כ

מו תמיד אחרי מותו של סלבריטאי, טוויטר הוצפה בסוף השבוע בסרטונים מהקריירה של צ'אדוויק בוסמן. הקליפ שזכה להכי הרבה שיתופים היה, במפתיע, דווקא מערכון ב"סאטרדיי נייט לייב" מלפני שנתיים, שבו בוסמן חוזר לדמות של המלך טצ'אלה שגילם ב"הפנתר השחור", ומשתתף בגרסה השחורה של "ג'פרדי" ("מלך הטריוויה"). לוקח למלך כמה סיבובים להבין את המשחק, אבל האסימון נופל כשהוא צריך להגיב לתרחיש היפותטי שבו "הידידה הלבנה שלך קארן מתעקשת להביא לברביקיו את סלט תפוחי האדמה שהכינה". טצ'אלה עורך תחקיר קטן שמביא אותו למסקנה שקארן כנראה לא מתבלת את הסלט, מקסימום שמה קצת מלח, ובטח מוסיפה לו משהו לגמרי לא נחוץ, למשל צימוקים.

המערכון המצחיק מאוד הזה הציג למיינסטרים את "Karen", שם גנרי לאשה לבנה מרובת פריבילגיות שנפוץ בקהילות המיעוטים כבר שנים. בחודשים האחרונים הרשתות החברתיות הפכו את קארן לכוכבת, ולעוד סלע מחלוקת בארצות הברית המפולגת. לצד המערכון ההוא של בוסמן, למשל, התרוצצו השבוע קליפים ויראליים של אשה לבנה שמציקה קשות לגבר באולם באולינג, של אחת שמשתוללת בסופרמרקט כי התבקשה לעטות מסכה ושל אחרת שמשתעלת על מנהל מסעדה שמבקש שתשמור על ריחוק חברתי.

‍

כאלו הן הקארניות, והן נהגו כך עוד לפני שהקורונה דרשה מהן כמה דרישות בסיסיות. הן מתקשרות למשטרה להתלונן על ילד שחור בן 8 שמוכר מים על המדרכה "באופן לא חוקי"; מתפוצצות על עובדים ברשת מזון מהיר כי לטעמן חיכו יותר מדי זמן להזמנה; או רואות גבר שחור משקיף על ציפורים בסנטרל פארק ומזעיקות שוטרים, בסרטון הקארן המפורסם מכולם.

קארן — השם כנראה נבחר כי הוא אולי השם הלבן הכי גנרי שיש — מרגישה שהכל מגיע לה. היא תמיד מתלוננת, בדרך כלל תלונות חסרות פרופורציה, כמעט תמיד נגד אנשים ממוצא לא־לבן. וקארן תמיד מבקשת לדבר עם המנהל; קארן אחת, מורה מטקסס, אפילו ביקשה לדבר עם המנהל דונלד טראמפ, כששלחה לו ציוצי תחינה שיבוא לגרש את התלמידים "הלא־חוקיים" בכיתה שהיא מלמדת. לקארן מותר לעשות כמעט כל דבר, והיא עושה זאת כי היא יודעת שלא תשלם שום מחיר. היא מעולם לא ממש שילמה מחיר.

‍

קארן אינה תופעה חדשה. המתח בין נשים לבנות לבני מיעוטים מלווה את אמריקה מראשיתה. בחלק מהמקרים כמובן הן אכן היו מאוימות, בחלק אחר — לאי־הנוחות שעליה התלוננו היו אפילו תוצאות טרגיות. באוגוסט 1955, למשל, נכנס אמיט טיל בן ה־14 לחנות של קרוליין בראיינט דורהאם בת ה־21 ובעלה במיסיסיפי. בראיינט דורהאם טענה שטיל שרק לעברה, העליב אותה ונגע בה. לא היו כל הוכחות לכך, אבל בעלה ואחיו ביצעו בו לינץ' והשחיתו את גופתו באופן כה נורא שאמו התעקשה על ארון מתים פתוח, כדי שהעולם יראה מה עשו לבנה. הרוצחים זוכו מאשמה. לפני כשלוש שנים בראיינט דורהאם הודתה שבדתה את הסיפור. אלה השורשים של סיפורי קארן: תלונת שווא של אשה לבנה הובילה למותו המחריד של ילד שחור, והיא מעולם לא שילמה על כך שום מחיר.

הסרטונים של הקארניות הנוכחיות לרוב רק גורמים לסערת רשת קטנטונת, אבל הם נוגעים בעצבים חשופים. לא רק במתח הבין־גזעי, אלא גם בשאלות של מגדר. ראשית, כי התופעה מתמקדת בנשים, ואין איזו מקבילה לגבר לבן פריבילגי, איזה "קייל" שכזה. קל הרבה יותר להשפיל נשים, וברור שיש כאן אלמנט מיזוגיני. שנית, למה כל הנשים ששמן באמת קארן צריכות לסבול עכשיו? והרי יש נשים שמתנהגות כך מכל המוצאים, הדתות והקהילות.

ובכל זאת, דווקא ההתמקדות בנשים לבנות — שהן בו־בזמן חלק ממגדר מדוכא וגם חלק מאוכלוסייה גזעית מדכאת — מחדדת לעתים את הבעיות העמוקות שמאפיינות את החברה האמריקאית. כאילו קל יותר להדגים אותן באמצעות מי שמראש נתפסות משום מה כ"המין החלש". הדיון בקארן מציג את אלה שחוות אי־נוחות או תחושה של איום, שהיא לעתים מוגזמת מאוד, לבין מי שלא "חווים" שום "תחושה" אלא חוטפים מכות או כדורים. את הפער בין רגישות־היתר של לבנים למציאות היומיומית של שחורים.

סנדרה בלנד, למשל, צעירה שחורה מטקסס, נעצרה ב־2015 בידי שוטר בלי סיבה מוצדקת. כשהתקרב למכוניתה דרש ממנה לכבות את הסיגריה. "למה אני צריכה לכבות סיגריה כשאני במכונית שלי?", שאלה בלנד. השוטר השתולל, צעק עליה ועצר אותה תוך שימוש באלימות. אחרי שלושה ימים במעצר היא מתה, מסיבות שלא ברורות עד היום. ב־2018, לעומת זאת, קארן טרנר — באמת קוראים לה קארן — קיבלה שיחת טלפון שבה עודכנה שבתה נעצרה בניו ג'רזי כי נהגה בלי רישיון. טרנר הגיעה למקום, התעמתה עם השוטרים — כולל "סתום את הפה המזוין שלך" וכדומה — ותועדה בווידיאו. אחרי עוד כמה חילופי דברים, טרנר ובתה שוחררו לדרכן. רק ההפצה של סרטון הווידיאו נורא הביכה אותן.

וזה הלקח הגדול של תופעת קארן: מעבר לגזענות, לחשדנות ולשנאה, הוא חושף את הפערים בין הבועה שבה חיים רבים מהלבנים לבין המציאות של אינספור אמריקאים אחרים. כי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקארן שמזעיקה שוטר משום שהחליטה שהגבר השחור ברחוב חשוד הוא שהסרטון ייהפך לוויראלי. וגם אז היא כמובן תהפוך את עצמה לקורבן. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לגבר השחור שהיא התלוננה עליו, כמובן, זה שהשוטרים יהרגו אותו. וזו, עדיין, גם בניכוי הסקסיזם, תמצית הפער האמריקאי כולו.