*

בארוחת הצהריים של 7 בספטמבר 1939 היטלר אכל אפונה ובייקון. זה קרה בפונדק קטן על אדמת פולין, בתום ביקור בחזית. הפונדק אובטח והפיהרר התיישב לשולחן הגדול בין המקומיים — וחרף צמחונותו הנודעת, הוא דרש לקבל את אותה הקערה כמו כולם, בלי התאמות. כזה הוא הפיהרר, איש של אנשים.

ואז הוא הביט בכוס המים.

"זה פַכִינֶן?", שאל את שומר ראשו האישי עד אותו הרגע, קארל וילהלם קראוזה.

קראוזה קפא במקומו. הוא שכח מהמים. בכל סיור, מלווי הפיהרר הצטוו לקחת דלי קרח עם שלושה בקבוקים של שְטָאטֶה פַכינֶן (Staatl. Fachingen), מותג מים מינרליים מאזור פרנקפורט. מי פכינן נשאבו ממעיינות מרפא ונודעו ביכולתם להשקיט צרבת, וגם בטעם לוואי קליל ונרכש. רק אותם הסכים היטלר לשתות.

קראוזה, שלא היה אחראי למים אבל כן לזה שלא יהיו טעויות, לא ידע מה קרה. הוא הביט לפיהרר בעיניים ואמר: "אלה מי מעיין טבעיים שהרופאים שלנו ניתחו לעומק, וכוחותינו שותים מהם זה שלושה ימים".

היטלר שתק. לבסוף שאל: "הבאתם פכינן?".

"בוודאי, הם יוגשו מיד. אך ייתכן שנשארו בחוץ והם כבר לא צוננים, חם היום". או־אז היטלר איבד את זה וצעק: "עדיפים פכינן חמים על המים של המקום הזה! מה לעזאזל עובר בראשך? אתה חושב שתוכל לעשות בי כרצונך?". באותו הלילה קראוזה נשלח לברלין לשיבוץ מחדש.

האנקדוטה הזאת, שלקוחה מספר העדויות "לחיות עם היטלר", לא רק מוסיפה עוד קמט של אופי לפרצופו המופרע של היטלר. היא גם מספרת משהו על מים, על הטעם שלהם, ועל איך שכחנו אותו.

הרבה שליטים בהיסטוריה היו מבינים ללב הצורר. מלכי פרס כורש ואחשוורוש לקחו למלחמות מים מינרליים — כדי כסף מלאים במי הנהר חואספס.

במשך רוב ההיסטוריה, הרעיון להחליף מים במים נחשב ברבריות. בעידנים שלפני התברואה המודרנית אנשים הבדילו בטעימה בין מים מגשם, אגם, נחל ומעיין. מים משלגים שנמסו נחשבו הכי ירודים. שטוחים. ומלומדים אפיינו מקורות מים לפי האדמה בקרקעית והצמחייה בגדה, שהמסו חומרים לזרם. דיברו על טרואר. ביין הגיעו לזה רק במאה ה־19.

רוב אנינות המים נשכחה. היום המים מספיק צלולים וחסרי טעם, ואנחנו ממיינים אותם בעיקר למי ברז ולמים מינרליים.

אבל אולי דווקא המדע של זמננו יכול לגלות את סוד טעם המים — מה בדיוק אנחנו אוהבים שם, למה זה ה"מזון" היחיד שהוא טעים יותר ככל שאין לו טעם, ולמה המים בברז שלכם הכי טעימים, אם רק תתנו להם צ'אנס. המדע יכול לגלות זאת, ואף גילה.

זה התחיל כשניסו להבין מהו הטעם של מים טהורים באמת, H2O מזוקק. גילו שהוא נורא. שהוא מוזר. טעמם של מים מזוקקים נדמה הפוך מהטעם האחרון שטעמת: אחרי טעם מתקתק הם חמוצים, אחרי מלוח — מרים, ואחרי כלום, כשהפה נקי – גם מרים. רק גרגור ממושך של מים מזוקקים ייתן ללגימה הבאה מהם טעם נקי וטהור.

וכך הבינו שהמים שאנחנו אוהבים, אלה שהטעם שלהם נקי ומצטנע ורק משמש להגשת הטעמים האחרים, הם אלה שדומים למה שאנחנו מגרגרים בפה דרך קבע. זה לא נעים אז נעשה את זה מהר: אנחנו אוהבים מים בטעם של הרוק שלנו.

טוב, כמובן הקצנתי. הרוק מטונף, יש לנו ציביליזציות של חיידקים בפה. וגם בטוהרו, הרכבו שונה מאוד מהמים. אבל יש דמיון בכמה תכונות־טעם חשובות. לדוגמה, זו שהכי משפיעה על הנאה או סלידה מאוכל: מליחות. במי תהום וברוק יש שיעור מליחות דומה, כ־6 מאיות האחוז, שמינית משיעור המלח במרק מושלם. אבל לנו ה־0.06% מלח הזה מורגש כמו אפס מוחלט. כי זו השגרה על הלשון שלנו, כשהיא "במנוחה". פחות מזה, כמו במים מזוקקים, יורגש כמין "מתחת לאפס של מליחות", משהו שנחווה כמו לא־אוכל. כמה מינרלים מרכזיים בטעם המים, כמו הסידן המתקתק והמגנזיום המר, מצויים גם ברוק, והשיעור הכללי של המומסים דומה בשניהם. טעמים מתבלטים בשוני וניגודים. דמיון מבליע אותם.

כך, הצורך מעצב את חוש הטעם — בין שזו סכנת דיזנטריה שמובילה לאנינות במים; או עצם הימצאותם בשפע בכל המזונות, מה שמעודד את הגוף להבליע את טעמם כמה שיותר, שלא יפריע לאחרים. אלא אם כן משהו בהם לא בסדר.

וזה מה שעושה הרוק. לצד תפקידיו הרבים, הוא התפתח באופן שמייצג "תקן רירי" להרכב מים בטוחים לשתייה. לא את הרכב המים עצמם, אלא תכונות שמשקפות הרכב מומלץ, כגון מליחות או משקל כללי של מומסים. טעמי המים הם המרחק שלהם מהתקן. ומים מושלמים הם מנסרה צלולה שמאפשרת לטעמים האחרים בעולם לזרוח דרכה.

ומי שלא מזדהה עם השקיפות הזו ומעדיף מים עם טעם טבעי מורגש, עם איזו "אישיות" — אני לא רוצה לספר לכם מי עוד אהב אותם ככה.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"