. זה קרה בין השאר בזכות פעולות של משרד הרווחה, משרד הקליטה וארגונים של העדה".

איך התמודדו עם זה שם? מה אפשר לאמץ מזה כדי להילחם בתופעה בחברה כולה?

"היתה עבודה של עובדים סוציאלים, עשו הרבה סדנאות לגברים, הצגות על הנושא, הסברה נרחבת שהעלתה את המודעות, ואפילו פנו למנהיגים הרוחניים, שניסחו תפילה שמבקשת לא להכות את הנשים ושלא יהיה רצח. למה אנחנו לא יכולים לפנות למנהיגים רוחניים בדתות אחרות שיפעלו באופן דומה?".

אילו עוד התערבויות את מכירה, גם בעולם?

"חינוך הוא עניין קריטי, שחייב להתחיל בגיל צעיר — גם לנשים צריך להבהיר שאלימות, מכל הסוגים, פסולה. וחייבים להבהיר שאלימות נגד נשים יכולה להסתיים ברצח; גם מי שחושב שמכות זה בסדר לא רוצה רצח. מבחינה מערכתית נדרשת עוד עבודה מול אנשי המקצוע. ברומא, למשל, השתתפתי בהכשרה של שוטרים בנושא. גם בארץ הכשרות כאלה הכרחיות לטיפול בתופעה — במשטרה, בקרב עובדים סוציאליים וכאמור אצל מנהיגים רוחניים מכל הדתות. אבל אין מספיק השקעה בנושא, ורוב מה שנעשה לא מגיע מהממשלה, אלא מעמותות ואנשים פרטיים. זה לא צריך להיות כך".

מה עוד צריך לעשות?

"אנחנו צריכים פעולות מנע, כמו הכשרות כאלה ואותן התערבויות באוכלוסיות מסוימות, אבל פעולות מנע זה גם לאסור מכירת סכינים גדולות, ולא לעודד אנשים לקבל נשק, אלא להפך. צריך שנתוני המשטרה על רצח נשים יהיו גלויים — עד עכשיו הם לא היו. צריך שגוף כמו שלנו יקבל תמיכה ממשלתית, בדומה לנעשה במדינות אחרות, ולא יישען על תורם פרטי. צריך את חוק הפיקוח האלקטרוני, כמובן, אם כי יש לי ביקורת עליו. וצריך להחמיר את הענישה, אפילו באמצעות חוק נגד פמיסייד. זה עניין ממשלתי־ממלכתי למנוע רצח נשים, יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל כרגע נראה שזה לא אינטרס של החברה או בסדר העדיפויות של הממשלה".

בואי נעבור עניין עניין. מה הביקורת על חוק הפיקוח האלקטרוני?

"כל דבר שיכול למנוע אפילו רצח אחד זה מבורך, ואני בעד כל חוק שמגן על נשים. אבל צריך להבין שהחוק הזה ימנע אולי 10% מהרציחות, במקרה הטוב — כי הוא רלבנטי רק כשהתוקף מוכר כאלים, אבל בהרבה מקרי רצח לא היו פניות קודמות לרשויות. וכי הוא רלבנטי רק כשלאשה יש סמארטפון, שזה לא נכון בכל האוכלוסיות או לכל הנשים, לעתים בן הזוג לקח לה אותו.

"רצח נשים יכול לקרות בכל מעמד ובכל שכבה סוציואקונומית, אבל במעמדות הגבוהים יותר יש יותר סיכוי שהנשים יהיו מוכרות מראש כקורבנות אלימות, ויש יותר סיכוי שהטכנולוגיה תוכל לעזור להן. אבל ביישוב בדואי לא מוכר בנגב, כשהאשה היא האשה השנייה וממילא רגילה לאלימות שנמשכת שנים, מה יעזור פיקוח אלקטרוני? אז יש מקרים שבהם החוק היה עוזר, אבל באופן כללי אנחנו צריכות כלי הרבה יותר חריף".

וזה החוק נגד פמיסייד? מה זה אומר?

"יש במדינות שונות, מקנדה עד קולומביה, חוקים שמכירים בפמיסייד כפשע בפני עצמו. גם אני רוצה חוק כזה, שיכיר במקרים האלה באופן פרטני, לא כחלק ממעשי רצח באופן כללי. זה מאפשר להחמיר את הענישה, וזה חשוב כי בהרבה מקרים היתה עד היום ענישה קלה לרוצחים, כי זה 'על רקע כבוד המשפחה', או כי הגבר נמצא כפגוע נפש ומאושפז. במקרה כזה, למשל, משפחת הנרצחת וגם הילדים — היום לא חושבים מספיק על הילדים — חיו במשך שנים בפחד שאולי מחר הרוצח ישתחרר. אז אני רוצה שיחמירו את הענישה, כן. אנחנו צריכים עונשים הרבה יותר חזקים, שייכללו בהגדרה של פמיסייד, כדי לטפל בנושא".

יהיו מי שיגידו שחוק כזה קובע שחיי נשים שווים יותר מחיי גברים.

"לא, הם שווים כמו חיי גברים, אבל עד עכשיו לא התייחסו אליהם כך. אין שוויון בחברה הישראלית. את רואה את זה במספר חברות הכנסת והמנכ"ליות של משרדי ממשלה — המצב שם רק מידרדר, לא משתפר. במחקרים רואים קשר בין רמת השוויון בחברה לבין אלימות נגד נשים ורצח שלהן. בארצות סקנדינביה, שיש בהן יותר שוויון, יש פחות רציחות באופן גורף".