א

חרי שירות בחיל הקשר, טיול למזרח וקריירת ברידג' שכללה חברות בנבחרת ישראל, גילעד אלטשולר חזר למקורות. הוא סייע בגידול הדרים במשק המשפחתי ברחובות, "ואחר כך גידלתי כבשים עם שותפים מהצבא במושב בית אלעזרי. במקביל התחלתי לנהל כספים לאנשים, כחלק מתחביב שפיתחתי עוד בזמן התיכון".

למדת את זה?

"לא היה אז איפה ללמוד, אבל ניהול תיקי השקעות היה מקצוע נפוץ ולא היו אז שום הגבלות".

ואז ניסית להתמסד בתחום?

"רציתי שיהיה לי ברזומה רקע של עבודה בבנק כדי להקים עסק עצמאי, ולכן ניסיתי להתקבל לעבודה כ'מבצע בורסה' בבנק אגוד (בעידן הטרום־דיגיטלי, דב"נ). דחו אותי בטענה שאני לא מתאים".

על מה נפסלת?

"לא נעים לי להגיד. אחרי המבדקים אמרו לי שאני לא מוכן לקבל מרות מאף אחד. הם פגעו טוב", הוא צוחק.

בדיעבד נראה שעשו לך טובה גדולה.

"הם תיקנו כעבור כמה שנים, כשביקשתי לעבוד כמנהל תיקי השקעות עצמאי שינהל כספים של בעלי חשבונות בבנק אגוד. נשלחתי לוועדת קבלה במחלקת ניירות ערך ושם שאלו אותי מה עשיתי קודם לכן. עניתי בפנים חתומות: 'גידלתי כבשים'".

ושוב זרקו אותך.

"הפעם הם אישרו אותי".

גודל

"מזמן אנחנו ענקים"

30 שנה חלפו, ומגדל הכבשים המרדן עומד היום בראש אלטשולר־שחם, בית ההשקעות הפרטי הגדול בישראל, שאותו ייסד עם קלמן שחם ב־1990. התואר הזה הפך רשמי לפני כשלושה שבועות, לאחר השלמת עסקת ענק שבמסגרתה רכש אלטשולר־שחם את השליטה בפסגות, עד לא מכבר בעצמו בית ההשקעות הגדול בישראל, תמורת 910 מיליון שקל.

אלטשולר־שחם ישאיר בידיו רק את פעילות הגמל והפנסיה של פסגות - נכסים של כ־50 מיליארד שקל - וימכור את יתר הפעילות. גם כך, תיק הפנסיה והגמל שיישאר בידיו יתקרב ל־300 מיליארד שקל - קרוב לשווי הנכסים שמנהלות חברות הביטוח הגדולות.

לאורך כל השנים, גילעד אלטשולר (59) הוא הפנים של אלטשולר־שחם, הטאלנט שמאחורי אסטרטגיית ההשקעות "נגד הזרם" ועדיין סוחר בנשמה. לריאיון הוא מגיע אחרי הפסקת סיגריה על הגג, בחולצת טריקו שחורה עם הדפס של דאפי דק, הברווז השחור של לוני־טונס. לפני שהוא מתיישב הוא מספיק להעביר אישור מהיר על מהלך פיננסי לארז וילף, מנהל השקעות הגמל שלו. "כן וילפי, דבר איתי... יאללה תרביץ ספרדים בכל הכסף הזה. 1,000 חתיכות תעשה".

פסגות היתה השחקן הגדול בגמל, והיום אתם טורפים אותו.

"לא טורפים... אוי ואבוי. חס ושלום. מתמזגים. רוכשים".

איך עסקת פסגות נולדה?

"מי שחלם אותה והוביל אליה ודחף קדימה היה יאיר לוינשטיין (מנכ"ל חברת הגמל של אלטשולר שחם, דב"נ). היה גלגול קודם של הרעיון לפני שנתיים, אבל אז הפערים היו בלתי ניתנים לגישור, לא היה אפילו מאיפה להתחיל. זה היה כמו להתחיל משא ומתן עם הפלסטינים בשיחות על יפו.

"בינתיים התגלגל פתאום הרעיון לרכוש את בית ההשקעות הלמן אלדובי, שגם הגיעו אלינו בדלת האחורית על ידי בעלי מניות שרצו לקדם את העניין – ואז איכשהו פסגות פתאום חזרו אלינו".

מי פנה?

"זהבית כהן מנכ"לית אייפקס (בעלת השליטה בפסגות, דב"נ) או מישהו מטעמה. התחילו שוב גישושים, הפעם הסכום היה הגיוני והגענו לעמק השווה".

על כמה דובר בסיבוב הראשון, שלא צלח?

"המרחק היה אז עצום. בדיוק הנפקנו בבורסה את חברת הגמל, והם ביקשו על פסגות בערך את המחיר של החברה שלנו (אלטשולר גמל הונפקה לפי שווי של 1.15 מיליארד שקל, והיא נסחרת כיום לפי שווי של 4.4 מיליארד שקל, דב"נ)".

למה אייפקס היתה להוטה להיפטר מפסגות גם במחיר נמוך? היא קנתה אותו לפי שווי אסטרונומי של יותר מ־3 מיליארד שקל, והפסידה במכירה לכם 50% בערך.

"אני לא נכנס לשיקולים שלהם. עובדה שלא היה להם קונה, ושפתאום הם חזרו אלינו והתחילו לדבר במספרים יותר נורמליים, שעושים שכל".

היית שותף למשא ומתן?

"לחלוטין לא, וטוב שכך. אין לי סבלנות להתחיל להתמקח ולהסביר כמה זה יקר ושצריך להוריד את המחיר, או שיסבירו לי כמה זה זול וטוב לי וכמה אני ארוויח יותר. יאיר טיפל בזה, וכשזה נגמר הוא אמר לי לבוא לחתום. שאלתי על ההסכם, אבל אני לא מאמין בפרטים הקטנים. אם אתה עושה, אתה עושה. חתמתי ופה זה הסתיים".

מה ההיגיון מהצד שלכם?

"בטבלאות האקסל זה נראה מאוד נחמד. יש פה סינרגיה, בטח בכל תחום התפעול וניהול ההשקעות".

וכשזה נגמר שמחת?

"רגשות מעורבים. אני אדם שמאוד מאמין בקארמה, ועד רכישת פסגות אלטשולר־שחם הצטיירה בעיני רוב הציבור כמי שגדלה לאט בזכות תשואות יפות שהולידו צמיחה אורגנית. לא הצטיירנו כמו איזו מפלצת קפיטליסטית, התדמית בציבור לא היתה של איזו חברה כוחנית שטורפת מתחרים".

ואתה פוחד שהתדמית תשתנה? שהעסקה תפגע במותג?

"הפחד היה שעסקה כזאת... אני לא רוצה להגיד את המילה 'טייקונים', אבל הציבור יכול לפרש את המיזוג עם פסגות כ'אלה בשביל עוד קצת רווח עושים את כל העניין הזה עם פיטורי עובדים'. זה היה אחד השיקולים ששקלנו.

"כי כשמדברים על 'סינרגיה', יש לזה משמעות גם בפיטורי עובדים, ואתה יודע את זה. כשיאיר ורן שחם (בנו של קלמן שחם ומנכ"ל משותף) הציגו לי את העניין וקיבלו ממני אישור למהלך – זה הדבר העיקרי שעמד לנגד עיניי. הפריע לי עניין הפיטורים, והתדמית".

ובכל זאת קנית.

"כי אם זה לא אנחנו, זה יהיה מישהו אחר. פסגות היו על המדף, וברור שהתהליך של פיטורים הוא בלתי נמנע".

כמה ילכו הביתה עקב המיזוג?

"אני עוד לא יודע. חלק מהאנשים ייקלטו פה כמובן ולא יפוטרו. ולא כל הנכסים יישארו אצלנו, את כל מה שקשור בקרנות נאמנות אנחנו מוכרים לצד ג' (השבוע הושלמה מכירת קרנות הנאמנות של פסגות לרני צים, תמורת 400 מיליון שקל, דב"נ)".

ועכשיו באמת נהייתם "טייקון" גמל. אתם לא גדולים מדי?

"לא, הגודל הוא לא דרמה בגודל של אלטשולר. רק בנראות. קפצנו מ־230 ל־280 מיליארד, זה לא המקרה של גוף שניהל 50 מיליארד ופתאום קונה נכסים בעוד 50 מיליארד. זה משהו שאנחנו יודעים לעכל, ובגלל זה להגיד 'עכשיו הם גדולים מדי' זה בולשיט. רק בשלוש השנים האחרונות גדלנו בכמות הנכסים הרבה יותר מכל הרכישה הזאת של פסגות. המעבר מחברה שמנהלת סכומים קטנים לגדולים נעשה לפני שנים".

אז למה בכל זאת הרגשות שלך מעורבים?

"כי כשאתה רוכש חברה באשראי, אתה מצטייר כמו כל אלה שבולעים דברים בעזרת מינוף. הציבור מסתכל עליך בתור חזיר קפיטליסטי, ואנחנו ממש לא שם. עבדו קשה על העסקה, אבל לא היה קורה אסון אם היא לא היתה נחתמת. אינשאללה שהכל יהיה טוב והאקסלים יעבדו גם בעולם האמיתי".

זוכר את התקופה שהסתכלת על פסגות מלמטה?

"אף פעם לא הסתכלתי עליהם מלמטה. לציבור שמכיר אותנו בעיקר בחמש השנים האחרונות אין מושג מה עשינו בין 1990 ל־2010. ידענו לספק תוצאות טובות גם כשהיינו ג'וקים קטנטנים שלא כותבים עליהם בעיתון. הניצחון הוא בתוצאות, בדירוג בטבלת הביצועים ביחס לסיכון שלקחת בשביל זה. גודל הוא לא משהו שצריך להתהדר בו. במשך כל השנים רצינו להיות הכי איכותיים, לא הכי גדולים. תהיה טוב – הברכה של הגודל תגיע".

אבל עכשיו הפכת רשמית לגודזילה מקומית.

"ממש לא. מעל 85% מההשקעות שלנו, לפחות במניות, הן בחו"ל. ועם כל הכבוד לאלטשולר־שחם, 'גדולים שמגדולים', בעולם אנחנו יתוש קטנטן. אנחנו בטח לא קובעים כשאנחנו נכנסים למיקרוסופט, גוגל, סמסונג או טייוואן סמיקונדקטורס. שם אנחנו ג'וק קטן שלא מרגישים אותו, כמו מנהל ההשקעות הכי קטן בישראל".

ובגודל הנוכחי תצליחו להמשיך להציג תשואות עודפות?

"אם עד היום לא השתניתי - בגילי המופלג כבר לא אשתנה. אם לא נלחצתי מ־180 מיליארד שקל, לא אלחץ ב־280 מיליארד. ההחלטות שלי הן על פרופורציה, לא על כמות כסף".

כלומר?

"אם הייתי משקיע 50 מיליארד שקל במניות טכנולוגיה באמריקה, הייתי אומר לעצמי 'וואו, זה הרבה'. אבל אם אני אומר 'אני משקיע איקס אחוזים במניות טכנולוגיה באמריקה', זו אותה החלטה גם אם מדובר ב־5 מיליארד וגם אם מדובר ב־50. הסכום לא עושה רושם. אנחנו נמצאים בגדלים שמה שקובע את התשואה זו האסטרטגיה: להחזיק מניות או אג"ח קצרות, אם זה בנאסד"ק, בתל אביב או בסין, וכמה בכל מקום. מעבר לזה אין משמעות לגודל שלך. כלום. אפס. כשאתה מנהל את רוב נכסיך בחו"ל, זה הכל אסטרטגיה".

בכל זאת, לכמות הכסף שאתה מנהל עשויה להיות השפעה על התשואות.

"זה נכון שכאשר היינו מנהלי תיקים קטנים, אם היית מוצא 5-3 השקעות נחמדות במניות יתר וכמה אג"חים נחמדים שבדקת, זה הספיק כדי להיות טוב מאוד. אבל מרגע שעברנו לנהל סכום דו־ספרתי של מיליארדים, העניין מת. אתה חייב לעבור לחשיבה אסטרטגית: לא להישאר בשוק הישראלי הקטן, למצוא עוד אפיקי השקעה אלטרנטיביים, לעבוד לפי מודלים של סיכונים מסוימים. אבל את זה עברנו כבר סביב 2005, זה לא שנכנסנו לפסגות וצריך לחשוב על הכל מחדש".

אגב פסגות, יש דברים ששם לא עשו טוב ותרצו לתקן?

"אצלנו יש אחידות יחסית בין כל הקופות השונות שאנחנו מנהלים, ואת זה לא תמיד ראיתי שם. שם יש יותר חופש למנהלי השקעות. אנחנו ניישם דנ"א שלנו, עם אסטרטגיה של שליטה על מה שקורה, לטוב ולרע. באיזה מניות להשקיע, מה הפרופורציה, הכל הרבה יותר אחיד ומדוד אצלנו".

אחריות

"אני לא מחבק עצים"

בשוק ההון לגודל יש משמעות לא רק ביחס לתשואות או לפרמיה שגובים מהלקוחות. כמו המוטו של ספיידרמן "עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה", בשנים האחרונות נדרש אלטשולר־שחם להפוך למשקיע אקטיבי, להציב גבולות להנהלות תאוותניות ולהכתיב סטנדרטים, מתוקף היותו בעל מניות משמעותי ברוב החברות הגדולות במשק. בחודש שעבר, למשל, סירב בית ההשקעות לאשר להראל ויזל, בעלי השליטה בפוקס, חבילת תגמול בשווי 15 מיליון שקל, משום שחרגה ממדיניות התגמול בקבוצה.

עוד כשהייתם קטנים וצעירים מכרתם החזקות בחברה לישראל אחרי תחקיר על תנאי ההעסקה בחברה. זה עשה לכם יחסי ציבור לא רעים בכלל.

"אני לא מחבק עצים, אבל אני רוצה להתרחק ממקום שאין בו התנהלות תקינה, או מתעשיות מסוימות שאני מבין שהעתיד לא צופן להן עתיד ורוד מבחינת רגולציה. בתי זיקוק למשל, לאט לאט הרגולציה תהרוג אותם. תקימו עוד פצחנים - יום אחד תבוא איזו תביעה ייצוגית ענקית. מבחינת ההיגיון הבריא, כשאתה רואה תעשייה שמתישהו תיעלם מהעולם, אתה מוותר על זה. לוגיקה כלכלית פשוטה".

ולגבי מעורבות בשכר בכירים בחברות?

"הרגולציה דורשת מאיתנו להתערב באישור מינויי דירקטורים ובאישורי שכר למיניהם. זה חשוב אבל גוזל מאיתנו הרבה אנרגיה. בא לי להקיא מדיונים על מינוי לדירקטוריונים ושכר. ביורוקרטיה מוחלטת, וכשמדובר במאות חברות איך אפשר? האמת, זה עושה חשק למכור פה הכל ולא להיות פעיל בישראל. זה תמיד כרוך במערכות של לחצים".

למשל?

"למשל ערב ההצבעה ליו"ר דירקטוריון שופרסל, היו פה לפחות 30 איש שאני בכלל לא מכיר ולכולם היה חשוב לקיים איתי פגישה דחופה. אני מסביר להם שאני לא קובע אבל הם חושבים שאני כן, ושאמליץ עליהם להיות יו"ר שופרסל. וחוץ מהם יש עוד 100 שרוצים להמליץ על מישהו, להיות מליצי יושר שלו. לא נעים לך אז אתה עונה לאנשים, אבל זה בלתי אנושי".

זה כוח שאנשים שמחים להחזיק ביד, בטח בשוק ההון.

"בדיוק הפוך, זה גוזל ממך אנרגיות מיותרות לחלוטין. ויש את כל נושא אישורי השכר שהוא צרה לא קטנה. שכר דורש החלטה פילוסופית לא פשוטה לקבוע איפה עובר הגבול. היו בעלי עניין שחשבנו שמגיע להם, מנכ"לים שהרימו את החברות שלהם במאות אחוזים, אבל אז אתה אומר לעצמך: אם מגיע לו, יגיע לעוד 200 אחרים, וזו בעיה. זו חובה שגוזלת הרבה מאוד אנרגיה, ובאופן אישי גם פוגעת במערכות יחסים. אנשים חושבים שיש לי משהו אישי נגדם, ואין לי. ובכל מקרה זה לא החלטות שלי".

מתי אתה מזהה שכר גבוה מהראוי?

"למשל אני מאוד נגד השכר של גיל שויד מנכ"ל צ'ק פוינט, שלכאורה השכר השנתי שלו הוא רק דולר אבל בפועל הוא מגיע לעשרות מיליוני דולרים, כי התגמול שלו באופציות מאוד מאוד נדיב. יש גם בארצות הברית מקומות שממש צועקים לשמים מבחינת חזירות קפיטליסטית.

"וזה לא שביצועי המניה של צ'ק פוינט היו 'וואו' כל השנים. הוא מקבל עשרות מיליוני דולרים כל שנה וזה נראה לי לא מתאים. בסך הכל זו מניה שמדשדשת שנים ובעלי המניות בקושי מקבלים משהו. צריך שהאופציות יהיו מחוץ לכסף, וכשתהיה הצלחה היא תהיה לכולם".

הראל ויזל לעומתו כן מראה תוצאות ובכל זאת הכשלתם לו מענק של 15 מיליון שקל כי זה היה מופקע בעיניך.

"זה לא בעיניי. יש קריטריונים שקבענו לגבי כל בעל עניין בחברה שדורש תגמול מעבר למדיניות המאושרת. ויזל לא חריג בקטע הזה. היו מקרים נוספים שבהם התנגדנו אבל הם לא הגיעו לעיתונות ולכן עברו בלי רעש".

"הגודל שלנו אחרי פסגות הוא לא דרמה, רק בנראות. קפצנו מ־230 ל־280 מיליארד, זה לא כמו גוף שניהל 50 מיליארד ופתאום קונה עוד 50 מיליארד. אז להגיד 'הם גדולים מדי' זה בולשיט. רק ב־3 השנים האחרונות גדלנו בנכסים יותר מכל הרכישה של פסגות"

פופוליזם

"שונאים בנקים אז מחאו כפיים"

התגמול שלו יזכה שר האוצר לשעבר משה כחלון – 8.3 מיליון שקל כיו"ר חברת האשראי החוץ בנקאי הקטנה יונט קרדיט - מוציא את אלטשולר מדעתו. בעבר הוא דווקא תמך במהלך של כחלון להגבלת שכר הבכירים ואף הטמיע את התפיסה במדיניות החברה.

"כוונת המחוקק היתה שלא תהיה הגזמה, אז במקרה חוקקו חוק שחל על המגזר הפיננסי. אבל הכוונה היתה להגביל תגמול חזירי, והוא לא היה רק בפיננסים. למה צריך להיות הבדל בין מנהל בנק למנכ"ל חברת דלק או הייטק? בנק נותן שירותים לציבור, אבל חברת תוכנה לא? אם מחילים את ההגבלה, אז על כל החברות במשק. לא רואה הבדל בין בנק למשהו אחר".

באיזה גובה צריך להציב את התקרה?

"בארצות הברית הקפיטליזם החזירי מנצח, ושם צריכה להיות הגבלה כי שם זה קטסטרופה. מגיעים לשכר של עשרות ומאות מיליונים, וואט דה פאק? קצת צניעות לא תזיק לאנשים.

"ההגבלה צריכה להיות קשורה לגודל החברה ולהכנסות שלה. וחלק מהתגמול באופציות צריך להיות מחוץ לכסף ולטווח ארוך, כדי לתת למנהל תמריץ להישאר תקופה ארוכה. שייהנה כשכולם נהנים, ושלא יהיה מצב שבו הוא לוקח שכר מאוד גבוה גם אם יתברר שלא הצליח".

כחלון, שיקבל עכשיו 8 מיליון שקל, שמט לדעתך את הבסיס המוסרי לחקיקה של חוק שכר הבכירים?

"ברור שהוא שמט. 100 אחוז שמט. וברור שההחלטה שהתקבלה בזמנו היתה פופוליסטית. בנק שמרוויח מאות מיליונים או מיליארדים יכול לשלם עוד מיליון או שניים למנכ"ל. אבל חברה קטנה שעוד אין בה שום דבר יכולה לשלם את הסכומים האלה בכלל? זה יעלה על הדעת?

"החקיקה רק נגד הבנקים היתה פופוליסטית, והיא התקבלה במחיאות כפיים כי שונאים אותם. אבל אם אתה ישר עם עצמך, אתה לא רואה הבדל בין מנהל בנק למנהל שופרסל או אל על או חברת נדל"ן".

"היה פחד שהציבור יפרש את המיזוג עם פסגות כ'אלה בשביל עוד קצת רווח יפטרו עובדים'. זה היה אחד השיקולים ששקלנו. כי כשמדברים על 'סינרגיה' יש לזה משמעות בפיטורים, ואתה יודע את זה. זה דבר עיקרי שעמד לנגד עיניי, הפיטורים, והתדמית"

אינטואיציה

"לפעמים אני גם טועה"

אלטשולר נשוי לחן, מנהלת תחום אסטרטגיית חדשנות בחברה. הם מתגוררים ברמת החייל ויש להם שלושה ילדים (26, 22, 19), שאף אחד מהם לא השתלב עדיין בחברה. הוא גדל ברחובות, אביו בנימין היה סוכן מכירות בפז ואמו רינה עבדה בבנק ולאחר מכן בעמותת אילן.

"אבא שלי נפטר כשהייתי בן 19. אמי נפטרה לפני ארבע שנים, ויש לה חלק גדול מהעניין שנהיה איתי. תמיד היתה תמיכה של אמא מאחורה, ובהתחלה היא גם עזרה לי טכנית הרבה מאוד בעניינים עם הבנקים. היא בעיקר דאגה שאני אשאר בנאדם, שלא יעלה השתן למוח. היא היתה סופר־חכמה וכמעט שלא היתה צריכה לומר משהו. הכל ראיתי בעיניים שלה".

אלטשולר־שחם הוקמה כשהיה בן 27. "קלמן, השותף שלי עד היום, כבר היה אז אב לשלושה, מנהל סניף בכלל בטוחה, ממנו למדתי את רזי המקצוע". הלקוחות הראשונים שלו היו חבר'ה מקליקת הברידג'. "אנשים אמרו שאם אני טוב בברידג', בטח יש לי משהו בקלבסה", אמר באחרונה בבלוג של ערן גפן.

שני השותפים עבדו מול מנהלי סניפים בבנקים שהעבירו אליהם לקוחות וסמכו עליהם. "סיפורי סלון על מה קרה בבורסה היו נפוצים מאוד אז, וככה הגיעו לקוחות נוספים. ובכל פעם שהיתה מפולת בשוק, נתנו קפיצה כי יצאנו בזמן". כיום רן שחם, בנו של קלמן, משמש מנכ"ל משותף לצד גילעד.

אתה נחשב "וואן מן שואו". כשאומרים אלטשולר־שחם, רואים את הדמות שלך.

"זה מה שמצטייר אבל זה לא נכון".

ברמת המעורבות של בעלי בית השקעות פרטי זה נכון.

"נכון, אני מעורב. אבל לא באופרציות. אני מעורב בהשקעות כי בזה יש לי עניין ואתגר. תכונה טובה אחת שיש לי היא שאני 'מקשיבן טוב'. אני מקבל את ההחלטות, אבל בשנים האחרונות חלק מאוד מהותי מהאסטרטגיה ומחלוקת הנכסים והכיוון התוו מנהלי השקעות פה, ודני ירדני בראשם. אנחנו מתייעצים, והמשקל של כל אחד בתחומו הוא לא פחות משלי. וכשמעלים טענה הפוכה לשלי, אני שוקל אותה בכובד ראש".

תן דוגמה.

"בעבר היינו הרבה יותר פעילים באופציות 'קול' ו'פוט' על מדדים, ודני גרם לי לחשוב מחדש על היעילות של הנושא. חלק מאוד משמעותי מהאסטרטגיה שלנו לא נקבע על ידי, אלא מזה שהקשבתי למנהל בכיר אצלי וקיבלתי את ההמלצה שלו. זה קורה לא מעט בהנפקות, בעיקר בשוק הישראלי, שבו לפעמים יש לי התנגשות עם אנשי המחקר.

"אני זה שמקבל את ההחלטות, אבל הן מבוססות על זה שאני מקשיב. אני לא אוהב יסמנים, אם אומרים לך אמן לכל דבר – קטסטרופה. אני מוקף באנשים מאוד דעתנים, מנהלי השקעות וסמנכ"לים שלא חוששים לומר את דעתם".

אז מה הערך המוסף שלך?

"אני נותן חשיבות עליונה לצד האנושי – למי הבעלים של החברה שאנחנו משקיעים בה ולאן הוא לוקח את העסק. היו לא מעט מקרים שבהם היינו מאוד אגרסיביים ברכישה של מניות בהנפקה, גם כשהמספרים לא התאימו, כי זיהיתי אדם מסוים שהאמנתי בו. שילמתי יקר יותר מהשוק אבל זיהיתי פוטנציאל של אדם שיודע מה הוא עושה, וחשבתי שאם אני אלך איתו דרך ארוכה, הוא יגיע ליעד.

"ככה היה למשל עם משפחת שפירא בשפיר הנדסה, שם אתה רואה את הבעלים שותה קפה עם העובדים ועובד איתם, לא יושב במשרד ועושה אקסלים. וככה היה עם שלומי אמיר בפרש מרקט, וגם בפוקס".

עם הראל ויזל, שלא אישרת לו בונוס.

"בגלל הפאשן, המנוע והחזון שלו. בפוקס יש חזון והיגיון. אלה מקרים שבהם אני לפעמים מתערב בהחלטות. כי יש גם עניין של אינטואיציה - ולפעמים אני גם טועה".

עד מתי זה ימשיך להלהיב אותך?

"דברים מורכבים כמו אופרציה ורגולציה כבר לא תחת אחריותי. לרן שחם וליאיר לוינשטיין יש על הראש הרבה מאוד, אז אני נחמד לי. הדבר היחיד שאני מתעסק בו הוא השקעות. כל עוד 90% מהזמן אני נהנה ממה שאני עושה, מהאווירה סביבי שמאוד מפרגנת ונעימה, זה נותן לי דרייב. ביום ששערותיי יסמרו מווטסאפים שאני מקבל או שיתחשק לי לזרוק את הטלפון לים משיחות שכר במינון מוגבר – אני אגיד שלום".

בינתיים יש לך פריווילגיה להיות טאלנט שהוא גם הבעלים, אבל הגודל עשוי להביא אותך לעיסוק בנושאים שאתה שונא.

"כשזה יתחיל להיות יותר מדי וארגיש שאני מתעסק בטפל במקום בעיקר, אני אגיד די. אני גם אומר למנהלי ההשקעות 'כשאני אתחיל להיות סקלרוטי, תבעטו אותי החוצה, אל תתביישו. תזרקו אותי'. אני לא רוצה לפגוע בארגון".

לילדים שלך יש עניין בעסק?

"לחלקם יש עניין, כל אחד בתחומו. יש פה את רן שחם, הבן של השותף שלי, אבל שני האחים שלו לא כאן. יש מי שנמשך לזה ואני לא אמנע ממנו, אבל מי שלא – זה סבבה. אם אחד מילדיי ירצה להשתלב, וולקאם, אבל אני בטח שלא אדחף לשם. דור המשך מקצועי יש לי פה, אנשים שאני עובד איתם ביום־יום".

ובבעלות תישאר עד קץ הימים?

"בינתיים אני לא רואה סיבה שלא. בבעלות זה שונה. בכל זאת יש כאן בייבי שיצרנו מאפס, שאתה לא רוצה לראות אותו נבלע על ידי מישהו אחר ומאבד את הזהות שלו. אם אמכור זה יהיה מתוך אילוץ, בריאות וכאלה - שלא נגיע לזה. אבל אני לא רואה מצב כזה ולא יוכלו לפתות אותנו. זה לא מעניין. בטח לא כל זמן שאנחנו נהנים. אני מכיר המון אנשים עם כסף, עם הרבה מאוד כסף, שלא נהנים ואין להם כזה פרגון מסביב. אין לזה מחיר. אז אולי זה קצת אגואיסטי, אבל אני לא כל כך מהר אעזוב דבר כזה".

"הרגולציה דורשת מאיתנו להתערב באישור מינויי דירקטורים ובאישורי שכר. זה חשוב אבל גוזל מאיתנו הרבה אנרגיה. בא לי להקיא מדיונים על מינוי לדירקטוריונים ושכר. ביורוקרטיה מוחלטת. זה עושה חשק למכור פה הכל ולא להיות פעיל בישראל"

ישראל

"מה שהיה ביפו יותר מסוכן מטיל"

אתה לא חושש שמכאן אפשר רק לרדת?

"זה תלוי בהחלטות שנקבל, לא בגודל שלנו. הפרופורציות בהרכב הנכסים של כל הגופים בחיסכון ארוך טווח די דומה, וההבדל המשמעותי בינינו לבין גופים אחרים הוא בנפח החזקת מניות מחוץ לישראל, ובסין. השאלה היא אם הטכנולוגיה תמשיך להיות המובילה של העולם, אם סין תמשיך לצמוח ותישאר חזקה יחסית לשווקים אחרים - ובהסתכלות ארוכת טווח".

הכלכלה הישראלית לא מעניינת?

"אנחנו מאמינים בכלכלה הישראלית, אבל מודעים לסיכונים הגיאו־פוליטיים כאן. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם בסיבוב הבחירות האחרונות במצרים, במקום א־סיסי היו עולים האחים המוסלמים. דברים משתנים בן לילה, ראינו את זה באביב הערבי. השאלה של כמה להשקיע בישראל היא שאלה של ניהול סיכונים".

באופן אישי אתה ישן אותו דבר בלילה? רכישת פסגות לא מגדילה את רמת החרדה?

"אין לי חרדה ואין לי סטרס. הפעם האחרונה שהיתה לי חרדה היתה ב־2008".

גם לא בזמן המלחמה וירי הטילים?

"מה שהיה בלוד וביפו הרבה יותר הטריד אותי. לא הטילים מחמאס. כבישים סגורים ושכונות עולות באש? פתאום צצו דברים שלא טופלו, כמו בעיית האלימות בחברה הערבית והנשקים שם. אם זה היה גולש טיפה יותר, היינו מגיעים לעוד מלחמת שחרור, יריות, מלחמת אזרחים של נשק חם שבה צריך לכבוש מחדש את יפו ועכו, זה היה עלול להגיע לשם. אבל אני אופטימי למרות האירועים האלה".

ומה שמסתמן כמו בועה בהייטק ובורסות רותחות לא מדאיג אותך?

"יש אוויר גבהים, אחת לכמה שנים זה חוזר. יש מקרים של חברות חלום במחיר מנופח, אבל בעבר חשבנו את זה גם על אמזון ועל טסלה שנהיו ענקיות. במשך שנים אמזון היתה הדבר הכי יקר שלא יכולת להבין למה הוא כזה, ורק היום מבינים את העניין. החוכמה היא לזהות מי יהיה האמזון הבא מבין כל החברות האלה, וזה לא קל".

אתה אומר שאתה עסוק בעיקר בהשקעות היום. מה יקרה ביום שאחריך?

"אולי יהיה הרבה יותר טוב. מי שיבוא אחריי, אני אדאג שזה יהיה מישהו שיודע לקבל החלטות נבונות ועם ניסיון, שראה דברים בחיים, ושמה שמוביל אותו זה התשואה של הלקוח תוך נטילת סיכון מחושב. ברגע שאעביר את השרביט, החשיבה תהיה יחסית דומה לשלי, אולי אפילו יותר טובה. כי הדנ"א של המקום די מעוצב מבחינת מנהלי ההשקעות שהיום במערכת. אנחנו חושבים די דומה".

מה הדנ"א הזה?

"פוקוס על העיקר לא על הטפל. לא לתת ללחצים של גורמים חיצוניים להשפיע עליך באסטרטגיה. היו פעמים שהיינו פחות טובים בגלל אסטרטגיה שנקטנו באותו זמן, אבל האמנו בה. למשל כשחברות אמריקאיות הנפיקו כאן אג"חים במיליארדים, לא נכנסנו. חשבנו שביום מבחן זה לא יחזיק מעמד, כי הסיכון לא מגולם כמו שצריך. כל זמן שלא קרה משהו רע, האחרים נהנים ואתה לא. עד שקורה משהו גדול, וזה מתהפך. מי שיהיה במקומי יצטרך לעמוד בלחצים כאלה".

באופן אישי ממה אתה נהנה?

"יש לי הרבה מאוד חיות בבית. ארנבות, ציפורים, עניינים. אני אוהב מסיבות טובות. ולהיות מוקף באנשים טובים. זהו. אני אוהב לנצח במשחקי ברידג' או מחשב. אני תחרותי, אבל אולי פחות מבעבר".

בחברת סיגריות תשקיע?

"לא. לא עושה טוב וגם התוחלת שלילית. בסוף הרגולציה תהרוג אותם".

אז העישון שלך הוא גילטי פלז'ר?

"סתם התמכרות מטומטמת ולא ראויה. נורא לא אינטליגנטי להיות מכור לעישון. עד גיל 20, כולל כל הצבא, לא נגעתי בסיגריה. צריך להיות טמבל מוחלט בשביל לעשן. אני חלש אופי".

‍