המוסכמה העלילתית הזאת כל כך מושרשת בתרבות שלנו, שספק אם רובנו — בייחוד גברים — שמים לב עד כמה היא נפוצה ורעילה כלפי נשים. היא הופכת אותן לדמויות מיותרות, שנמצאות בסרט רק כדי לצאת מהתמונה ולתת לגבר סיבה לפעול. על הדרך היא הופכת אלימות כלפי נשים לא רק למשהו שניתן להכיל, אלא מעניקה לה גם הילה רומנטית.

ובכל זאת, הביקורת הפמיניסטית הצליחה לחלחל לסרטי האקשן והקומיקס שהיו בעבר מיועדים לקהל גברי מובהק. כך למשל, ב"ג'ון וויק" (2014) אשת הגיבור אמנם מתה, אבל ממחלה. ומה שגורם לגיבור להתחיל לחסל גנגסטרים הוא העובדה שהם הרגו את הכלב שאשתו נתנה לו במתנה כדי להתמודד עם היעדרה. וכך מות הכלב הוא הסובלימציה הרגשית למות האשה, שנותר הפעם מעודן ולא אלים.

וויק אינו לבד: בסרטי "משימה בלתי אפשרית" אהובת הגיבור אמנם מחוסלת בפרק הרביעי (2011), אבל בהכאה מבורכת על חטא חוזרת בסרט השישי (2018) כשותפה מלאה וחיונית לעלילה; ב"מקס הזועם: כביש הזעם" (2015) האשה היא הגיבורה ומקס הוא רק האיש שלצדה — תיקון לסרט הראשון בסדרה (1980), שבו רצח אשתו הופך את מקס לזועם; וב"אנטמן", בת הזוג של גיבור העל הופכת בסרט ההמשך (2018) לפרטנרית שוות ערך, שגם מקבלת קרדיט בשם הסרט.

ההשפעה של הביקורת הפמיניסטית הגיעה לשיא ב־2018, כשיצא "דדפול 2", שנפתח ברציחת ונסה, בת הזוג של דדפול מהסרט הראשון. הרשתות החברתיות געשו, התסריטאים מיהרו להתגונן, וחצי שנה לאחר מכן, כשיצאה לאקרנים הגרסה המצונזרת של הסרט, הם הכניסו לה תוספת מטא־עלילתית: במחווה ל"הנסיכה הקסומה", עלילת הסרט הוכנסה למסגרת שבה דדפול מקריא אותה לפרד סבאג' — מי שגילם את הנכד שסבו מספר לו את עלילת "הנסיכה הקסומה". הטריק הזה אפשר לתסריטאים לעצור את הסרט לאחר מותה של ונסה, ולחתוך לסבאג' כדי שיגלגל עיניים על המהלך הזול ויסביר לדדפול מה זה "פרידג'ינג".

והנה, אחרי כל אלה באה 2021 והחזירה את הנשים למקררים. יוצרי "ללא מורא" ו"מורטל קומבט" כבר לא יכולים לטעון שלא ידעו שהם חוטאים בקלישאה מיזוגינית. שני הסרטים הללו גבריים באופן מוקצן ומיושנים באופן מפתיע, עד שקשה שלא לחוש שהמהלך הזה אינו תמים, אלא זדוני — ניסיון ריאקציונרי לשלוח למקפיא את הצופות, המבקרות והרשתות החברתיות, כדי שלא יפריעו לבנים לברוא עולמות מיושנים, שבהם הגברים מושיעים והנשים הן רק קורבנות.