/// בתי הספר מייצרים משבר לעשרות שנים /// פקידי האוצר חייבים לעצור את הכאוס /// בהייטק מתעלמים מהבעיות באמירויות /// איטליה מדגימה איך מונעים קריסה כלכלית
ההגבלות על בתי הספר בצל הקורונה מעמיקות את הפערים החברתיים באופנים שעוד אין דרך לאמוד. זה לא רק המחסור במחשבים ובתשתיות, שמונע מילדים ללמוד מרחוק. זו גם השאלה אם הם בכלל יידרשו ללמידה כזאת. על פי הנחיות משרד החינוך, כיתות ה' עד י"ב אמורות ללמוד בבתי הספר לפחות יומיים בשבוע בקבוצות של עד 18 תלמידים, והשאר יכול להיעשות באופן מקוון, לפי שיקול דעתם של הרשות המקומית ובית הספר.
השנה שעברה הוכיחה לילדים, להורים ולמורים שלמידה מרחוק הרבה פחות אפקטיבית, גם מבחינה פדגוגית וגם מבחינה חברתית, ומקשה על התלמידים לקלוט את החומר ולדבוק במסגרת. מי שמראש קצת יותר חלש, נושר מהר יותר מהמסלול, ולמורים הרבה יותר קשה לאתר אותו ולסייע לו. לכן השאיפה היא ללמוד כמה שיותר בבית הספר. רשויות ובתי ספר חזקים יכולים לעשות זאת — יש להם מנגנון חזק יותר, יותר חדרים ומבני ציבור שאפשר לנצל, יכולת לפתח מערכת תיאום דיגיטלית לשימוש בחדרים, וכסף כמובן. תל אביב וחדרה, למשל, כבר הודיעו שנערכו לכך שהתלמידים ילמדו בקפסולות בבית הספר רוב השבוע או כולו. עוד לפני שהשנה התחילה, זה נותן לתלמידים שלהן יתרון מובהק; תלמידים של רשויות חלשות יותר נידונים ללימודים באיכות ירודה, בלי מעטפת תמיכה בסיסית ובלי מסגרת חברתית — במשך כשנה במצטבר, אם לא יותר.
כך, שנת הלימודים שנפתחת השבוע עלולה להיות שנת השבר, זו שתחרוץ את גורלם של אינספור תלמידים לעתיד עם הרבה פחות השכלה והזדמנויות. עם המשבר הזה אנחנו נחיה עוד עשרות שנים, והוא לא פחות דרמטי מהמצוקה הכלכלית הנוכחית. מה הסיכוי לטיפול ממשלתי שימנע אותו?
/// שחר אילן
שתי ארנבות מטיילות באחו, כשפתאום מתחיל לרדוף אחריהן זאב. אחת מהן פוצחת במנוסה מהירה, ואז קולטת שהיא רצה לבד, מסתובבת אחורה ורואה את חברתה עומדת במקום. "מה את עושה?! רוצי!", היא צועקת. אבל זו ממשיכה לעמוד ומשיבה: "אני אשנה מבפנים". זה מה שעשו השבוע בכירי האוצר ומשרד המשפטים.
נכון, פקידים מקצועיים צריכים להוציא לפועל את המדיניות של נבחרי הציבור, להעלות הצעות, לגבש תוכניות, אבל ליישם את מה שהשר הממונה עליהם מחליט. אבל הם גם אמורים לזהות את הקו האדום, שמעבר לו הם צריכים לעמוד על רגליהם האחוריות. כי בסוף, לפני שהם משרתים את הפוליטיקאים, הם משרתי ציבור. ההחלטה לדחות את העברת התקציב לדצמבר היא אולי פשרה סבירה פוליטית, אבל היא קפיצת מדרגה באסון הכלכלי־מינהלי של היעדר תקציב. משרדי הממשלה עדיין נדרשים לעבור את ועדות החריגים של החשב הכללי, ואין מספיק שקיפות ודיון מקצועי, לא כל שכן ציבורי, בחלוקת הכסף. תארו לעצמכם מה היה קורה אם כל הפקידות הבכירה באוצר היתה מתפטרת, כי אי אפשר לעבוד כך, ובעיקר — לא נכון לעבוד כך. אבל הם גם יכלו פשוט להודיע שהם מסרבים לקדם את הדחייה ולעבוד לפי המתווה הזה, שאין בו שום מענה לצורכי הציבור, רק לצורכי הפוליטיקאים. ואז מה, היו מפטרים אותם? לפטר את צמרת האוצר זו אופרה אחרת לגמרי מלצייץ נגדם באמצעות אידיוטים שימושיים. נראה את ראש הממשלה ושר האוצר עושים את זה.
/// עמרי מילמן
משבר? מגפה? עולם ההייטק הישראלי היה עסוק השבוע בדבר אחד בלבד: ההזדמנויות החדשות באיחוד האמירויות. זה לא שהחברות המקומיות חיכו להסדרת היחסים, חלק מהן מוכרות שם כבר שנים. ובכל זאת, הסכם יגדיל את השוק, והתיאבון נפתח. כל כך נפתח, שכל השאר נשכח. נראה שמיליארדי הדולרים שההייטקיסטים הישראלים מצפים לקטוף באמירויות מאפשרים להם לקבור את השאלות המטרידות שעולות מעסקים עם מדינות שהחוק שלהן מבוסס על הדת, שהיחס שלהן לעובדים זרים קשה בלשון המעטה, שמתירות ביגמיה, שמעמידות לדין צעירות לא נשואות אם נכנסו להיריון, ושהנשים בהן נדרשות לקבל אישור בכתב מהאב או הבעל שלהן כדי לצאת ללמוד או לעבוד. עכשיו בואו נדמיין רגע את מנהלת המוצר מתל אביב נוסעת למקום כזה. נכון, המתח הזה לא חדש — יש חברות ישראליות שכבר שנים מוכרות למדינות שמפרות זכויות אדם. אבל בדרך כלל הן לא חוגגות את זה בקולי קולות. והפעם, כך נראה, יש התלהבות מקיר לקיר. העיקר למכור. התעשייה שתופסת את עצמה כליברלית ביותר ושקוראת לשיבוש ולשימוש בטכנולוגיה כדי ליצור עולם טוב יותר מצייתת, שוב, לחוק העתיק, זה שלפיו כסף קונה הכל.
/// הגר רבט
השבוע עגנה בגנואה ספינת קרוזים איטלקית, הראשונה בעולם שיצאה להפלגה מתחילת המגפה. בהתאם לתקנות החדשות, היא אוישה ב־70% מהקיבולת האפשרית, והנוסעים עברו בדיקות קפדניות לפני היציאה לדרך. זה היה אך סמלי, כמו חגיגה קטנה לציון הנתונים הכלכליים המעודדים שהציגה המדינה בימים האחרונים.
אחת הנפגעות הקשות ביותר ממגפת הקורונה, שהיתה הראשונה ביבשת להיכנס לסגר מחמיר, מתאוששת בקצב מהיר מהצפוי. כלכלנים שנדרשו לסוגיה מיהרו לשבח את מהלכי הממשלה, שסייעה לעסקים המקומיים במענקים, הלוואות זולות ותוכניות חל"ת ששימרו משרות. גם מנגנון החילוץ והתמיכה שהקים האיחוד האירופי זכה לשבחים על כך שהיטיב לשפר את האקלים הכלכלי באמצעות הזרמת סיוע למקומות הנכונים. איטליה נכנסה למגפה מאותגרת יותר מכלכלות אחרות באירופה, ובכל זאת ביוני התוצר שלה עלה ב־8.2% לעומת תחזיות שצפו עלייה של כ־5%, והכלכלה המקומית התכווצה ברבעון השני פחות מאלה של ספרד וצרפת (12.4% לעומת 18.5% ו־13.8%, בהתאמה). ההתאוששות האיטלקית, אפילו בענף התיירות, היא בשורה חשובה בתקופה של משבר עולמי חסר תקדים. מתברר שגם כלכלה חלשה יחסית יכולה לשרוד ולהתחזק בימים האלה, אם רק יש ממשלה שמטפלת בה נכון.
/// תמר טוניק
ישראל הצעירה לא התלהבה מבתי מלון. הם נתפסו כמקום לתיירים, לעשירים או למי שעוסקים בעניינים מפוקפקים. אצלנו מקסימום נפשו בבתי הבראה, כדי לחזק את הגוף ואת הנפש. חופשה בבית מלון נהפכה להיות לגיטימית ברגע שהישראלים התחילו לדרוש את מה שמגיע לאנשים בכל העולם: הזכות להתנתק מהמציאות האפורה שלהם, ליהנות מתודעת חופשה בלי שום אחריות שנלווית אליה.
ואז המלונות נהפכו לאיזו אידאה שעליה משליכים הכל, לטוב ולרע. חופשה מפנקת ומרגיעה, פנטזיה של ליל כלולות, אבל גם רומנים אסורים, עסקאות אפלות, מעשים שיש להסתיר בחדרי חדרים זרים, ולדעת שאיש לא ישמע ואיש לא יראה, ואחר כך החדרנית תנקה. מתי מלונות מגיעים לחדשות? כשמת בהם איזה שגריר, כשמתרחשת בהם התאבדות, כשיש בהם רצח, כשהם משמשים זירה לאונס, או כשיש קטטות בבריכה ובתור לבופה חסר הפרופורציות של ארוחת הבוקר.
כי מלון, בהגדרתו, הוא אכסניה שמאפשרת את כל מה שמחוץ לשגרה, ולכן מזמין חציית גבולות. הנהלות המלונות מעלימות עין כמעט מהכל, זה הקוד. האורחים חוסים תחת העובדה שאף אחד לא מכיר אותם, ושוכחים כללי התנהגות בסיסיים. הרי בשביל זה הם באו; אל תשאלו מה החדרניות נאלצות לנקות. לא בכדי הפסקנו לקרוא למקום "בית מלון", ואנחנו מסתפקים ב"מלון". הכל כדי למחוק את התחושה של בית, של שייכות ואחריות, ואת כללי ההתנהגות. מלונות הם הספר של החברה האנושית. זה מה שהופך אותם למשאת נפש, זה כוח המשיכה שלהם, אבל זו גם התפיסה שהופכת אותם לעתים לאזור סכנה.