התפטרות מרידור

רק מחזקת את הנמסיס

מפתה להתפטר. להתמסר לתחושת ה"איני יכול עוד", לטרוק את הדלת בזעם, לשאת דברים נוקבים, לדעת שכולם מקשיבים ומתרשמים. כך קרה השבוע עם ראש אגף התקציבים באוצר שאול מרידור, שמכתב ההתפטרות החריף שלו עדיין מעסיק את הפוליטיקאים, פקידי הממשלה, התקשורת ואפילו הציבור. מעבר לדברים המפורשים שכתב עלו שלל שאלות: למה הוא רומז בין השורות? מה שבר אותו סופית? מה השר ישראל כץ עשה שכבר אי אפשר לחיות איתו?

מעבר לניתוחים, קשה להימנע מההשוואה להתפטרות דרמטית אחרת, ב־1997, של שר האוצר בממשלת נתניהו אז, דן מרידור, אביו של שאול. גם אז ההתפטרות זוהתה עם יושרה מקצועית, נתפסה כצעד שנועד לטלטל את המערכת ואת הציבור. אבל התפטרות האב היא תזכורת טובה לעובדה שההיסטוריה לא ממש זוכרת את המתפטרים. דן מרידור נעלם, ואילו הנמסיס שנגדו יצא נשאר ורק התחזק. בלי כל המתפטרים האלה שמתנגדים לו, הוא עושה מה שהוא רוצה ביתר קלות. במילים אחרות, במגזר הציבורי התפטרות רק מחלישה את האופוזיציה למדיניות שאתה סבור שהיא שגויה. ורק לעתים רחוקות התפטרות היא באמת אקט בסיסי של יושרה. למשל כשעומדים נגדך כתבי אישום.

/// סופי שולמן

שר האוצר

חיקוי מגושם

ישראל כץ רוצה להיות בנימין נתניהו. הוא בטוח שהוא יכול, וכמו תלמיד נאמן הוא מנסה לראות היכן פסע נתניהו ולחקות אותו. אבל מה שאצל מורו היה אסטרטגיה מחוכמת — בעבר עם יכולת ביצוע מרשימה, כיום עם כישורי פייק ניוז משוכללים — אצל כץ הוא אוסף מהלכים צולעים ומגושמים.

כשראש אגף התקציבים שאול מרידור התפטר, כץ ניסה לשדר: אני הבוס, אני מושלם, אני אחראי לשמים הפתוחים ולתחרות בנמלים, ומי שיעז להביע דעה מקצועית שמנוגדת לדעתי הוא שמאלני. אנחנו כבר מכירים את השפה הזאת מראש הממשלה, אי אפשר לעבוד עלינו. או, למשל, האיום בקיצוץ חד־צדדי במגזר הציבורי; כץ יודע שזה איום עקר, שאי אפשר להצדיק אותו כשמצד אחד מחלקים מענק לכל אזרח ומצד אחר אין תקציב שמגדר את הגירעון המיועד ומחייב קיצוץ - וכל זה בעיצומו של משבר כללי ולקראת בחירות בעתיד הלא רחוק. מדובר בלא יותר מהפגנת שרירים מגלומנית.

נתניהו כשר אוצר לפני 17 שנה יכול היה לעשות צעדים כאלה, בין השאר כי היה מאחוריו ראש ממשלה שגיבה אותו, והשיקולים של שניהם היו ענייניים. את ראש הממשלה הנוכחי ממש לא מעניין לגבות את כץ במהלכים כלכליים הכרחיים אך כואבים. לנתניהו אין עניין להרגיז ולו מצביע פוטנציאלי אחד. ואפשר להיות בטוחים שהוא אפילו נהנה לראות את כץ מתפתל בגמלוניות, בניסיון לבצע תרגילים שהוא כבר שכח.

/// גולן פרידנפלד

דו"חות הרבעון

אין סיבה לחגיגה

דו"חות הרבעון השני שהסתיימו השבוע עוררו אנחת רווחה. הרי בסוף הרבעון הראשון כולם אמרו ש"המכה של הקורונה תגיע ברבעון השני". היא לא הגיעה: הישראלים נוהרים לבתי המלון, קונים מכוניות, מוציאים כסף על שיפוץ הבית ושדרוגים אלקטרוניים. אפילו חברות הנדל"ן המניב למשרדים לא נפגעו כפי שצפו.

אבל בשביל להבין את התמונה המלאה צריך להביא בחשבון גם את שיעור האבטלה, שעשוי עוד לגדול, ואת הענפים שספגו פגיעה אנושה ורובם לא מיוצגים בבורסה, כגון תעופה, תרבות ומסעדנות. מעבר לכך, בשינויים כלכליים עמוקים אפשר להבחין רק אחרי זמן לא קצר, ואת התוצאות רואים לעתים רק אחרי חודשים רבים, אפילו שנים. האם הכלכלה הישראלית היא ספינה יציבה שרק עברה טלטלה קלה, או שאנחנו שועטים לעבר קרחון? אין עדיין דרך לדעת. בכל מקרה, ברור שבמצב הנוכחי, גם אם הדו"חות טובים, או פחות־גרועים־מהצפוי, בהחלט מוקדם מדי לשמוח.

/// ירדן רוז'נסקי