*

אולפני MGM, אלה עם האריה השואג, היו בעבר שם נרדף לקולנוע הוליוודי. אבל תהילתם נמצאת הרבה מאחוריהם. כבר שנים החברה לא מצליחה לייצר להיט משמעותי ונמצאת במשבר עמוק (כולל פשיטת רגל אחת), שגורם לה להחליף בעלים ומנהלים כל כמה שנים, מיורם גלובוס ב־1990 ועד טום קרוז ב־2006, ואף אחד לא שרד שם יותר משנה־שנתיים. אפילו יצירות המופת שהפיקה, ובהן "חלף עם הרוח", "שיר אשיר בגשם" ו"הקוסם מארץ עוץ", נמכרו מזמן לטיים־וורנר (כיום בבעלות דיסקברי), כך שמה שנשאר בידיה הוא בעיקר תוכני ספרייה משנות השישים והשבעים, ובראשם סרטי ג'יימס בונד, "הפנתר הוורוד" ו"רוקי". לא משהו שיכול להוציא אותה מהבוץ. אבל אז הגיעה אמזון, ובשבוע שעבר החליטה לשלם תמורת כל הטובין הללו 8.5 מיליארד דולר — הרבה יותר מההערכה שנתנו הפרשנים, שעמדה על 6 מיליארד דולר.

מצד אחד המשיכה של אמזון לעסקה היתה ברורה: כך היא תעשיר את שירות הסטרימינג שלה מיידית בכ־4,000 סרטי קולנוע ועוד 17 אלף פרקים של סדרות טלוויזיה — הרחבה משמעותית לאזמון פריים, שבעשר שנות קיומו לא ממש הצליח להתרומם. מהצד האחר: מי בכלל ירצה לעשות צפיית בינג' בכל התכנים המיושנים האלה? כמה זמן עוד יחזיקו מעמד הסרטים שבהם שון קונרי או רוג'ר מור כופים את עצמם באגרסיביות על נערה בביקיני, לפני שהציבור יתקומם וידרוש את הסרתם, או לכל הפחות להוסיף שקופית אזהרה לפני הצפייה בהם? הרי זה בדיוק מה שקרה ל־HBO ודיסני, כשהעלו לשירותי הסטרימינג את "חלף עם הרוח", "שיר הדרום" ו"דמבו", וגילו שהם מכילים ייצוגים סטריאוטיפיים גזעניים שכבר לא מתאימים לחיך של הדור הנוכחי.

אבל אולי זה בדיוק מה שאמזון רוצה — לפנות דווקא לגברים בטעם של פעם, מתוך ההנחה שזה פלח הקהל שכל המתחרות האחרות זנחו. וכשצוללים להשוואה בין אמזון פריים למתחרות, ההיגיון שמאחורי המהלך הזה מתבהר: ממש כמו באם.ג'י.אם, גם האולפנים של אמזון מחליפים מנהלים לעתים קרובות, ואף אחד מהם לא הצליח להפיק יצירה שמשתווה לבאזז שיצרו "רומא" ו"האירי" לנטפליקס או "המנדלוריאן" ו"הפלקון וחייל החורף" לדיסני פלוס. ונדמה שכל שירות סטרימינג חדש שנכנס לשוק מצליח לעקוף בקלות את אמזון פריים, אם לא מבחינת כמות מנויים, ודאי בכל הקשור לתשומת לב תקשורתית ותעשייתית.

הרפרטואר הבולט של אמזון מיושן בטעמו: "גברת מייזל המופלאה" היא געגוע להומור היהודי של שנות השישים; "Hunters", סדרת המתח עם אל פצ'ינו, עסקה בציידי נאצים קשישים; "ללא חרטה" וסדרת "ג'ק ראיין", סרטי פעולה המבוססים על ספריו של טום קלנסי, הם סרטי בנים קלאסיים; ואפילו "The Boys", סדרת גיבורי העל הלכאורה־צעירה של השירות, היא בעצם טקסט ריאקציונרי שבו גיבורי העל נלחמים בראש ובראשונה במוסכמות החברתיות החדשות, כאילו מדובר בסנאטורים רפובליקנים אפורים.

התחושה שאמזון ממסגרת גברים שמרנים כקהל היעד שלה מתחזקת כשרואים מה קורה סביבה: נטפליקס, אלופת העולם בליהוקים פוליטיקלי קורקט, פונה לקהל צעיר ומעודכן; דיסני פלוס פונה לצפייה משותפת עם כל המשפחה; והולו מטרגטת את המילניאלים. אז לאמזון נשארו הבומרים, בגילם או ברוחם.

הבעיה עם הדמוגרפיה הזאת היא שהיא נמצאת בסכנת הכחדה. לכן כדאי לשים טוב לב למה שאמר ג'ף בזוס בהודעה לעיתונות על רכישת אם.ג'י.אם: "הערך הכלכלי האמיתי של העסקה הזאת נמצא באוצר הנכסים האינטלקטואליים בקטלוג האולפן". נכסים אינטלקטואליים — כלומר מותגים — הם הסיבה לתג המחיר המופרז. נכון, 25 סרטי ג'יימס בונד הקיימים יפתו לא מעט צופים. אבל הכסף הגדול יגיע מהקמה מחדש של כל המותגים האלה לדור הבא. דמיינו ג'יימס בונד פמיניסט, הפנתר הוורוד מינוס סטריאוטיפים אתניים, ואינספור רימייקים והמשכונים ל"סטארגייט", "רוקי" ו"שתיקת הכבשים". במילים אחרות, בזוס רוצה להוכיח לעולם שהאריה השואג הוא לא רק אנדרטה.