א

ין לנו שום תקווה להימנע מעתיד שהסבים והסבתות שלנו היו מחשיבים לא ראוי למחיה", אומר העיתונאי האמריקאי המשפיע דיוויד וואלאס־וולס (Wallace-Wells). וכשהוא מתריע, העולם מקשיב: בעשור האחרון, לצד פיגורות כמו גרטה תונברג וג'ונתן ספרן פויר, וואלאס־וולס היה ממובילי המאבק להפיכת משבר האקלים מעניין שמסוקר בשולי החדשות לאחת הבעיות הבוערות ביותר שעל סדר היום העולמי. "בסופו של דבר אנו נחיה בעולם שמוגדר על ידי השלכות אקלים הרסניות ונצטרך להנדס מסביבן דרכים שיאפשרו שגשוג אנושי בעתיד. וזו טרגדיה גדולה, אולי אפילו הטרגדיה הגדולה ביותר של ההיסטוריה האנושית — כי אנחנו בנינו בעצמנו את העתיד האיום, הנורא והבלתי נמנע הזה".

השיחה עם וואלאס־וולס (38) קשוחה. אמנם מדובר באיש שיחה נעים ולבבי, אבל התכנים שהוא יורה בקצב קודרים ומייאשים: ההתחממות הגלובלית תהפוך אזורים נרחבים באוסטרליה, ארצות הברית, דרום אמריקה, אפריקה ודרום אסיה לבלתי אפשריים למחיה בגלל אקלים קיצוני, בצורות והצפות — עד סוף המאה הנוכחית; כל עלייה של חצי מעלה באקלים תביא לעוד 150 מיליון מתים מזיהום אוויר בשנה — "מספר שווה ערך ל־25 שואות", כפי שמגדיר אותו וואלאס־וולס; עד 2050, העולם יוצף בכ־200 מיליון פליטי אקלים שיימלטו מהאזורים המידרדרים (וכדי לסבר את האוזן, אירופה התמודדה עם מיליון מהגרים "סך הכל" מסוריה, עיראק ומדינות אחרות בעשור האחרון); הנזקים הכלכליים ממשבר האקלים יגיעו ליותר מ־600 טריליון דולר — פי 2 מההון הקיים בעולם כיום; מנגד יכולת ההזנה של אוכלוסיית העולם תיחתך בחצי לעומת היום. העימותים האזוריים והמלחמות כמובן יוכפלו בעקבות המצב.

כפי שמסכם זאת וואלאס־וולס ברב המכר שלו "The Uninhabitable Earth: Life After Warming" ("כדור הארץ הבלתי ראוי למגורים: החיים אחרי ההתחממות"), שראה אור ב־2019 ונמכר עד כה בכחצי מיליון עותקים ברחבי העולם: "אנו נעים בין שני קטבים: התרחיש הטוב ביותר צופן מוות בהיקף של 25 שואות, והגרוע ביותר שם על השולחן — גם אם כאפשרות לא מאוד סבירה — הכחדה המונית".

אז מה עושים בנידון? איפה מגיע החלק שבו וואלאס־וולס מרגיע ומסביר לנו כיצד אפשר לתקן? התשובה העגומה היא שאין כזה חלק. כי וואלאס־וולס הוא "אלרמיסט" — מי שזורע בהלה בתגובה לאיום. אך בניגוד לעמיתיו האלרמיסטים, כמו תונברג, שפצחה בשביתה מלימודיה בבית הספר כדי לעודד אנשים להפסיק לטוס, וספרן פויר, שכתב שני ספרים כדי לגמול את המין האנושי מתאוותו לבשר — וואלאס־וולס אינו מציע כלים לאדם מן השורה, פרט לפקיחת עיניים לחומרת המצב.

"מכרו לנו את האשליה שבעידן הגלובלי יש לנו יכולת להותיר חותם פוליטי באמצעות מה שאנחנו קונים, אוכלים ולובשים, אבל זו רק הסחת דעת מכוחה האמיתי של מעורבות פוליטית, שרק היא מסוגלת לייצר שינויי מדיניות בהיקף שאנחנו זקוקים לו", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט" בשיחת וידיאו מביתו שבניו יורק. "זה ממש מדכא אותי לראות סביבי אנשים שאכפת להם מסוגיות סביבתיות מרוצים מעצמם על כך שקנו קרטון ביצים קצת יותר ידידותי לסביבה, או בגדים שייצורם גרם לאפס פליטות פחמן. זה כל כך לא הולם את גודל המשימה, שזה נשמע כמעט כמו תירוץ להימנעות מנקיטת פעולה פוליטית ממשית".

עבור הרוב המכריע של שוחרי הסביבה, מעבר לתזונה מהצומח הוא התרומה האישית המשמעותית ביותר למאבק במשבר האקלים.

"אין עוררין על כך שלהפחתת בשר מהתזונה יכולה להיות השפעה פוליטית — כי ככל שיותר אנשים בוחרים בטבעונות, הם מנרמלים את הבחירה הזו עבור אחרים ומפעילים לחץ מסוים על קובעי מדיניות ועל תעשיית הבשר. אבל בסופו של דבר, אסור לנו לשטות בעצמנו ולהאמין שלחיות באופן אחראי כיחידים זה מספיק. ייצוב האקלים מחייב שינוי מערכתי, כזה שניתן להשיג רק על ידי שינוי מדיניות בהיקף נרחב".

אז לאדם היחיד אין שום יכולת להשפיע?

"צבר ההשפעה שניתן להשיג בפעולות פרטניות הוא מצומצם מאוד. כל מה שנדרש לייצוב של כדור הארץ הוא עצום ולחלוטין מעבר לכוחה של פעולה פרטנית, מסיבית ככל שתהיה: אני לא יכול לבנות רכבת קלה כדי שבן דוד שלי לא יצטרך לנהוג ברכב לעבודה שלו; אני לא יכול להעביר לבדי את הדירה העירונית שלי לחשמל שמקורו באנרגיה מתחדשת; סוג הבטון שיוצקים בשיפוץ הרחוב שלי אינו בשליטתי; ואני גם לא יכול לאלץ אף אחד להאכיל את הפרות המקומיות באצות כדי להפחית את פליטות הפחמן שלהן. כל הדברים האלה נקבעים על ידי מדיניות ופוליטיקה.

"בתמונה הגדולה, אנחנו חייבים לא רק להפחית את פליטות הפחמן, אלא להוריד אותן לאפס כדי לייצב את האקלים. אם בעוד 50 שנה מעכשיו עדיין נפלוט 10% מהפחמן שאנחנו פולטים כיום, כדור הארץ ימשיך להתחמם. וזה רע מאוד. ואלא אם מישהו באמת מאמין שכל אדם בעולם יסכים לוותר על בשר אדום וטיסות מרצונו החופשי, המסקנה ההגיונית היחידה היא שעלינו להשקיע במחקר ופיתוח בהיקף שרק ממשלות יכולות לעשות כדי למצוא פתרונות טכנולוגיים לסקטורים המזהמים".

אז מה האזרח הקטן יכול לעשות כדי לקדם שינוי כזה?

"האופן שבו יחידים יכולים להשפיע על מדיניות הוא שאלה מורכבת. הדבר החשוב ביותר הוא להיות מעורב פוליטית באופן ישיר, כלומר להצביע למנהיגים שמשבר האקלים מופיע במצע שלהם, לחייב את אלה שממלאים תפקיד ציבורי לקיים את ההבטחות שלהם, ולוודא שהם מבינים את הסיכונים שבאי־פעולה באמצעות הפגנות ואקטיביזם פוליטי".

"פניתי לעשרות חוקרי אקלים וביקשתי מהם את התרחישים הכי גרועים. הרגשתי שהדיבור על שינויי האקלים ממוקד יותר מדי בהערכות הממוצעות, שלרוב גם זוכות לריכוך בתקשורת, כך שלמעשה אנו נחשפים רק לתרחישים האופטימיים ביותר"

תרחיש גרוע הוא נשק טוב

וואלאס־וולס נולד בניו יורק למשפחה יהודית־גרמנית. סביו מצד אמו היגרו לארצות הברית ב־1938, רגע לפני המלחמה. בבית הוא ספג אקטיביזם מגיל צעיר: אביו היה ד"ר למדעי המדינה, שעבד במחלקה שטיפלה במשפחות אומנה ובילדים ממשפחות מתעללות בעיריית ניו יורק, ואמו היתה מייסדת־שותפה של בית ספר יסודי ציבורי "פרוגרסיבי רדיקלי ניסויי", כדבריו, בהארלם, שבו גם למד עם אחיו. כיום הוא גר בעיר עם רעייתו ריסה, גלריסטית, בתם בת ה־3 ובנם בן 4 החודשים.

הוא השלים תואר ראשון בהיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה במאה ה־19 באוניברסיטת בראון היוקרתית, ועם סיום לימודיו נסע לריו דה ז'נרו, ברזיל, ללמד אנגלית ולנהל מרכז קהילתי בפאבלה. משם הוא עבר בחדות לסטאז' במגזין "Slate", וממנו לעבודה כעורך המדור הספרותי של ה"ניו יורק סאן", תפקיד שלאחר מכן ביצע גם ב"פריז ריוויו". ב־2011 החל לכתוב ולערוך ב"ניו יורק מגזין", ומאז הוא שם.

המשיכה שלו לנושא האקלים אינה מובנת מאליה. כניו יורקי מבטן ומלידה, וואלאס־וולס היה עירוני טיפוסי, שלא מקדיש מחשבה לטבע שסביבו. "תמיד חייתי בעיר, ומעולם לא עשיתי קמפינג או מסלול בטבע", הודה בהרצאת הטד שהעביר לפני כשנה. אבל ב־2016 עולמו התהפך עליו: בקיץ מת אביו, "כך שבמובנים מסוימים הייתי במקום לא מאוד יציב", הוא מספר. ואז בנובמבר דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית, ו"כאדם שממקם את עצמו פוליטית במרכז־שמאל, הבעתה שחשתי ניערה אותי מהשאננות הכללית שלי".

השאלה שניקרה במוחו של וואלאס־וולס ללא הרף היתה "כמה גרוע זה עוד יכול להיות". אז הוא החליט להפנות אותה לעשרות חוקרי אקלים מובילים. "אמרתי להם מפורשות שאני מעוניין בתרחישים הרעים ביותר", הוא מספר. "הרגשתי שההבנה הקונבנציונלית של שינויי האקלים ממוקדת יתר על המידה בהערכות הממוצעות, שלעתים קרובות גם זוכות לעריכה מקלה בתקשורת, כך שלמעשה אנחנו נחשפים רק לתרחישים האופטימיים ביותר".

התשובות שקיבל מהמומחים איששו את דאגותיו, והוא החליט פשוט לכתוב את העובדות כפי שהן, בלי לייפות ולרכך אותן לקוראים: "זה הרגיש כל כך בסיסי ואינטואיטיבי, אבל באורח מעורר פליאה, אף אחד לא כתב כך על משבר האקלים לפני כן. אני חושב שהיתה איזו הנחה בקרב עיתונאים, מדענים ואקטיביסטים, שהמדע משעמם ושצריך לייצר נראטיב לסיפור משבר האקלים כדי למשוך את הקורא. אולי אני פשוט מחווט אחרת, אבל חשבתי שהסיפורים האלה קטנים, ושדווקא המספרים טמנו בחובם הרבה מאוד דרמה".

התוצאה היתה מאמר של 7,000 מילה, שפרסם וואלאס־וולס ב־2017 ב"ניו יורק מגזין" תחת הכותרת "The Uninhabitable Earth". "אני מבטיח לכם שזה הרבה יותר גרוע מכפי שאתם חושבים", הוא יורה מיד בפתיחת הטקסט. "אם החרדה שלכם לגבי התחממות גלובלית מסתכמת בחשש מגובה פני הים, אתם בקושי מגרדים את קצה האסונות שעשויים להתרחש עוד בימי חייו של הנוער שלנו... חסרה לנו התאמה משמעותית לאופן שבו מיליארדי אנשים מנהלים את חייהם, לאור התרחישים על כך שחלקים מכדור הארץ לא יהיו ראויים למחיה, בעוד חלקים אחרים לא יוכלו לקלוט את מי שיברח מהם — כל זאת עד סוף המאה הנוכחית".

במפתיע, אווירת יום הדין הקודרת, שמשרה המאמר כבר במילות הפתיחה שלו, הפכה אותו לוויראלי מיד עם פרסומו. בתוך יממה הוא צבר 7 מיליון צפיות, ובמהרה נהפך למאמר הנקרא ביותר בהיסטוריה של כלי התקשורת (עד שקטע עסיסי מספרו של מייקל וולף על דונלד טראמפ הדיח אותו מהפסגה). וואלאס־וולס קיבל חוזה של שש ספרות, לפי ההערכות, מהוצאת פינגווין־רנדום האוס כדי לעבד את המאמר לספר, שפורסם שנתיים לאחר מכן באותו שם, התברג מיד בצמרת דירוגי רבי המכר וקצר כל שבח אפשרי: מרגרט אטווד ("סיפורה של שפחה") הכתירה אותו כ"קריאת חובה", ואילו ספרן פויר כתב עליו שהוא "מבעית ומעורר תקווה בנוגע לעתיד בעת ובעונה אחת". בימים אלו הספר אף מעובד לסדרה דוקומנטרית עבור HBOmax, ובה וואלאס־וולס משמש יועץ חיצוני להפקה.

שיערת שהמאמר יעורר כזאת תהודה פנומנלית?

"כן ולא. החומרים עוררו בי כל כך הרבה חרדה, שתיארתי לעצמי שהם ודאי יעוררו תחושות דומות גם בקרב הרבה אנשים אחרים. וצפיתי שהמאמר יהיה שנוי במחלוקת, אפילו חזיתי את זה בטקסט עצמו. אבל משום ששינויי האקלים מוסגרו במשך זמן רב בתקשורת כנושא חשוב אבל לא מספיק מעניין, לא צפיתי את היקף התגובה אליו".

המאמר הפך את וואלאס־וולס לדובר מבוקש, שאף נשא דברים בשימוע מתוקשר בסנאט על משבר האקלים באפריל האחרון. כיום הוא נחשב אחד הפיגורות הבכירות בעולם בתחום האקלים. מימינו, גרטה תונברג, מי שוואלאס־וולס הגדיר בעבר "ז'אן דארק של שינויי האקלים"; משמאלו מייקל "השמרן" מאן, מדען האקלים שנודע לאחרונה בתחזיות אופטימיות יחסית. "אני לא ביחסים קרובים עם אף אחד מהם, אבל חושב על שניהם כבני ברית באותו הקרב", הוא אומר. "מייק אמנם נקט עמדה קצת אחרת בכמה הזדמנויות, וגם, לפרקים, תפס מרחק מגרטה, אבל בתמונה הגדולה, אני חושב שהפערים בין נקודות המבט והמטרות שלנו קטנים בהרבה משהוא חושב. אני חושב גם שאנחנו צריכים להיות מסוגלים לא להסכים בלי לתייג את המעט יותר פסימיסטים שבינינו כפטאליסטים".

למי קראת דוּמר?

סוגיית התקווה האקטיביסטית מול ייאוש וחוסר אונים היא נושא בוער בקהילת האקלים, ובפרט בהקשר של וואלאס־וולס. כבר כשפורסם המאמר מכה ההדים שלו, נשמעו קולות נגדו מתוך הקהילה בטענה שהוא קודר מדי. אולם וואלאס־וולס מקפיד להבהיר שהוא לא דומר (doomer) — מי שמאמין שחורבן האנושות קרב, ואין דרך להינצל ממנו — אלא "רק" אלרמיסט. ובעוד הדומרים רק מעודדים הרמת ידיים שמשרתת את החברות המזהמות, האלרמיסטים דוחפים לפעילות פוליטית כדי להביא לשינוי בהול.

השיח הזה פוגש את וואלאס־וולס בנקודה כואבת, לאחר שמאן קרא לו לאחרונה דומר בריאיון ל"הגרדיאן". "הפצת אבדון גברה על הכחשת משבר האקלים כאיום וכטקטיקה", אמר מאן בריאיון. "לא־אקטיביסטים יודעים שאם אנשים מאמינים שאין מה לעשות, הם יישארו לא מעורבים. אך כשהם מרימים ידיים, הם משרתים את האינטרסים של חברות הדלק המזהם בלי להיות מודעים לכך… אלה אנשים עם כוונות טובות ורצון טוב, שנעשו מדוכאים ונפלו לייאוש".

וואלאס־וולס מתנגד להגדרתו כדומר. "מבחינתי, דומר הוא מי שהרים ידיים", הוא אומר. "ההשקפה האישית שלי מעט השתנתה לאחרונה. אני אמנם עדיין אלרמיסט, אבל מעט יותר אופטימי".

את הביטוי לאופטימיות הזהירה הזאת הוא נתן במאמר שפרסם בינואר השנה ב"ניו יורק מגזין" תחת הכותרת: "אחרי אלרמיזם: המלחמה בהכחשת משבר האקלים ניצחה. ואלו לא החדשות הטובות היחידות". במאמר הוא מביע סיפוק מבחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות ("אף שלא היה הבחירה הראשונה של שוחרי הסביבה"), מהמאמצים השאפתניים להתמודד עם משבר האקלים, גם בצל הקורונה, ומההישגים שהמאבק הזה קצר בשנים האחרונות. "כיום, הודות למותו המהיר של הפחם, המהפכה במחיר האנרגיה המתחדשת, ופוליטיקת אקלים גלובלית", הוא כתב, "הציפייה היא לעלייה של שלוש מעלות באקלים, אפילו קרוב יותר לשתיים (לעומת התחזית הקודמת של ארבע מעלות, ר"ד)... נראה שגילחנו כמה מעלות מהתרחיש הסופי הסביר ביותר שלנו בזמן קצר מאוד".

"אפילו הכחשת משבר אקלים היא כבר תופעה מתה", אומר וואלאס־וולס. "נכון שעוד ישנם פוליטיקאים ומנהיגי תאגיד שפועלים לעיכוב פעולות אקלימיות, אבל כמעט אף אחד מהם כבר לא יגיד לך שהבעיה לא קיימת או שאנחנו לא צריכים לדאוג לגביה".

ועדיין, הוא מזהיר שלא נתבשם מההישגים, שמא נידרדר בחזרה לשאננות: "כשמנסים לחלוק חדשות טובות לגבי האקלים, ראוי להיות זהירים", הוא מבהיר מיד בפתיחת מאמרו. "נקודת מפנה אינה סוף המשחק, ניצחון או הפסקה בצורך להיאבק... למען צדק אקלימי".

אז אסור לנו להיות אופטימיים?

"אני חושב שכל ניסיון לכפות נראטיב אחד סביב נושא כל כך מורכב נידון לרדד אותו ולהרחיק חלק מהאנשים שמאמינים בחלק כזה או אחר שלו. אני מתבונן בניסוי שהוא מדינת ישראל וחושב לעצמי, הנה מדינה מודרנית משגשגת, שצמחה באקלים צחיח באופן בלתי ייאמן, והצליחה להגיע לשיעורי מיחזור מים בפער מטורף לעומת יתר העולם (כ־99% ממי השפכים בישראל משמשים למטרות השקיה, ר"ד). מכך אני מסיק שאנחנו ככל הנראה יכולים לעשות הרבה יותר מכפי שנראה לנו. מנגד, אין עוד הרבה מדינות שדומות לישראל באקלים ויכולות לעמוד באתגר הזה, כי אין להן את המשאבים שיש לישראל. וזה משהו שחייב להדאיג אותנו — שהמדינות עם הכי מעט משאבים ויכולות יידרשו לעשות הכי הרבה כדי להגיב לשינויי האקלים. סביר להניח שההשלכות של זה יהיו עגומות".

"מדכא אותי לראות אנשים שמרוצים מכך שקנו קרטון ביצים ידידותי לסביבה. זה כל כך לא הולם את גודל המשימה, שזה כמעט תירוץ להימנע מנקיטת פעולה פוליטית ממשית. פעולה פרטנית, מסיבית ככל שתהיה, לא יכולה לייצב את כדור הארץ"

המטרה הבאה: זיהום האוויר

הנושא הבהול הבא שצריך להפחיד אותנו, ולפיכך יעמוד במרכז מאמרו הבא של וואלאס־וולס, הוא זיהום האוויר. "אם היית אומרת למישהו לפני 50 שנה שב־2020 ימותו 8.7 מיליון איש בשנה מזיהום אוויר, הוא היה אומר, 'אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה'", הוא צוחק במרירות. "אבל העובדה היא שבשנת 2021 אין אף קבוצה אקטיביסטית ששמה לעצמה למטרה לנקות את האוויר. וזה מעיד על כך שרובנו ככל הנראה נחיה בעולם שמוגדר על ידי משבר האקלים. אנחנו הולכים לראות כמויות עצומות של סבל ומוות, ולא פחות דרמטי מזה — משבר חברתי עמוק".

לפני חודש הוא הגיע עם צפירות האזהרה הללו לסנאט, לשימוע שבו השתתף גם הכלכלן חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ. לדבריו, הוא יצא מהדיון מעודד. "היתה אחידות רטורית מדהימה בחדר — כולם הכירו בכך שמשבר האקלים הוא בעיה אמיתית ושצריך לטפל בה", הוא אומר. "זה שינוי מאיפה שהיינו רק לפני כמה שנים. ועדיין, אף אחד מלבד ברני סנדרס ושלדון ווייטהאוס (סנאטור מטעם רוד איילנד) לא באמת הבין את חומרת המצב או את הדחיפות שבה עלינו לפעול, וכמעט אף אחד מהסנאטורים הרפובליקנים לא טרח להגיע לשימוע, אפילו לא מיט רומני האחראי־יחסית. מהבחינה הזו, השימוע הזכיר את תוכנית האקלים של ג'ו ביידן בתחושה שהוא עורר בי — סוף סוף אנחנו משתתפים במרוץ, אבל זה לא אומר שאנחנו מנצחים בו. אנחנו עדיין משתרכים אי שם מאחור".

מה יש לך להגיד לאנשים שאומרים "מה הטעם" וחושבים האפוקליפסה תגיע בכל מקרה?

"באופן כללי, בכל סוגיה פוליטית אני חושב שאנחנו חייבים את זה לעצמנו לפחות לנסות — להיאבק כדי ליצור את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות, במקום להרים ידיים עוד לפני שהקרב הוכרע. הסיפור של משבר האקלים עדיין לא נכתב במלואו, ובעיקר הפרקים על התגובה של האנושות אליו".