ע

טופה בחלוק בית חולים ירקרק ופרחוני, אני מחליקה אל תוך מכשיר ה־MRI המאיים. האוזניות שעל אוזניי מעמעמות את התיפוף הרם של המכונה. על עיניי מורכבים משקפיים מיוחדים, שמחליפים את מסגרת המתכת של משקפיי הרגילים ואינם מסכנים אותי בתוך המגנט האימתני שמקיף את ראשי. בידי לחצן מצוקה. זה השלב הראשון של הניסוי שאליו הצטרפתי, וכעת המוח שלי נסרק בזמן מנוחה. כעבור רבע שעה של רעש מכני מושמעת באוזניות הוראה: "כעת נציג לך דימוי למשך 30 שניות, ואז תתבקשי לשחזר אותו על הדף".

הדימוי שמוצג הוא איור של צפרדע כעורה למדי. מעל ראשה תלויה מעין מנורה, ומולה — כך לפחות אומר לי דמיוני — מקל ובקצהו ילד קטנטן. לפי הפרשנות שלי הצפרדע אמורה לבלוע את הילד, אבל אני עדיין לא נדרשת לפרשנות אלא רק להעתקה.

פתאום אני לחוצה — לאו דווקא מהצינור שבו אני כלואה, אלא נוכח התחושה שאני נבחנת. איך לזכור את הפרטים? על פי זווית הציור? קווי המתאר? הסיפור שאני מספרת לעצמי? הלחץ כה גדול, עד שברגע שאני מתבקשת לשחזר את הדימוי פרטיו נמחים מהזיכרון: אני זוכרת את חיוכה הממזרי של הצפרדע, אבל אין לי מושג לאן פנו רגליה, שלפני רגע נראו לי מצחיקות. אני אפילו לא זוכרת מה היה מצחיק בהן. את המנורה אני זוכרת היטב, היא הזכירה לי מנורה של איקאה, אבל הילד... באמת היה שם ילד? מותר להציג דימויים כאלה? אני מחליטה לצייר בקצה המקל משהו מופשט ולא החלטי. אני מסיימת, מניחה את העיפרון וממתינה לסיבוב הבא. מורכבות הזיכרון ותעתועיו הולכים ומתחוורים לי.

הניסוי שבו אני משתתפת הוא מחקר ראשון מסוגו, שמנסה לאתר את מקור היצירתיות במוח, באמצעות סריקת מוחם של אמנים פלסטיים. המחקר המרתק הזה נולד לא מסיבות אמנותיות אלא מתוך רצון להבין תופעה מוכרת בקרב חולי פרקינסון: "חלק מהם מפתחים, לצד המחלה, מוטיבציה יצירתית, לעתים כמעט כפייתית", מסביר ד"ר יהונתן ריינר (42), נוירולוג בבית החולים בילינסון, מומחה להפרעות תנועה וגם אמן בעצמו. "חולים שמעולם לא ציירו, פיסלו או כתבו שירה, מתחילים ליצור באובססיביות, ובמקביל מדווחים על הטבה תסמינית". כדי להבין את התופעה הזו, וכיצד היא נוצרת במוחם של החולים, ריינר וד"ר עירית שפירא־ליכטר (47), חוקרת מוח ומנהלת ה־fMRI בבילנסון, החליטו לנסות למצוא את מקור היצירתיות במוחם של אנשים בריאים.

החיפוש שלהם נערך באמצעות fMRI (הדמיה תפקודית של המוח בתהודה מגנטית), טכנולוגיה שמספקת הצצה לפעילות המוח. "כשאזור במוח פעיל הוא צורך חמצן, וכדי לפצות על כך מגיע לאזור הפעיל דם רווי חמצן בעודף, והפרופורציה בין הדם המחומצן ללא־מחומצן באזור משתנה", מסבירה שפירא־ליכטר. "מכיוון שהתכונות המגנטיות של השניים שונות, נוצר סיגנל שאפשר למדוד, וכך להסיק איזה אזור עבד".

הטכנולוגיה הזו יעילה במיפוי של תפקודים פשוטים יחסית, כמו הפעלה של איבר מסוים בגוף, אלא שיצירתיות היא תפקוד מורכב וחמקמק בהרבה, וכדי לאתר אותה במוח נדרשת, ובכן, יצירתיות. "כדי לבודד את היצירתיות נדרשנו להשוות בין שני תהליכים כמה שיותר דומים, חוץ מהדבר שאותו אנחנו רוצים לחקור", מסבירה שפירא־ליכטר. עקרונות דומים הנחו מחקר שפרסם ב־2013 ד"ר צ'ארלס לימב, חוקר מוח ומנתח אמריקאי. לימב, מוזיקאי חובב, גייס למחקר שלו פסנתרני ג'אז; הוא השמיע להם קטע בלוז שחיבר בעצמו, ואז הכניס אותם למכשיר הדימות כשבידיהם מקלדת קטנה: בפעם הראשונה הם נתבקשו לנגן את הנעימה שחיבר כמות שהיא, ובפעם השנייה הוזמנו להתפרע עם אלתור בסגנון חופשי. לימב גילה כי במהלך האלתור נרשמו ירידה בפעילות אזורי המוח שקשורים בבקרה ובשליטה בהתנהגות, ועלייה בפעילותו של אזור אחר, שקשור בדרך כלל בביטוי עצמי.

המחקר שגיבשו ריינר ושפירא־ליכטר מזכיר את זה של לימב ביעדיו ובאופן הביצוע. "אנחנו משווים בין זיכרון ליצירתיות: בין דימוי שאותו הנבדקים מתבקשים לזכור ולהעתיק, לבין דימוי אחר, שישמש השראה ליצירה משלהם", מסביר ריינר. החוקרים מגישים לנבדקים בלוק ציור ובו דימויים ממדיומים שונים — ציור, צילום ואיור; חלק מהם נועדו להעתקה, אחרים נועדו להשראה, וביניהם דפים ריקים. לנבדקים יש 30 שניות להתבונן בדימוי, לשנן אותו או לתכנן יצירה, ואז הם מתבקשים לעבור לדף חלק ולשחזר את הדימוי מהזיכרון, או לצייר בהשראתו במשך שלוש דקות.

תחום האמנות החזותית, הם מספרים, היווה אתגר מיוחד וכמעט לא נחקר בעבר, "בין היתר מפני שהסורק שבו מתקיים הניסוי הוא סביבה מגבילה וקלאוסטרופובית שקשה ליצור בה אווירה יצירתית", מסביר ריינר. כדי להתמודד עם האתגר הזה הם הקפידו לגייס רק אמנים ואמניות: "מכיוון שהסביבה מגבילה ומטרידה, רצינו אנשים שיש להם ביומיום גישה למרחב יצירתי ושהמוח שלהם כבר מחווט למקום הזה". כדי לאפשר לנבדקים ליצור בתוך מכשיר הדימות, הם יצרו כן ציור מיניאטורי שמונח על ברכי הנבדקים, ועליו בלוק ציור ועפרונות. הציור נעשה מעט מחוץ לסורק, וכדי שהנבדקים יוכלו לראות אותו הם מרכיבים על ראשם מתקן עם מראות שמשקפות אותו.

"יצירתיות לא נולדת באתר יחיד, אלא מתהווה מאינטראקציות"

שאלת המפתח במחקר, מסבירה שפירא־ליכטר, היא איך רשתות עצביות רלבנטיות חוברות זו לזו בביצוע פעילות יצירתית, בהשוואה לתנאי הבקרה של מטלת זיכרון. עד כה, ממצאי המחקר תומכים ומרחיבים את אלו של מחקרים קודמים בתחום היצירתיות: תהליך היצירה לא מתקיים באתר יחיד של המוח, אלא מתהווה מרשת של אינטראקציות מורכבות בין כמה אזורים.

"מצאנו אזור מרכזי ברשת של היצירתיות שמשמש 'האב', מין ליבה שמנהלת כל מיני תהליכים במוח", מסבירה שפירא־ליכטר. "כשנבדקים תכננו יצירה ולא שיננו דימוי, התקשורת של אותו אזור עם אוסף שלם של אזורים — ברשת היצירתית וגם באזורי מוח הקשורים לחשיבות של דברים, או לקשב — היתה פעילה הרבה יותר. זה בלט מאוד, וחזר על עצמו אצל כולם".

היא וריינר התמקדו במיוחד ביחסי הגומלין שבין שני תהליכים מנוגדים לכאורה. תהליך אחד מתרחש ב"רשת ברירת המחדל", רשת עצבית המערבת כמה אזורי מוח ופועלת בעיקר כשהמוח פנוי ממשימות ושרוי במנוחה; הרשת הזו קשורה לתהליכים פנימיים שונים, לרבות רגש וזיכרון אוטוביוגרפי, ומאפשרת לרעיונות לצוץ ולהתפתח, ולפיכך היא חיונית לתהליך היצירה. התהליך השני מתרחש ב"רשת הניהולית", שאחראית לשיפוט ולביקורת.

לשתי הרשתות יש תפקידים הפוכים: "האחת גורמת למוח להתפרע, והשנייה מחזירה אותו לקרקע", מסבירה שפירא־ליכטר. הדיאלוג ביניהן מעלה שאלה מכרעת לגבי תהליך היצירה: האם המערכת השיפוטית מתערבת בתהליך ללא הפסק, או שמגיע רגע שבו היא קובעת ש"זהו, צריך להחליט ולבצע"? אני יכולה להישבע שחשתי בדיאלוג הזה מתרחש בזמן אמת בתוך מוחי.

חקר הפעילות ברשתות הללו הוא תחום מתפתח, מסביר ריינר. "כשנבין אותו היטב, נוכל לשאול שאלות כמו איך אנחנו מייצרים, מפעילים ומטפחים יצירתיות, ואם זה מקדם עוד תחומים קוגניטיביים. אם נחזור לעולם הקליני של חולי פרקינסון, אפשר לשאול אם הפעלת הרשתות הזו תאפשר לחולים מהלך מחלה שונה, קל יותר, ואם יש לכך ערך בריאותי".

"יש כבר מחשבה ראשונית על קשר בין יצירתיות לזיכרון", מוסיפה שפירא־ליכטר. "יצירתיות, כמו היזכרות, מבוססת על שימוש במידע שנאסף ונצבר במוח, כאשר בשני התפקודים הללו ישנו תהליך של חיפוש במאגר הידע הפרטי, שליפת אינפורמציה רלבנטית והערכתה. ההבדל הגדול הוא שבזיכרון אנו שואפים לשחזור מדויק של העבר — אם כי כיום אנו מבינים שהזיכרון האנושי רחוק מלהיות מדויק, ושגם בו יש אלמנט יצירתי. לעומת זאת, היצירתיות שואפת לדבר ההפוך: לייצר מהקיים משהו חדש, שטרם היה כמותו.

"אם נבין טוב יותר את המנגנונים המוחיים שמשותפים לשתי היכולות הללו, ואת המנגנונים שמבדילים ביניהן, נוכל לרתום אותם לסייע זה לזה. מחקרים של פרופ' דן שכטר מהרווארד ואחרים הראו שהתערבות מחקרית שהגבירה מאפיינים של זיכרון שיפרה, לטווח הקצר, את היצירתיות הקוגניטיבית של אנשים בריאים. אולי נוכל לפתח כלים בכיוון ההפוך — להשתמש ביכולת היצירתיות, שאינה נפגעת עם הגיל, כדי לעזור לאנשים לשמר ואולי אפילו לשקם תפקודים כמו זיכרון ויכולות קוגניטיביות אחרות, שנפגעים הן בזקנה והן במגוון מצבים רפואיים. אפשר לומר שכמו שפעם לא העלינו על הדעת שכדור יפתור הפרעות קשב וריכוז, אולי נוכל להמציא כדור שיהפוך אותנו ליותר יצירתיים, ואפילו יאפשר לשפר את הזיכרון".

שפירא־ליכטר: "ישנם כבר מחקרים שהראו שהתערבות שהגבירה את הזיכרון שיפרה את היצירתיות. אולי נוכל לפעול בכיוון ההפוך: להשתמש ביצירתיות, שאינה נפגעת עם הגיל, כדי לשמר ולשקם זיכרון ויכולות קוגניטיביות אחרות"

"גם אם AI מפיקה תוצר דומה, התהליך שונה מאוד מיצירתיות"

מה זו בכלל יצירתיות, הנתפסת כתכונה אנושית ייחודית? השאלה הזו מעסיקה את האנושות כבר מאות שנים. כששוטטתי בין שורת מקורות קיבלתי תשובות מגוונות, שנגעו בעיקר ליכולת לשלב בין חקר וידע, למידה מכישלונות, חשיבה לא מודעת, אקראיות, אינטואיציה, מיזוג רעיונות, שינוי כללי המשחק, ופריצת גבולות המאפשרת להגיע לתובנות חדשות.

"ההגדרה הנוירו־פסיכולוגית היבשה של יצירתיות היא היכולת ליצור משהו בעל ערך יש מאין", אומר ריינר. ד"ר בעז שלגי, ראש התוכנית לדוקטורט בפסיכואנליזה וממשקיה באוניברסיטת תל אביב, אומר ש"להיות יצירתי זה להיות סובייקט". המתמטיקאי מרכוס דו־סוטוי מציין בספרו "תוכנת היצירתיות" שההגדרות שהוצעו למושג החמקמק הזה מתייחסות לשלושה מאפיינים: דבר חדש, מפתיע, ובעל ערך.

בעשורים האחרונים חקר היצירתיות קשור גם לתוצרי הבינה המלאכותית (AI). כיום רבות ממערכות ה־AI מפגינות לכאורה מאפיינים של יצירתיות, ובהם החקר כמוטיב מרכזי, למידה מטעויות ושינוי כללי משחק. תוכנות כמו DALL-E 2 שיוצרת דימויים ו־ChatGPT המייצרת טקסטים (שתיהן של חברת OpenAI) מפיקות תוצר חדש מחומרים קיימים. בספטמבר האחרון, יצירת אמנות שהפיקה תוכנת AI בשם Midjourney זכתה במקום הראשון בתחרות ציור אמריקאית. מאידך, תוכנות כאלה אינן "חושבות", אינן "מבינות" את מה שיצרו ואין להן תשוקה ליצור. כפי שכותב דו־סוטוי, "אנו רחוקים מיצירת תוכנה בעלת תודעה".

האם מחקרים כגון אלו ישמשו בעתיד לבניית מנגנון יצירתי במכונות?

"אני לא בטוחה שבינה מלאכותית מייצרת יצירתיות במובן שבני אדם עושים זאת, גם אם התוצר הסופי דומה", אומרת שפירא־ליכטר. "אני נוטה לחשוב שהתוצר מושג באופן שונה, כי הלמידה ועיבוד המידע שונים. גם אם נצליח להבין איך המוח האנושי מייצר את התהליך היצירתי, אני בספק אם זה יהיה זהה או דומה מאוד לאופן שבו בינה מלאכותית פועלת".

אז היצירתיות האנושית אינה ניתנת לחיקוי?

"זו שאלה גדולה, פילוסופית. גם בתהליכי מוח פשוטים יותר, שאנחנו מבינים בצורה טובה יותר, עדיין יש פער בין הבנה ליכולת. ההבנה כיצד המוח האנושי מפעיל מוטוריקה הובילה ב־20 השנים האחרונות לייצור מתקנים לאנשים משותקים. אבל גם במנגנון כזה, שהוא יחסית מובן לנו, יש פער בין יכולת להבנה. יצירתיות מורכבת הרבה יותר — וכמו כל דבר מורכב יותר, היא לא בדיוק ישות אחת. לכן בשלב ראשון אנחנו מנסים להבין איך היא עובדת. עד שאת לא מבינה משהו, לא תוכלי לתקן אותו".