"הרבה זמן לא חזרתי בוכה ממסיבות צהריים / לקחתי כדור וכיביתי אותי ליומיים", שרה כוכבת הפופ אודיה בשיר הנושא של אלבומה החדש "האמת". השורה הזו נשמעת אופיינית לגילה הצעיר — רק בת 21 — ומתארת יומיום מהסוג המוכר לנו מאינספור כוכבי פופ, מאיימי ויינהאוס ועד עדן בן זקן. אלא שאז הטקסט מתפתח לכיוון לא שגרתי: "לא קמתי לקידוש / אבל מה זה מעניין אותך / אתה אכפת לך איך אתה לבוש". מתי שמעתם זמרת פופ מצליחה (מאוד) שמערבבת כדורים ומסיבות עם שמירת שבת, כולל קידוש ונרות?

לכאורה, לא אמורה להיות כאן הפתעה גדולה. הרי כבר יותר מ־20 שנה שהפופ האמוני הוא אחד הז'אנרים הפופולריים בישראל. אולם המילה "פופ" מטעה בהקשר הזה, כי היא מתייחסת בעיקר לרמת הפופולריות של האמנים, ולא, כנהוג, לאסתטיקה של הצליל שלהם. כשאומרים "פופ אמוני" מתכוונים לקבוצה אקלקטית למדי של אמנים: סינגר־סונגרייטרים חוזרים בתשובה כמו אביתר בנאי, שולי רנד ואתי אנקרי, פייטנים מודרניים כמו יונתן רזאל ועמיר בניון או רוקרים עם אלמנטים מזרחיים כמו אהוד בנאי וקובי אוז. אף אחד מהם לא ממש הפך לפופולרי בקרב קהל צעיר באמת — כפי שפופ אמור ויודע לעשות.

גם את הרפרטואר של חנן בן ארי וישי ריבו, שניים מהזמרים המצליחים כיום בישראל, אי אפשר להגדיר פופ עכשווי, כי אין בשירים שלהם מאפיינים אלקטרוניים מובהקים, הם לא מבוססי בס ואף אחד מהם לא מתכתב עם כוכבי פופ עולמיים עדכניים שפונים לקהל צעיר, כמו רוזליה, סם סמית' או דה וויקנד, שהשפעותיהם כן ניכרות על כוכבי פופ כמו נועה קירל ומרגי.

עכשיו כל זה משתנה עם אודיה, שמשתפת פעולה עם יוצרי מוזיקה אלקטרונית ומפיקים ובהם עופר ניסים, ג'ורדי ו־Triangle. הסאונד שלה נוצץ ומעודכן, וסגנון השירה שלה, ברוח הזמן, מפלרטט עם ראפ, שירה ים־תיכונית והשפעות ממעבר לים. והתכנים? הם עוסקים לרוב בעניינים שבינו לבינה, אבל מערבבים פנימה תכנים מהיומיום של צעירה מסורתית־דתייה. "אני שלמה עם כל החצי / ככה זה כשאין ברירה", היא שרה ב"אינטלקטוערס". "ואני חצי חרדית ואני חצי לבושה / ואתה חצי מאמין / אתה מפרש לי את התורה / הנשמה שלך מול הגוף / פעם תורי פעם תורה".

בשיר "הרב שלי אומר", אודיה מדגישה עוד יותר את החופש בעולם האמוני שלה: "הרב שלי אומר שלא יצא לי ממך כלום / שאתה מעשן יותר מדי / עיניים בירוק וחום / שאתה תעשה אותי חולה / ואני אעשה אותך אומלל / אבל החלטתי לקחת אותו בעירבון מוגבל".

אודיה נמצאת כמעט לבדה בצומת שבין מסורת לפופ עדכני: הסאונד נוצץ וחו"לי, והטקסטים מערבבים בין רומנטיקה ליומיום של צעירה מסורתית־דתייה ("ואני חצי חרדית ואני חצי לבושה / ואתה חצי מאמין")

אודיה כמעט לבדה בצומת הזה שבין מסורת ודת לפופ עדכני באמת. לצדה ישנו כרגע רק עטר מיינר, שמחבר בין חרמנות לאמונה ולאלוקים באלבום הבכורה שלו, בשורות כמו "זה לא חטא זה לא נורא לא איסור מהתורה / אז תגיעי באהבה עד שתצא המנגינה / במקלחת במיטה". אבל בעוד מיינר נחשב אמן אינדי (שגם הוחרם מבמות מרכזיות כמו פסטיבל אינדינגב, על רקע האשמות בהטרדה מינית לכאורה), אודיה נמצאת עמוק במיינסטרים ומצליחה בענק עם הופעות סולד אאוט בקיסריה והיכל מנורה ועשרות מיליוני האזנות ביוטיוב ובספוטיפיי. השאלה היא למה זה קורה דווקא עכשיו?

במשך עשרות שנים פופ קליל נחשב ז'אנר נחות בהשוואה לז'אנרים "רציניים" (וגבריים) לכאורה כמו רוק. אפילו אמני הפופ המצליחים היו ממלכתיים ומכובדים רוב הזמן, כמו הלהקות הצבאיות או ירדנה ועופרה ששרו יותר על אהבת ישראל מאשר על אהבה בשר ודם. והנה רק לפני כעשור, עם כניסתם לחיינו של סטטיק ובן אל, ואחריהם של פיגורות כמו נועה קירל (שגם מתארחת באלבום החדש של אודיה), עדן בן זקן ונטע ברזילי, הפופ הקליל והכיפי החל לקבל לגיטימציה והפך למיינסטרים. ואך טבעי הוא שמה שקרה בפופ ה"רגיל" יזלוג באיחור גם לפופ האמוני.

אבל גם הפופ הקליל ה"רגיל" לא צץ משום מקום, אלא המשיך מסורת רבת־שנים של פופ מזרחי (ים־תיכוני, אם תרצו) קליל, שבאופן בלתי מתנצל שר שורות כמו "בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון" או "יאללה לך הביתה מוטי". ומה שבשנות השמונים היה נחלת דוכני הקסטות זלג בשנות התשעים לתחנות הרדיו השמרניות, ובתחילת המילניום כבר היה המיינסטרים בעצמו. כך שהזליגה של הקלילות מהפופ ה"רגיל" לאמוני היא רק עוד חוליה בשרשרת שהחלה בפופ המזרחי, ולא במקרה היא נעשתה על ידי שגרירים שמערבבים מזרח ומערב במוזיקה שלהם. מה גם שבמוזיקה המזרחית אלמנטים אמוניים תמיד היו ומעולם לא עשו מהם עניין גדול, ע"ע "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב או "במרום יש רק אחד / עלינו ישמור תמיד לעד" מתוך "לא לבד" של פיני חדד.

לצד הלגיטימציה הגוברת של פופ קליל, הסיפור של אודיה מעיד גם על ההנכחה הגוברת של אמוניות מכל גווני הספקטרום בתרבות הישראלית. זה ניכר במבול הסדרות המצליחות, שהתחיל עם סדרות דרמה כמו "סרוגים", "שטיסל", ו"שבאבניקים" והתגלגל לכדי "שישו ושמחו" הקומית־דרמטית־מוזיקלית־צבאית, ו"מלאך משחית", שחוצה למחוזות האימה והעל־טבעי. וזה ניכר עוד יותר ברשתות החברתיות, עם משפיענים כמו מלך זילברשלג החרדי, שמסביר בסרטוניו איך לעשות סלפי וכיצד להיות בזוגיות עם חילונית; אלקנה נבון ז"ל, שנתן עצות אמוניות לסובלים מדיכאון; והצמד החרדי הילה שלם ואביה אליעזר גולן, שעושים מערכונים קומיים, שפונים לכל הקהלים.

וגם החדירה למיינסטרים של האמוניות היא במידה רבה תולדה של הנראות הגוברת של המזרחיות, שמזוהה עם מסורתיות — כשאפילו שרים וח"כים, בעיקר ממפלגת השלטון, מנופפים בה בגאווה ששמורה למי שנאלצו בעבר להתבייש בה.

היהדות במוזיקה הישראלית עוברת תהליך פלורליזציה. בפופ העכשווי כל אחד ואחת יכולים לערבב את האמונה עם כל מה שבא להם. יש שיזעקו שעטנז ויש שיתחילו לענטז, אבל ברגע שהמוזיקה מפסיקה להיות בינארית ועוברת לספקטרום הדתי־מסורתי — אין יותר נכון ולא נכון. וסוף סוף גם אין רף גיל מינימלי להתחיל לשיר על כך.