1

מוחמד עלי מנחית מכת פתיחה

זה אחד הרגעים המפורסמים בהיסטוריה של אקטיביזם הספורט, ורגע מפתח במחאה בארצות הברית בכלל. ביוני 1967, בקליבלנד, מוחמד עלי ארגן מסיבת עיתונאים נוקבת, שבה עמד בסירובו להתגייס למלחמת וייטנאם וקרא לשוויון זכויות לשחורים. הוא היה אז מתאגרף מבריק וקטלני בן 25, בשיאו המקצועי, שתאריו נלקחו ממנו והוא עמד בפני עונש מאסר בגין סירובו להתגייס. אבל זה לא הפחיד אותו. ובניגוד להרגלו בזירה, הוא לא עלה להתקפה לבד: הוא התייצב מול המצלמות מוקף בספורטאים שחורים מפורסמים מליגות הפוטבול והכדורסל, שהעניקו לו גיבוי מלא.

לאורך כל הדרך עלי היה רהוט ומנומק. "למה שהם יבקשו ממני ללבוש מדים ולנסוע עשרת אלפים קילומטרים מהבית כדי להפציץ ולהרוג אנשים חומים בווייטנאם, בזמן שמתייחסים כאן לאנשים שחורים בלואיוויל כמו אל כלבים ולא נותנים להם זכויות אדם בסיסיות?", אמר. "לא, אני לא הולך לטוס עשרת אלפים קילומטרים מהבית בשביל לעזור ברצח ושרפה של מדינה ענייה כדי לסייע לבעלי עבדים להשתלט על מדינה אחרת... הזהירו אותי שזה יעלה לי מיליוני דולרים אבל אמרתי זאת בעבר ואומר זאת שוב — האויב האמיתי של האנשים הוא כאן. אני לא הולך להיות כלי בניסיון להשתלט על אנשים ולקחת מהם את החופש והשוויון. אם הייתי חושב שהמלחמה תביא חופש ושוויון ל־22 מיליון מהאנשים שלי, לא היו צריכים לגייס אותי — הייתי מצטרף מחר. אין לי שום דבר להפסיד אם אני עומד מאחורי הדעות שלי. אז אני אלך לכלא, אז מה? אנחנו בכלא כבר 400 שנה". לסיכום אמר משפט שנהפך לחלק מסיסמאות המאבק באותה תקופה: "למה שאלך לירות בוייט־קונג, אף וייט־קונג לא קרא לי ניגר".

בין האנשים שעמדו באותו רגע סביב עלי, צפופים כמגן אנושי, היו כוכב הפוטבול ג'ים בראון, הכדורסלן ביל ראסל, ואחד שהגיע מ־UCLA, לו אלסינדור. כמה שנים אחר כך העולם יכיר אותו כקארים עבדול ג'אבר. מעגל התמיכה הזה לא היה מובן מאליו; עלי, שזמן קצר קודם לכן עוד היה גיבור תרבות, ספורטאי־על חסר תקדים בתחומו, היה באותו רגע אחד האנשים השנואים בארצות הברית, גם על לבנים וגם על שחורים, שסלדו ממה שתפסו כהקצנה שלו, אחרי שהתאסלם, שינה את שמו והצטרף לארגון המאבק הרדיקלי יחסית אומת האסלאם. אבל הספורטאים שהתייצבו באותו יום כדי לתמוך בו, כשהם מסכנים את הקריירה והפרנסה שלהם, ידעו כבר אז שמדובר ברגע היסטורי.

כי עלי עשה משהו שכמעט לא נעשה לפניו: הוא השתמש בהצלחה שלו כספורטאי כדי למחות על עוולות חברתיות. הוא העז לדבר על דברים שאינם קשורים לספורט. עד אז כשספורטאים מחו, זה כמעט תמיד היה בעניינים הנוגעים למקצוע שלהם: בשנות השלושים ג'סי אוונס, כוכב האולימפיאדה בברלין, נשאל איך הרגיש כשהיטלר סירב להתייחס אליו, והשיב: "גם נשיא ארצות הברית לא לחץ את ידי". בסוף שנות הארבעים ג'קי רובינסון נאבק על הזכות שלו לשחק בליגת הבייסבול המקצועית אף שלא היה לבן. ב־1950 נדרש מאבק של טניסאית הצמרת אליס מארבל כדי לאפשר לעמיתה הצעירה שלה אלתה גיבסון להיות האפרו־אמריקאית הראשונה באליפות ארצות הברית הפתוחה. ב־1965 שחקני פוטבול שחורים שהיו אמורים לשחק בניו אורלינס גילו שעסקים מקומיים מסרבים לתת להם שירות, ודרשו להעביר את המשחק לעיר אחרת. ב־1967 קתרין סוויצר היתה לאשה הראשונה שרצה מרתון לאחר שהסתננה לתוכו ונאבקה, פיזית, בעסקנים שניסו להוריד אותה בכוח מהמסלול.

במילים אחרות, עד מוחמד עלי ספורטאים שחורים עוד היו צריכים להיאבק על עצם הזכות לשחק את המשחק כמו כולם. עלי חרג מהתבנית הזאת. הוא רצה להיאבק על הזכות לחיות כשווה זכויות במדינה שלו. ולמרבה התדהמה, הוא הצליח לאסוף חבורה שלמה שתתמוך בו.

חלק מהם לא היו נקיים מאינטרסים. המארגן של האירוע היה אמרגן אגרוף, וג'ים בראון היה שותף בחברה של האמרגן הזה לצד בכירים באומת האסלאם; כולם רצו שעלי ימשיך להתחרות, כי זה הכניס להם כסף. כשהספורטאים הגיעו לקליבלנד, ועמם יוצאי צבא וראש העירייה המארחת — השחור הראשון בתפקיד בארצות הברית — הם בכלל התכוונו לשכנע את עלי להתפשר. המתאגרף הבין היטב את קבוצת הלחץ שהכינו לו, וכהרגלו, גם כאן, לא נכנע. במשך שעות הוא הציג את עמדתו, בתשוקה וברהיטות. והוא שכנע אותם, אחד־אחד. האנשים שהגיעו כדי לשכנע אותו להתפשר השתכנעו, תחת זאת, להצטרף אליו למאבק. הם ידעו שיספגו אש, ושלנצח יזוהו עם האדם שלצדם, שמכריז שהוא דבק בסירובו לשרת. וזה אמנם פגע באהדת הקהל, אפילו כלפי ענק כמו קארים עבדול ג'אבר. שבועיים אחרי האירוע ההוא עלי הורשע בבית המשפט, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר וקנס של עשרת אלפים דולר. אחרי שלוש שנים הערעור שלו התקבל ופטר אותו מהמאסר, אבל בינתיים התארים שלו נשללו ממנו ונאסר עליו להתחרות במשך ארבע שנים, שהיו אמורות להיות שנות השיא שלו ולהניב לו מיליוני דולרים. זה היה אז המחיר על מחאה.

אבל המסר שלו נשמע היטב ברחבי אמריקה, ותדלק את המאבק באפליה. כעבור 50 שנה, כששחקן הפוטבול קולין קפרניק כרע על ברכיו בעת השמעת ההמנון, הוא ידע את מה שעלי לימד את כל הספורטאים השחורים: המעמד שלכם מחייב אתכם להשמיע קול מחאה, גם אם תשלמו על כך מחיר. קפרניק היכה גלים, ושילם מחיר. בשבוע שעבר, כששחקני NBA סירבו לשחק במחאה על ירי של המשטרה בוויסקונסין באזרח שחור, המחיר כבר היה נמוך בהרבה. הספורטאים השחורים נהפכו לגיבורי תרבות נערצים, דמויות מופת לילדים, נוער ומבוגרים, כוכבי תקשורת, בעלי חוזה פרסום ענקיים ומשכורות עתק. ארצות הברית סוף־סוף מתרגלת להקשיב להם, גם כשהם לא מדברים על ספורט, ולהעניש אותם פחות. כל מחאה נוספת מוכיחה את הכוח שלהם לשנות.

2

הפודיום במקסיקו מעורר את העולם

לא רק אמריקה, כל העולם. עלי אפשר לספורטאים להוציא את המחאה מגבולות ארצות הברית. באוקטובר 1968, באולימפיאדת מקסיקו, טומי סמית וג'ון קרלוס, זוכי מדליית הזהב והארד בריצת 200 מטר, עלו על הפודיום עם כפפות שחורות ובזמן השמעת ההמנון הניפו אגרוף שחור, סמל מחאה מוכר נגד גזענות ואי־שוויון. כמו האירוע של עלי, התמונה הזאת נהפכה לסמל לכוחה של מחאה בכלל, וזו של ספורטאים בפרט. אחרי שירדו מהפודיום, סמית וקרלוס הושעו, ספגו הטרדות ואיומים על חייהם, ונדחקו לשינוי בקריירה; הם הפכו לשחקני פוטבול. אבל הם ציינו שוב ושוב שאינם מתחרטים, ושעלי היה ההשראה שלהם.

השאלה היא כמובן עד כמה מחאה של ספורטאים היא אפקטיבית בכלל. "ברור שמחאות עובדות, אבל לא במסגרת הזמן שאנשים חושבים שהמחאה עובדת", נוהגת להסביר פרופ' זיינפ טופצ'י (Zeynep Tufekci), סוציולוגית מאוניברסיטת צפון קרולינה שחוקרת את ההשלכות של הטכנולוגיה על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. "הרבה מהמחאות נראות כמו כישלון בטווח הקצר, אבל הכוח הגדול שלהן מורגש בהשפעות לטווח הארוך — על המוחים עצמם וגם על שאר החברה".

זה נכון גם לגבי עלי. ברבות השנים הוא נהפך לאחד הספורטאים הנערצים והאהובים בכל הזמנים. העמדה שלו לגבי וייטנאם זכתה לעוד ועוד אוהדים, המחאה התרחבה והובילה לסיום המלחמה. באולימפיאדת אטלנטה ב־1996 הוא הדליק את הלפיד האולימפי. בדירוג האנשים הפופולריים בכל הזמנים של חברת המחקר YouGov, הוא נמצא במקום 55, ובקרב המילניאלז במקום 22. והוא שם לא רק בזכות הצטיינותו כספורטאי, אלא במידה רבה גם בגלל ההשפעה הפוליטית שלו.

"הפגנות ומחאות עובדות אם הן לא שואלות את עצמן אם הן עובדות", מסבירה טופצ'י. "הן עובדות כשאנשים מרגישים שמוסרית הם חייבים למחות". לזמן, כאמור, יש תפקיד מהותי. מחאת־אינסטנט, היא אומרת, גורמת לכך ש"פוליטיקאים מייחסים לה פחות חשיבות", ולכן מחאה צריכה להיות לא רק אותנטית ועם שכנוע פנימי עמוק, אלא גם יציבה במשך לא מעט זמן.

3

שביתה של יומיים מחוללת מהפכה

וזה יכול להסביר את ההצלחה היחסית של המחאה הנוכחית — היא באה אחרי שנים וחודשים של מחאות יציבות ועקביות. שחקני ה־NBA מכונסים כעת כולם ב"בועה" באורלנדו, פלורידה, שבה הם משחקים ללא קהל ובלי לצאת ממנה, בשל הקורונה. ביום רביעי שעבר, רגע לפני המשחק נגד אורלנדו מג'יק, שחקני מילווקי באקס הודיעו שלא יעלו למגרש במחאה על הירי של שוטרים בג'ייקוב בלייק, תושב עיר הסמוכה למילווקי. הם עשו זאת אחרי שניסו להידבר ישירות עם רשויות וויסקונסין, והרגישו שלא קיבלו מענה מספק. לשביתה שלהם הצטרפו שחקנים מקבוצות נוספות, וכל המשחקים שתוכננו לאותו יום נדחו. הנשיא דונלד טראמפ אמר ש"מחאות פוליטיות יהרסו את הכדורסל", אבל בעקבות ה־NBA יצאו להשבתות נוספות גם כדורסלניות ושחקני בייסבול והוקי. הירי בבלייק חזר לכותרות.

את היומיים שבהם שבתו ניצלו הכדורסלנים לדיונים בינם לבין עצמם ולאחר מכן עם בעלי הקבוצות, ובסופו של דבר סיכמו על שלושה צעדים לקידום הצדק החברתי והקהילות השחורות בארצות הברית, סיכום שאפשר את חידוש המשחקים. כך, הוקמה "קואליציה לצדק חברתי" שכוללת שחקנים, מאמנים ובעלים, ותתמקד בסיוע למחאה ובהגברת הפעילות החברתית של הליגה — כולל סיוע ברישום מצביעים ובקידום רפורמות חברתיות, למשל שינויים בגופי משטרה. כמו כן, ביום הבחירות כל קבוצה תהפוך את האולם שלה לקלפי שיקפיד על ההנחיות למניעת הידבקות בקורונה, ובכל משחק יוקדש זמן שידור לפרסומות למען צדק חברתי, עידוד הצבעה והעלאת המודעות בנושאים הללו. ואם לא די בכך, הקבוצות יתרמו כ־300 מיליון דולר לעמותות לקידום קהילתי וכלכלי של שחורים בארצות הברית.

אלה הישגים אדירים, ולא בכדי דיברו, בבועה באורלנדו ומחוץ לה, על "יום היסטורי". שחקנים שחורים שבחרו למחות הצליחו לגייס את הכסף האדיר שמגלגלת הליגה, את הפופולריות שלה ושל שידוריה ואת הסיקור התקשורתי הרחב שלו היא זוכה, ולרתום את כל אלה לצעדים קונקרטיים בשטח, בזירה הפוליטית והחברתית. זה קרה בזכות המסה הקריטית הגוברת של המחאה, שכבר זוכה לתמיכה רחבה של סלבס מתחומים שונים ושל תאגידי ענק, אבל גם בזכות הצטברות הכוח של השחקנים בתוך הליגה, וההשפעה שלהם מחוץ לה. ה־NBA נהפכה עם השנים לא רק לתעשייה משגשגת אלא לבשר מבשרה של אמריקה ותרבות הפנאי שלה; וכשהליגה מושבתת, זה מטלטל את האומה, עד הבית הלבן. השחקנים יודעים את זה, ולכן השתמשו בכלי הזה. הם ראו אותו נהפך לנשק.

וכאמור, נדרש לזה זמן. ב־1992 השיקגו בולס זכו באליפות והוזמנו לחגוג בבית הלבן, עם הנשיא ג'ורג' בוש האב. קרייג הודג'ס, צלף שלשות מוכשר בקבוצה, הגיע כשעל ראשו כיפה אפריקאית ובידו מכתב שהגיש לנשיא, שבו הביע את דאגתו ממצב הגזענות וגם את התנגדותו למלחמת המפרץ. ימים אחדים לאחר מכן הודג'ס שוחרר משיקגו ולא חזר ל־NBA כשחקן. ב־1996 מוחמד עבדול ראוף מדנבר נאגטס הכריז שלא יעמוד בעת השמעת ההמנון האמריקאי ואמר שבארצות הברית יש מסורת ארוכה של דיכוי שחורים; לבסוף הוא עמד בהמנון, אבל התפלל תוך כדי. בתוך שנה וחצי הוא עזב את הליגה, והשנאה אליו נמשכה עוד שנים, עד שאפילו ביתו הוצת. השחקנים מסביב הפנימו את המסר, וברוב שנות התשעים ותחילת המאה נמנעו מלהתייחס לפוליטיקה. לא רק בגלל הליגה, אלא גם בגלל ההכנסות הנלוות מחוזי פרסום, כי "גם רפובליקנים קונים נעליים".

אבל בעשור החולף התמונה השתנתה. ב־2010 שחקני פיניקס סאנס עלו לשחק כשעל מדיהם הכיתוב "Los Suns", במחאה על חוק נגד הגירה לאריזונה. ב־2012 שחקני מיאמי היט, בהובלת לברון ג'יימס, שיחקו כשראשיהם מכוסים הודיז, לאחר שצעיר שחור נורה בידי שוטר שאמר שהוא נראה כמו פושע עם ההודי הזה על הראש. ב־2014 שחקני סנט לואיס ראמס עלו על המגרש עם הידיים למעלה, לתמיכה בהפגנות בפרגוסון בעקבות מקרה נוסף של אלימות משטרתית. באותה שנה לברון ג'יימס שוב מחה, כשלבש חולצה עם הכיתוב "I Can’t Breath", המילים האחרונות של צעיר שנהרג בניו יורק. ב־2015 כרמלו אנת'וני, כוכב ניו יורק ניקס, הוביל תהלוכת מחאה בעקבות מוות נוסף, בבולטימור, ולבש חולצה עם הכיתוב "קסיוס קליי", שמו המקורי של מוחמד עלי. ב־2016 כדורסלניות מינסוטה לינקס, ניו יורק ליברטי ופיניקס מרקורי שיחקו עם חולצות שחורות שעליהן כיתובי מחאה. כל אקט כזה של מחאה עורר רעש קטן, אבל לא יותר מדי עניין. בליגה ובקרב בעלי הקבוצות אפשרו אותם, אבל התייחסו אליהם כ"משהו של השחקנים".

בפוטבול הסיפור היה אחר. ב־2016 קולין קפרניק כרע ברך בעת השמעת ההמנון, וגילה שהוא עשה משהו בלתי נסבל. הוא נזרק מהליגה באופן לא רשמי, הקריירה שלו כקוורטרבק הסתיימה וטראמפ, כשכבר היה נשיא, כינה אותו "בן זונה". ארצות הברית, התברר, עוד לא היתה באמת בשלה. ב־2018 רוב האמריקאים עדיין התנגדו למחאת Black Lives Matter: סקר של "הניו יורק טיימס" העלה שרק 45% מהם חושבים שהתנועה הזאת חיובית. השנה, אחרי תחילת המחאה הנוכחית, המספר עלה לכ־75%. המחאות פשטו ברחבי ארצות הברית בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, הרוח הגבית מבכירים בענפים שונים התחזקה, מאות ערים הודיעו על רפורמות במשטרות שלהן, פסלים שמקושרים לגזענות ועבדות נותצו. זה כבר לא עידן קפרניק, המוחה והנבעט, והספורטאים מבינים את זה.

כך, היה אפשר לראות שחקני NBA משתתפים בהפגנות, מוחים ברשתות החברתיות, ומובילים יוזמות שונות לצמצום הגזענות ולהגברת ההשפעה הפוליטית של שחורים (למשל, רישום להצבעה ועידוד הצבעה). והם ידעו היטב שנושאים אליהם עיניים: הכדורסלנים האלה הם מהאנשים המצליחים והמוכרים ביותר בארצות הברית, בעלי נוכחות אדירה בכל פלטפורמות התקשורת והרשתות החברתיות, ויש להם גם מספיק כסף כדי לקחת את הסיכון הזה, וכדי לרתום את ההון שלהם להשפעה. ברשימת 100 הספורטאים המכניסים ביותר בעולם יש 35 שחקני NBA, יותר מאשר מכל ענף אחר. עד כה הם הכניסו השנה יחד יותר מ־1.3 מיליארד דולר, רובם מהסכמי חסות עם ענקיות כגון אפל, נייקי, אדידס, קוקה־קולה, מקדונלד'ס ועוד. לחלק מהשחקנים האלה יש השקעות בשלל ענפים, חלק מהם בעלי חברות הפקה. הכוח שלהם — שבאמריקה כמו באמריקה מערב כסף ונוכחות ציבורית — באמת חסר תקדים בהיסטוריה של הספורט.

ועכשיו לכוח הזה נלווית אג'נדה ברורה. יש כאן ביצה ותרנגולת: לספורטאים קל יותר למחות כשהחברה כולה מחויבת יותר לשינוי, אבל הם גם משפיעים מאוד על המחאה ועל השינוי הזה, ולמעשה נתפסים כמי שאמורים להוביל אותם. לפי סקר של נילסן, 72% מהאמריקאים סבורים שיש לספורטאים השפעה חשובה על BLM, וכ־59% מצפים מהספורטאים להיות מעורבים במחאה.

"צריך מחאות כמו של קפרניק כדי לגרום לאנשים להרגיש חוסר נוחות ולדעת על חוסר הצדק", הסביר לאחרונה ל"גרדיאן" ג'יילן בראון מבוסטון סלטיקס, מהצעירים הבולטים והרהוטים ב־NBA, "עכשיו אנשים הרבה יותר מודעים ומעורבים". יתרה מזאת: בראון הסביר את הקשר בין הנוכחות הבולטת של שחורים בענפי הספורט השונים לבין הדיכוי העמוק. "עיתונאים רבים וגם אוהדים נהגו לומר: 'אם אתה אתלט אני לא רוצה לשמוע מה שאתה אומר, אתה צריך להיות מאושר שאתה מרוויח כסף מספורט, אתה צריך להצדיע לאמריקה ולא למתוח עליה ביקורת'", הוא אמר. "המציאות היא שהספורט הוא מכניזם של שליטה בארצות הברית. ספורט הוא דרך לתעל את האנרגיה שלנו (השחורים) למשהו חיובי". זה הקשר משמעותי: כשספורטאים שחורים מוחים, הם לוקחים את אחד מערוצי ההצלחה היחידים שפתוחים לפניהם באמריקה, כזה שהם מוסללים אליו, והופכים אותו לנשק במחאה על ההסללה הזאת, ובניסיון לפתוח את הערוצים כולם. הצלחנו בספורט כי שם אפשרו לנו להצליח, אבל זה רק עוד ביטוי למנגנון משובש שצריך לשנות.