שיר מחאה אינדיאני
//
ציפי שמילוביץ, ניו יורק
אוהדים של קנזס סיטי צ'יפס, קליבלנד אינדיאנס ו-וושינגטון רדסקינס. רק לחץ כלכלי — איום בהסרת חסויות של תאגידי ענק — גרם לרדסקינס לוותר על שם שהוא כינוי גנאי. צילומים: רויטרס, אי.פי.
מפסיקים להתקשט בנוצות
המחאה האנטי־גזענית בארצות הברית סוף־סוף מכריחה את האמריקאים להכיר גם בחטא הקדמון שלהם - היחס לילידים. והשינוי מתחיל דווקא בשמות של קבוצות ספורט
שיר מחאה אינדיאני
ציפי שמילוביץ
ניו יורק
פיליפ יניו מקליבלנד, אוהיו, הוא אחד ממיליוני בני אדם שיש להם זכות ראשונים על אדמת אמריקה. אבות אבותיו חיו שם זמן רב לפני שהאירופאים הגיעו, התעללו, הרגו בבודדים או טבחו שבטים שלמים, וכבשו את השטח. מאז 1991 מתייצב יניו לכל משחק בית של קבוצת הבייסבול של קליבלנד ומפגין נגד השם שהיא נושאת מאז 1915, "אינדיאנס", והלוגו שלה, "צ'יף וואהו". קל להבין למה: השם והלוגו, קריקטורה מגוחכת, הם עלבון ברור לאמריקאים הילידים ולתרבותם, שהמתיישבים הלבנים הפכו לבדיחה, אחרי שגמרו לרמוס אותה.
אבל יניו היה כמעט לבד במאבק הזה. מחוץ לאצטדיון הוא ספג קללות, גם מאוהדים מחופשים לאינדיאנים, צבועי־פנים, ששאגו לעברו יללות שלמדו מהייצוג המבזה של אינדיאנים בסרטי קולנוע ישנים. פה ושם, הוא סיפר ל"הניו יורק טיימס", היו גם כאלה שאמרו לו "לחזור למדינה שממנה בא". בתגובה הוא היה יכול רק לחייך.
כמעט 20 שנה הוא עמד בזה, עם בקשה פשוטה: Change the name, change the logo. בשנה שעברה סוף־סוף נאותה הקבוצה להסיר את הלוגו ממדי השחקנים ומשלטי האצטדיון. יניו וקומץ עמיתיו למחאה הניחו שיידרשו עוד 20 שנה כדי לשנות את השם.
ואז באה 2020, והעולם התהפך. בעיקר לרע, אבל פה ושם גם לטוב. בשבוע שעבר הכריזו ראשי הקבוצה שידונו בהחלפת השם. ההודעה הגיעה שעות אחדות לאחר שקבוצת הפוטבול וושינגטון רדסקינס מסרה שתחפש שם אחר. הנשיא דונלד טראמפ, אלא מה, תקף השבוע את החלטות הקבוצות.
קבוצת הבייסבול מאוהיו שולית למדי, אבל הרדסקינס הם מועדון עם אתוס, שמייצג את עיר הבירה של ארצות הברית ב־NFL ושבמשך עשרות שנים התעקש לשמר את כינוי הגנאי בשם שלו, ואפילו הגיע עם העניין עד לבית המשפט העליון.
הקבוצה בכלל הוקמה בבוסטון, וב־1933 שונה שמה מבוסטון ברייבס לבוסטון רדסקינס והבעלים הורה לשחקנים לעלות על המגרש בפנים צבועים. כעבור ארבע שנים הקבוצה עברה לוושינגטון, אבל השם רדסקינס נשאר. המחאה שקראה להחלפת שמות וכינויים מעליבים של קבוצות ספורט, שהחלה כבר בשנות השישים, לא דגדגה לה, ולמעשה הצליחה להשפיע רק על מעט קבוצות (בעיקר בספורט מכללות). ב־1999 משרד הפטנטים הפדרלי ביטל את האישור שניתן לסימון המסחרי "רדסקינס" בטענה שהוא "משפיל", הודיע לקבוצה שלא תוכל למכור עוד מוצרים עם השם הזה ודרש להחליף אותו. הבעלים החדשים של המועדון, המיליארדר השמרן דן סניידר, סירב, ערער לבית המשפט וניצח. ב־2014, כשמשרד הפטנטים ניסה לבטל שוב את הסימן המסחרי, העניין כבר הגיע לבית המשפט העליון, שקבע שלממשל אין סמכות למנוע מקבוצה להשתמש בסמל שלה רק משום שהוא מעליב.
ההתעקשות נמשכה עד עתה, כלומר עד הרגע שבו נשלף הנשק היחיד שעובד בארצות הברית, זה שיכול להצמיח רגישות גם אצל אנשים כמו סניידר: הכסף. האצטדיון של הרדסקינס נושא את שמה של נותנת החסות FedEx, שבשבועות האחרונים ראתה את המחאה הגוברת נגד גזענות ואת התמיכה שהיא מקבלת משלל חברות, ובשבוע שעבר החליטה להצטרף. היא דרשה מהקבוצה להסיר את השם, או שהחסות שלה תוסר. אליה הצטרפו ענקיות כגון נייקי ופפסיקו, שאיימו להפסיק לפרסם באצטדיון, וראשת עיריית וושינגטון מיוריאל באוזר, שהצהירה שהשם של הקבוצה מקשה על העירייה לעזור לה להקים אצטדיון חדש. הרדסקינס נשברו. עיתונאי ספורט מניחים שהשם ישונה מהר; האימונים לעונה הבאה אמורים להתחיל באוגוסט, וסיינדר לא יוכל לצאת לדרך בלי הספונסרים שלו.
עוד במוסף כלכליסט
כ־7 מיליון צאצאי ילידים חיים כיום בארצות הברית; כשהאירופאים הראשונים הגיעו ליבשת חיו בה כבר מיליוני ילידים — ההערכות של ההיסטוריונים נעות בין 8 מיליון בני אדם ליותר מ־100 מיליון. לשם השוואה, מספר השחורים במדינה הוא יותר מ־40 מיליון. השחורים הם כ־13% מהאוכלוסייה, חלק מהם הגיעו לצמרת הממשל, הספורט והבידור, ואילו רבים לאין שיעור מתמודדים עם אפליה, דיכוי ואלימות מצד הרשויות. כך שהמאבק נגד גזענות נוטה להיות ממוקד מאוד באפרו־אמריקאים, ובדרישה שאמריקה תתבונן בעוול בן מאות השנים שנעשה להם ותתחיל בתיקון.
דיון בעוול שנעשה לילידים, לעומת זאת, נותר בדרך כלל שולי. הרי גם בתוך הגזענות האמריקאית יש היררכיה, ואת צאצאי הילידים הכי קל להעליב, אפילו בעצם ההתייחסות אליהם במילה אינדיאנים. עשרות מיליונים מהם נטבחו, כולל בידי ממשלים שכבר התחילו להכיר בזכויות השחורים במאה ה־19. עד היום הם סובלים מגזענות קז'ואלית שעוברת בשקט; מילות גנאי כבר יצאו משימוש נגד שחורים, אבל המקבילות שלהן שנוגעות לילידים מתקיימות ללא בעיה. בלאק־פייס כבר לא עושים, אבל אין בעיה לצבוע את הפנים באדום וכתום וצהוב.
הלוגו של האינדיאנס על חולצה והלוגו של הרדסקינס על קסדה של שחקנים. סמלים שמעליבים כבר עשרות שנים. צילומים: איי.פי, גטי אימאג'ס
אלא שגל המחאה הנוכחי, מהנחושים והמקיפים בהיסטוריה, מצליח לאט־לאט לשנות גם את זה. כשדורשים התבוננות של אמריקה בעוולות העבר שלה, בסופו של דבר מגיעים גם לחטא הקדמון שביחס לילידים. חודש וחצי אחרי מותו של ג'ורג' פלויד, ההתעוררות האנטי־גזענית — על ההיבט הציבורי וגם העסקי שלה — סוף־סוף מקדמת גם את המאבק של צאצאי הילידים.
זה עדיין לא אומר שמשהו מהותי ישתנה. היחסים בין הממשל הפדרלי לשמורות שבהן חיים צאצאי הילידים מתוחים תמיד, וכמעט בכל תחום הם מקבלים יחס של אזרחים סוג ב'. עד כה ההישגים היחידים של המוחים בגל הנוכחי — כולל אלה שהפגינו לקראת ביקורו של דונלד טראמפ בהר ראשמור בשבוע שעבר — הם דיונים על החלפת שמות של כמה קבוצות ספורט והסרת כמה פסלים. ובכל זאת, הם מצליחים לעורר עוד ועוד חלקים בציבור האמריקאי להכיר בעוול שנעשה להם.
קל זה לא. הנשיא תיאודור רוזוולט אמר בסוף המאה ה־19 כי "לא ארחיק לכת ואומר שהאינדיאני הטוב היחיד הוא אינדיאני מת, אבל אני מאמין שתשעה מכל עשרה הם כאלה, ואני מעדיף לא לבחון מקרוב את העשירי". יותר מ־100 שנה אחרי, עקירת הגזענות נגד הילידים הראשונים של אמריקה עדיין קשה כמו חציבת פרצופו של רוזוולט בהר ראשמור, שנמצא על אדמה שהיתה שייכת לשבט נייטיבי. אבל השינויים בשמות של קבוצות ספורט הם אבן אחת חשובה שנופלת במאמץ האדיר הזה.
