מוסף כלכליסט | 04.05.23
מזרן הפוטון נולד ביפן, הוא עשוי מבד כותנה וממולא בכותנה גולמית בעבודת יד. הוא פשוט מאוד, חוץ מכותנה אין בו כלום. כשהפוטון הגיע לארצות הברית, האמריקאים התחילו לייצר גרסאות שאין קשר ביניהן לבין המקור, הגדילו את המזרנים והוסיפו קפיצים וספוגים. כך נוצרה בעולם סטיגמה רעה לפוטונים, שהם מוצר זול לסטודנטים. אבל הפוטון המקורי, שאותו אני מייצר, הוא מוצר טבעי ואיכותי.
הבד הוא דריל כותנה, בד יחסית עבה. אני מקפיד לקנות בד שאינו מעומלן או מטופל בחומרים כמו סבונים ומעכבי בערה. זה נשמע פשוט, אבל ממש קשה למצוא כזה. המילוי הוא כותנה סרוקה, שהיא כותנה גולמית, שרק נוקתה מגרעינים ומלכלוך.
כשאני רואה בחוץ מזרן תעשייתי זרוק, ואיך הוא מתפרק, אני נזכר שזה פשוט זבל. אז אני אוהב את זה שיש לי הזדמנות לתת לעולם משהו אחר.
לא, ולכן אני בונה גם מיטות שמתאימות לפוטונים. לפוטון אין שלד פנימי, ומה שמחזיק אותו הוא הבסיס שהוא יושב עליו, שחייב להיות מאוורר ובלי שוליים מוגבהים. מכיוון שהפוטון נדחס עם הזמן, הוא לא יידחס בחלקים שקרובים לשוליים.
לא, ולכן אני בונה גם מיטות שמתאימות לפוטונים. לפוטון אין שלד פנימי, ומה שמחזיק אותו הוא הבסיס שהוא יושב עליו, שחייב להיות מאוורר ובלי שוליים מוגבהים. מכיוון שהפוטון נדחס עם הזמן, הוא לא יידחס בחלקים שקרובים לשוליים.
"את מילוי המזרן אני עושה בתנועות של טפיחה, מתיחה ורידוד, כמו עבודה במערוך, רק בעזרת הידיים והגוף. אני פשוט חותך פיסות כותנה ממקומות גבוהים מדי, ומעביר אותן למקומות נמוכים מדי. כל החומר הזה נערם לערמה די גבוהה, 80 ס"מ עד מטר, ואז אני מתגלגל על המזרן, מכה בו בידיים ובמקל, ומסדר את הפינות כך שהוא נדחס בסופו של דבר לעובי של 15 ס"מ".
בדומה להכנה של אורז, מדובר בתהליך מאוד מאוד פשוט, אבל שחייבים לדעת איך לעשות אותו כדי שיהיה מוצלח. ובמקרה של הפוטון - שיהיה מאוזן, שיתאים למשתמש ויחזיק מעמד שנים.
אני מתחיל מפרישה של הבד על רצפת טטאמי — מחצלות יפניות מצמח האיגוסה שביפן, שבאופן מסורתי מחליפות את הריצוף. על הרצפה אני גוזר את הבד לצורה הרצויה, מסמן אותו ושולח אותו לתפירה והוספת רוכסן. את עטיפת המזרן המוכנה אני פורש על הרצפה, לידה אני פורש את יריעות הכותנה למילוי ואז מתחיל בחלק החשוב — לאזן את הגבהים של יריעות הכותנה. אני עושה את זה בתנועות של טפיחה, מתיחה ורידוד של הכותנה, ממש בדומה לעבודה במערוך - רק בעזרת הידיים והגוף שלי. כמו שפורשים גוש של בצק ורואים איפה הוא נמוך מדי, איפה הוא גבוה מדי, ובהתאם מרדדים לשכבה אחידה. הרבה מהעבודה שלי היא איזון השכבות שמהן מורכב המילוי.
אני פשוט חותך בעזרת הידיים פיסות כותנה ממקומות גבוהים מדי, ומעביר אותן למקומות נמוכים מדי. וכשאני מחבר בין פיסות ויריעות שונות, הסיבים מתחברים יחד. כל החומר הזה נערם לערמה די גבוהה, 80 ס"מ עד מטר, ומוכנס לתוך הגוף של הפוטון. הגוף פתוח כמו ספר, לתוכו אני מכניס את הכל וסוגר עם הרוכסן כך שנוצר פוטון עבה מאוד. ואז אני מתגלגל על הפוטון, מכה בו ובידיים ובמקל, ומסדר את הפינות כך שהוא נדחס, ובסופו של דבר נוצר גוף שלם ואחיד, בעובי של כ־15 ס"מ.
אחר כך מגיע השלב הסופי, של הוספת תפרים שמחזיקים את יריעות הכותנה במקום. במחט ריפוד אני תופר לעובי הפוטון 23 תפרים שמתחברים מהצד העליון לצד התחתון, וקושר אותם. את מיקום התפרים אני מסמן בסיכות בעזרת שבלונות שהכנתי. זה גם חלק מהאיזון של הפוטון — הקשירה וההידוק שלה, ומידת הלחץ של החוט. המחשבה על הפוטון מההתחלה ועד הסוף היא איך לעשות אותו בצורה מאוזנת.
כי כל הגוף בתנועה כל הזמן, ובחלק מהעבודה יש משמעות למשקל שלו. גם בשיאצו זה כך, במקום להפעיל כוח מפעילים משקל ואז אין מאמץ. הגוף צריך לקבל הזנה מעבודה פיזית, לא לסבול ממנה.
לרוב שבע־שמונה שנים, אבל יש אנשים עם מזרנים שלי כבר 15 שנה, והם עדיין טובים. זה תלוי באיך מתייחסים אליהם. מוצרים טבעיים מצריכים תשומת לב אחרת ממוצרים סינתטיים, ובתרבות שלנו אנשים רוצים שיהיה להם כמה שיותר קל וכמה שפחות תחזוקה. פוטון צריך מדי פעם להפוך, לאוורר, אם רוצים לאחסן אותו כדאי לגלגל אותו ולא לקפל, אחרת סיבי הכותנה עלולים להישבר. ביפן תולים בבוקר את הפוטון על אדן החלון לאוורור. בתרבות המערבית רוב האנשים לא ישקיעו בדבר כזה.
בגיל 20 למדתי שיאצו במשך שנתיים. אחד מהמורים שלמדתי אצלם הכיר מורה אחר, שהכין מזרני פוטון בשיטה שהוא למד ממורה יפני לשיאצו. אותו אדם רצה להפסיק לייצר מזרנים וחיפש מישהו שיחליף אותו. בהתחלה הפניתי אליו חבר, ובתוך כמה שבועות כבר הצטרפתי אליו.
היינו חברים טובים וחיפשנו מה לעשות. באותה תקופה עבדתי בעבודות מזדמנות, והמלאכה הזאת תפסה אותי. הקסים אותי שאפשר לקחת שני חומרים — בד וכותנה — וליצור מהם מזרן. אני אומר שני חומרים אבל זה בעצם חומר אחד — הבד, המילוי והחוטים הם כולם כותנה. אהבתי גם את העבודה הפיזית ואת החיבור לשיאצו — לטיפול, למגע ולתנועה שיש בתוך זה, זה היה חלק מתהליך של חיבור לפיזיות.
"בשיאצו יש הרבה עניין של איזון: בוחנים אילו איברים נמצאים בפעילות יתר ואילו בתת־פעילות, ואז מפזרים את האנרגיה ביניהם בסוג של עיסוי. זה קצת מזכיר את הרידוד של מזרן הפוטון, בין העבה לדק, זה אותו עולם ואותן תנועות"
בשיאצו יש הרבה עניין של איזון: יש בגוף מרידיאנים — מעין קווי אנרגיה שקשורים לאיברים הפנימיים, וצריך לבחון באמצעותם אילו איברים נמצאים בפעילות יתר ואילו בתת־פעילות. הרבה מהעבודה בשיאצו היא איזון בין האנרגיה של האיבר הזה לאנרגיה של האיבר האחר, לפזר ולחזק בתנועה מסוימת ובהתכוונות מסוימת, בסוג של עיסוי. וזה קצת מזכיר את הרידוד של מזרן הפוטון, בין העבה לדק, זה אותו עולם של איזון.
גם התנועה עצמה של הכנת הפוטון מגיעה מעולם השיאצו. אני יודע שאני צריך לשים את כולי בתוך התנועה. היא לא יכולה להיעשות כלאחר יד.
אני והחבר שלי התחלנו לעשות מזרנים בצריף שבו הוא גר. כמעט שלא ידענו שום דבר חוץ מהטכניקה של המילוי, ולמדנו הכל תוך כדי. היינו תופרים ומכונות התפירה היו נהרסות לנו, אז היינו מנסים עוד פעם. לא היה אינטרנט אז, וכדי לשווק את הפוטונים היינו תולים פתקים על לוחות מודעות. לאט לאט זה עבר מפה לאוזן, ומאז האינטרנט כבר לא קשה לפרסם.
רובם אנשים עם חיבור לגוף, כמו רקדנים או מטפלים במגע. מגיעים אליי גם אנשים עם מודעות בריאותית או אקולוגית גבוהה, והמון אנשים שסובלים מאלרגיות או פיברומיאלגיה.
שזו מלאכה פשוטה, בלי חארטה כמו 'טכנולוגיה שמשמשת אסטרונאוטים' שאוהבים להגיד בחנויות מזרנים. הפוטון הוא מוצר פשוט. הרבה פעמים אנשים באים לכאן, ונשכבים ונאנחים: 'אחחח, זה מה שחיפשתי', מישהי נכנסת ואומרת 'סוף סוף אני נחה', או מישהו שכואב לו הגב ובעקבות המעבר לשינה על פוטון זה עבר לו. זה נורא מרגש אותי.