בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

איך ההצלחות של צ'לסי וברנטפורד מתוות אסטרטגיות הפוכות לניצחון?

חגיגות הניצחון של ברנטפורד (מימין) וצ'לסי. אחת היא אופנוע קל וזריז, האחרת היא בולדוזר ענקי של כסף. צילומים: אי.פי.אי, גטי אימג'ס

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

*

שתי קבוצות לונדוניות חגגו השבוע הצלחות כבירות: צ'לסי ממערב לונדון זכתה באליפות אירופה השנייה שלה, אחרי ניצחון על מנצ'סטר סיטי. ברנטפורד, גם היא ממערב לונדון, עלתה לליגה הבכירה לראשונה מאז 1947.

לשתי הקבוצות הללו יש בעלים עשירים, אבל דרכם של אלה להצלחה היתה שונה מאוד, וכך גם המוטיבציה שלהם להשקעה. מאז 2003 צ'לסי זכתה ביותר תארים מאשר כל קבוצה אחרת באנגליה, במידה גדולה כיוון שבעליה, המולטי־מיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ', השקיע בה יותר ממיליארד ליש"ט. ההשקעה הזו סיפקה לאברמוביץ' את הטייטל שבו חשק: האוליגרך המפורסם בעולם. זה לא שאברמוביץ' זקוק לפרסום — בכל התקופה שלו כבעלי הקבוצה הוא התראיין רק פעם אחת — כמו שהוא זקוק לנראות שתספק לו סוג של הגנה מפני נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ומנגד תוכל גם לשמש את אותו ואת פוטין ככלי לקידום עסקי, אסטרטגי ופוליטי של רוסיה.

בעליה של ברנטפורד, מת'יו בנהאם, אינו אדם מפורסם (נכון לכתיבת שורות אלו עדיין אין לו עמוד ויקיפדיה) וגם אינו מיליארדר, הגם שהפך אמיד מאוד בזכות השקעות חכמות בהימורי ספורט. הוא רכש את הקבוצה כי היא קבוצת ילדותו. ובניגוד לאברמוביץ', הוא לא שפך עליה כספים אינסופיים אלא הביא איתו ניהול חכם באופן בלתי־רגיל: ברנטפורד מנצלת אלגוריתמים ייחודיים שעוצבו על ידי מתמטיקאים כדי לנתח את שוק העברות השחקנים ולמצוא בו מציאות. כך היא מתפנה למקד את עיקר ההשקעות שלה פחות בשחקנים, ויותר במעטפת שלהם — מאמנים ואנשי מקצוע מבריקים, ממאמני בעיטות מיוחדים ועד מאמנות שינה, שמובילים לשיפור של עשרות אחוזים בביצועי השחקנים. את הרווחים ממכירת השחקנים היא משקיעה בתשתיות (מגרש אימונים, אצטדיון), ובמעטפת לשחקנים הזולים שהאלגוריתם מזהה כבעלי פוטנציאל.

את ההצלחה של שתי הקבוצות האלה צריך להבין על הרקע הספציפי של הכדורגל האנגלי, ובייחוד לנוכח העובדה שהוא כמעט אינו משתנה: אם מסתכלים על טבלאות ארבע הליגות הראשונות באנגליה מלפני 100 שנה, רואים שרוב הקבוצות עדיין משחקות באותה הליגה. המעבר בין הליגות קשה, בייחוד לקבוצות "קטנות" יותר. ברנטפורד היא הקבוצה הקטנה במערב לונדון, אזור שנשלט על ידי פולהאם, ק.פ.ר וצ'לסי העשירות יותר. לפני בנהאם היא לא הותירה חותם ממשי על פירמידת הכדורגל האנגלית, ובלי הכסף והניהול שלו היא כנראה היתה ממשיכה לנוע בין הליגה הרביעית לליגה השלישית. גם אחרי שבנהאם הגיע, היא התדפקה על דלת הפרמיירליג במשך שנים עד שהצליחה לנצח בפלייאוף העלייה השבוע.

אותו הדבר נכון לגבי צ'לסי. לפני אברמוביץ', הליגה האנגלית נשלטה במשך יותר מעשור על ידי שתי קבוצות: מנצ'סטר יונייטד וארסנל. צ'לסי היתה אז הקבוצה הרביעית או אף החמישית בגודלה בלונדון. היא אמנם שיחקה רוב שנותיה בליגה הבכירה, אבל עד שאברמוביץ' הגיע, היא לא זכתה באליפות 50 שנה. אחרי שהוא הגיע, הקבוצה זכתה בפי 2 יותר אליפויות אירופה ממנצ'סטר יונייטד, ופי 5 יותר אליפויות מארסנל. זה לא היה קורה בלי ההשקעה העצומה שלו — לא רק ברכש ושחקנים, אלא גם בבניית מגרש אימונים מצוין, אנשי מקצוע מוערכים ויקרים, מעטפת רפואית ומקצועית לשחקנים ותשתיות אצטדיון.

הכדורגל האנגלי לא משתנה כמעט, כי הפערים הכלכליים בחברה האנגלית לא משתנים כמעט. כדי לגבור עליהם צריך לנהל כמו בנהאם בברנטפורד: פחות כסף, יותר חכם

הבסיס של הפערים הכלכליים בכדורגל האנגלי — ובכדורגל בכלל — אינו שונה בהרבה מהבסיס לפערים הכלכליים שקיימים בחברה: בדרך כלל הם קשורים לגודל העיר או השכונה שממנה הקבוצות מגיעות, ולכסף שיש או אין לתושביה. ואלו פערים שנוצרו בגלל גורם אובייקטיבי לחלוטין, שמשמר את הסטטוס קוו ללא התערבות רגולטורית או כספית.

כך, למשל, מחקר של חוקרים מאוניברסיטת אסקס הראה שכמעט בכל הערים האנגליות, החלק העני של העיר נמצא במזרח. זו תופעה שהחלה עם המהפכה התעשייתית, וסיבתה היא שהרוחות המערביות החזקות מהאוקיינוס האטלנטי העיפו את הזיהום מהמפעלים מזרחה. זה גרם לעשירי הערים לעבור לחלקן המערבי והחליש את המזרח המזוהם — שהפך אטרקטיבי פחות ופחות, כך שעם השנים הפערים רק גדלו. שינויים רגולטוריים במאה ה־20, יחד עם השקעות בתשתיות, הצליחו לשפר את המצב בחלק מהאזורים המזרחיים — אבל בבריטניה, שהיא חברה מעמדית מאוד, עדיין יותר מ־70% ממי שנולדים בעשירון התחתון לא מצליחים לעלות לעשירון שמעליו. למעמד הביניים קל יותר לרדת למעמד הפועלים מאשר לעלות למעמד הגבוה. כמו שכתב ההוגה הפוליטי האמריקאי מייקל הארינגטון ב־1962: "רוב האנשים העניים הם עניים בגלל הטעות שעשו כשנולדו להורים הלא־נכונים".

אז מה עושים כדי לסגור פערים? ההיסטוריה הכלכלית מראה שיש שתי דרכים לעשות זאת: הראשונה מחייבת השקעה בתשתיות פיזיות כמו תחבורה ציבורית ופיתוח אורבני. השנייה מחייבת השקעה ב"תשתיות אנושיות": חינוך, רווחה ורפואה. במילים אחרות, אפשר להשקיע כמו רומן אברמוביץ' בצ'לסי, עם טונות של כסף שנשפך על שחקנים ותשתיות — או כמו בנהאם בברנטפורד, עם כסף קטן יותר שמושקע בניהול מצוין ובחשיבה יצירתית.