ההכשרה הזו, שקיימת ביותר מ־30 מדינות ברחבי העולם (אפילו באיראן), מאפשרת יצירת רצף טיפולי בין תחומי הבריאות, המשפט והרווחה. זאת בניגוד למצב הרווח כיום בישראל, שבו רק רופאים משפטיים, רופאי ילדים וגינקולוגים מוסמכים לאסוף ראיות פורנזיות. לאחרונה, בזכות עבודתה של גרינשטיין כהן בשיתוף הלובי למלחמה באלימות מינית, משרד הבריאות החל בהסדרת ההכשרה הייעודית.

שתי אבני דרך משמעותיות אפשרו זאת: הראשונה היא התיקון לחוק זכויות נפגעי עבירה, שהעבירה ח"כ מירב בן ארי ב־2021, והגדיר כי "איש צוות רפואי" (במקום "רופא") מוסמך לקחת ראיות פורנזיות. התיקון היה תולדה של מאבק ממושך למניעת השמדת ערכות אונס שניהלה יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית. אבן הדרך השנייה היתה בניית שלד לקורס־על בסיסי לאחיות פורנזיות בשנה האחרונה במחלקה לסיעוד בבן־גוריון עם מינהל הסיעוד ובשיתוף המכון לרפואה משפטית.

למה צריך בעצם אחיות פורנזיות?

"כי כיום הגישה של בתי החולים, בגסות, היא: 'הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא להציל את חיי המטופל, כל מה שמסביב לא מעניין אותנו'. אבל מטופל שמגיע אחרי ירי, למשל, או דקירה — חשוב מאוד לדעת מה לעשות עם הביגוד, לדעת איפה לאחסן, לשמור על שרשרת הראיות, להעביר את הראיות לאנשי המשטרה. החוליה הזאת כרגע די חסרה".

מה זה אומר בפועל?

"שלא פעם נשברת שרשרת הראיות, למשל בגלל גזירה לא נכונה של הבגדים או זריקתם לפח. נוסף על כך, בגלל הרגישות של האחיות, לעתים הן מנקות ומסדרות את הנפטר לפני שמכניסים את משפחתו לחדר, מה שבעצם פוגע בראיות שנמצאות עליו.

"כל הדברים האלה יכולים להיפתר אם תהיה בכל מחלקה לרפואה דחופה אחות פורנזית, שגם תוכל לחנך את כל שאר הצוותים, רופאים, אחיות, סניטרים וכל מי שנמצא שם. אנחנו לא רוצות שכל האחיות במיון יהיו אחיות פורנזיות, מספיק שתהיה אחת במחלקה שתחנך את היתר".

מה רע ברופאים משפטיים?

"קודם כל, יש מצוקת כוח אדם קשה מאוד. בעולם המערבי התקן הוא רופא משפטי לכל 100–200 אלף איש באוכלוסייה, כך שבישראל אמורים להיות 45 רופאים כאלה, ובפועל יש רק שמונה (כלומר היחס בישראל הוא רופא אחד לכמיליון תושבים, ר"ד). מעבר לזה, המכון לרפואה משפטית נותן הכשרה לגינקולוגים ולרופאי ילדים כדי שיוכלו לתת מענה כזה, אבל גינקולוג שעובד בחדר האקוטי עושה עוד 100 דברים באותו זמן, וזה לא לב העבודה שלו".

ושל אחיות כן?

"אחיות נמצאות בכל מקום ורואות את המטופל בקו הראשון. ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית, מספר בהרצאות שלו על מקרה שקרה בסורוקה: היתה קטטה, בחור נהרג, והמשפחה הגיעה לראות אותו. האחות, באינסטינקט שלה, הבחינה שיש טביעת נעל על הפנים של הקורבן וצילמה אותה, ובזכותה הצליחו להשתמש בזה כאחת הראיות נגד החשוד.

"אז ברגע שתושלם ההסדרה במשרד הבריאות ויסתיימו ההכשרות הראשונות, יהיו אחיות פורנזיות בקהילה, בבתי חולים, בטיפות חלב, שיוכלו לתת מענה בכל מקום ומקום".

מה עושה אחות פורנזית, שלא עושה אחות רגילה, במקרה של נפגעת אלימות במשפחה שמגיעה למיון?

"היא, למשל, תדע לשאול את השאלות הנכונות כדי לסייע לאשה ולכוון אותה למקום של הגנה או דיווח טוב יותר".

לא אמורה להיות עובדת סוציאלית בדיוק בשביל כאלה מקרים?

"נכון, וזה טוב וחשוב, והעובדות הסוציאליות מקבלות הכשרה טובה, אבל עדיין חסר משהו בתהליך הזה. כיום כדי שזה יקרה, האחות במיון צריכה להפעיל שיקול דעת כדי לערב עובדת סוציאלית — ואנחנו רואים שהתהליך הזה לא עובד עד הסוף.

"באחד המחקרים הנוכחיים שלי אנחנו מראיינות שורדות של אלימות במשפחה, כדי להבין מה היה חסר להן כשהגיעו לאחיות בשטח, כדי להבין מה ואיך לשאול נשים אחרות. היה מאוד קשה למצוא את הנשים שיסכימו לפתוח את הלב ולדבר על הנושאים האלה, וזו גם בעיה שיש לנו — חוסר בנתונים. אני מקווה שהמחקר הזה, כשנסיים אותו, יתרום לחינוך של האחיות".

כלומר אתן גם קצת בלשיות.

"אנחנו בלשיות עוד מלפני ההכשרה הפורנזית. אחד הדברים הראשונים שאני אומרת לסטודנטים הוא שכל מטופל הוא מקרה בלשי, וזירת הפשע היא הגוף".

איך נולד התחום של אחיות פורנזיות?

"מהטיפול בקורבנות תקיפה מינית. בארצות הברית, כבר ב־1976 התחילו לבנות תוכניות ל־SANE (Sexual Abuse Nurse Examiner). ובאמצע שנות השמונים ייסדה וירג'יניה לינץ', אחות מטקסס, את תחום האחיות הפורנזיות כדיסציפלינה מדעית. התובנות העמוקות שלה הביאו איתן את תוכניות ההכשרה הנרחבות יותר".

מה ההכשרה מצריכה?

"ההכשרה ברחבי העולם היא ברמות שונות, מקורסים קטנים ועד תארים מתקדמים ומומחיות. מה שאנחנו מקדמים בישראל הוא קורס־על בסיסי — יש כרגע 26 קורסים כאלה בישראל, לאורתופדיה, רפואה דחופה וכו', ואנחנו רוצים שזה יהיה ה־27. יחד עם חטיבת הרפואה והרופאים במכון לרפואה משפטית אנחנו בונים תוואי של הבנה והכרה בסמכויות שיהיו לאחיות האלה, כי סמכויות גם יתווספו בהמשך".

בחזרה לנושא התקיפות המיניות — כיום יש ערכות אונס ויש חדרים אקוטיים. מה בעצם הערך המוסף של אחות פורנזית?

"זה מאוד משמעותי שיהיה בן אדם אחד שמלווה את הנפגעת בכל השלבים בתוך בית החולים. גם במחקרים שפורסמו בחו"ל, זה הדבר הכי חשוב — כרגע הנפגעת צריכה לספר מה קרה לרופא הראשון שהיא רואה, ואחרי זה לרופא השני, ואחרי זה לעובדת סוציאלית, ואחרי זה יש מישהו אחר שנותן לה את הטיפול התרופתי, ומישהו אחר שאולי אומר לה לאן היא צריכה לפנות. ופה בן אדם אחד יוכל לתת את כל המעטפת.

"לפני עשור הייתי בכנס בארצות הברית והרצה שם אח פורנזי, שזה היה התפקיד שלו, לטפל בנפגעות תקיפה מינית. וכשהוא סיים את ההרצאה אנשים הרימו יד ושאלו: 'לנשים אין בעיה עם זה שאתה גבר?'. והוא ענה: 'ממש לא, העובדה שיש דמות שמלטפת מצד אחד, ומצד שני לוקחת את הבדיקה ונותנת את הטיפול — מישהו אחד שעושה את הכל, זה מה שהנפגעות רוצות'. וזה מה שאנחנו רוצים בעצם".

יש לזה משמעות גם מעבר לשביעות הרצון מהטיפול הרפואי?

"מחקרים בארצות הברית מראים שכשנפגעי ונפגעות תקיפה מינית רואים דמות שהם סומכים עליה שתכוון אותן למקום הנכון, ישנה עלייה בפתיחת תיקים במשטרה. הדמות הזאת של האחות הפורנזית נותנת למטופלים את כל הכיסוי הביו־פסיכו־סוציאלי ולכן הם מרגישים הרבה יותר בטוחים לפתוח את הדבר הזה, לדווח למשטרה".

מה עוד צריך לקרות כדי שנראה אחיות פורנזיות בישראל?

"התהליך כרגע חיובי והוא יביא אותנו בסופו של דבר למיצוב התפקיד. אבל יש בעיה של כוח אדם שיכשיר, בגלל מצוקת הרופאים המשפטיים, ויש גם בעיה של הקצאת תקנים, כי מדובר בתפקיד חדש לגמרי".

וישנו גם העניין הזה, שפתאום אחיות יעלו לדוכן העדים במשפט — כבוד מפוקפק שעד כה היה שמור לרופאים בלבד.

"נכון, בארצות הברית ובמדינות אחרות אחיות פורנזיות מעידות כעדות מומחיות בבית משפט על מה שהן ראו, כתבו, תיעדו. אצלנו, ייתכן שבהתחלה האחיות האלה לא ייתנו עדות מומחה בבית משפט, אלא רק בשלב מתקדם יותר, כשיהיו יותר ויותר אחיות כאלה, ויהיה להן ניסיון רב יותר".

"כדי לאשר זאת נדרשת מעורבות לא רק של מערכת הבריאות, אלא גם של מערכת המשפט והמשטרה, ולכן זה תהליך שייקח יותר זמן מאשר תפקידים אחרים חדשים שנוצרו לאחיות".

תסבירי.

"בארצות הברית, שבה אחיות פורנזיות מעידות כבר משנות התשעים, היתה איזושהי בעיה בקבלה של האחות כעדה מומחית — לא בלהעביר את המהלך אלא ב'לבלוע' אותו, בואי נגיד ככה, ועם הזמן זה הסתדר, כשראו והבינו שאחיות מצליחות לעמוד בעוז במתן עדות בבית המשפט".