גיבורים. תרבות
ששאלנו אנשים מי היה גיבור הילדות הבדיוני שלהם, הדמות שאיתה הזדהו ושכמוה שאפו להיות — קיבלנו רשימה מגוונת ומרתקת. היא כוללת את הגיבורים המובנים מאליהם: סופרמן, בילבי או אופטימוס פריים; אבל גם גיבורים שאולי לא נתפסים ככאלה, מדמבו ועד אהרן והעיפרון הסגול.
זו רשימה מרתקת, כי הבחירות משקפות את השינויים הדרמטיים שעברה התרבות הפופולרית במשך השנים. בני דורות שונים בחרו גיבורים שונים, וכך יש ברשימה ספרים מהמאה ה־19 לצד סדרות טלוויזיה מראשית המאה הנוכחית. יש דמויות מעולמות רחוקים וזרים, אפילו מכוכבים אחרים, ויש את אלה שאהבנו דווקא כי הן היו ממש מהשכונה שלנו, או משכונה כמו שלנו. לפעמים הפתח לבריחה מהמציאות נמצא ממש מעבר לפינה.
היא מרתקת גם כי היא מעידה על ההבדלים בין בנות לבנים, שניכרים הן בדמויות שנבחרו והן בהסברים שניתנו לבחירה. גברים, בהכללה, חזרו לגיבור עתיר טסטוסטרון וציינו את כוחו. דמות שענתה על השאיפה שלהם להיות חזקים ולפרוץ את מגבלות הגוף. נשים, גם כאן בהכללה, בחרו גיבורות מרדניות, שוברות שורות. "עצמאית" היתה מילה שחזרה שוב ושוב. ילדות נושאות עיניים אל מי שמחזקות את התחושה הפנימית שלהן, שמשהו בסדר החברתי הקיים משובש וצריך לחתור תחתיו.
ועם כל זה, יש הרבה מן המשותף לכל הגיבורים: הם היו החברים הכי טובים כשהרגשנו בודדים, הם לימדו אותנו משהו על מנהיגות לפני שהכרנו את המילה, הם הניחו בנפשנו יסודות ערכיים וצבעו את הילדות שלנו בצבעים של הרפתקה, תקווה וחלומות. מהבחינה הזאת, אולי אין באמת הבדל גדול בין סטיב אוסטין לאן שרלי.
לכן זאת בעיקר רשימה משמחת. היא משמחת כי היא מוכיחה שוב כמה ספרים, סרטים, סדרות ושירים ממלאים את הלב ואת הראש, ואיך תרבות מעצבת את נפשנו. היא מזכירה דמויות שמעלות חיוך. היא מגלה כמה כוחות אפשר לשאוב מיצירות טובות, ואיך הן מלוות אותנו שנים. והיא מוכיחה שאסקפיזם יכול לשנות חיים. בריחה נעימה.
אדוה קיזלשטיין
כשהייתי ילד קראתי הרבה ספרים, אולי יותר מדי. דרקונים, בלשים, נערות יתומות ופקחיות ופרחחים טובי לב עדיין תופסים מקום חשוב בחיים שלי. כל כך הרבה גיבורים וגיבורות הוחלפו בספרייה, ואף פעם לא אכזבו אותי. אבל יש דמות אחת שתמיד חזרתי להתנחם בזרועותיה הפרוותיות... זה יהיה מוזר אם אגיד פו הדוב?
כלומר, דיוויד קופרפילד וירון זהבי הם על הכיפאק, אבל איתם לא תלך לגנוב דבש מדבורים. פו יודע שהוא לעולם לא יכתוב את הסיפור של עצמו, וכשהוא קורא את מה שכריסטופר רובין כתב הוא תמיד שואל "באמת? ככה הייתי?". הוא לא חכם גדול, אבל גם לא פחדן, והוא תמיד עוזר לחברים שלו. לפעמים אני רוצה להיות כמוהו, לזקק ככה את החיים; לפעמים אני מצליח לכמה רגעים. כפית של דבש ונמנום קצר לא פותרים הכל, אבל זאת התחלה טובה.
דון קורליאונה מ"הסנדק" היה דמות קולנועית שהערצתי הערצה עיוורת. הסגנון כולו, סגנון הדיבור, החוכמה, המשפחתיות... זה מאוד וואו. איך הוא הגיש הצעה שאי אפשר לסרב לה, או שהחתימה שלך על המסמך או שהמוח שלך על המסמך. והיו לו עקרונות: לא מדברים על עסקים בארוחה, עוזר לחלשים, עניינים של כבוד. הוא לא הגוד גאי, אבל לא היה אפשר שלא להעריץ אותו.
היא חכמה ומלאת רגש, והיא מנסה תמיד לראות את הטוב ואת השפוי בעולם שבו כל האנשים רעים ומטורפים. וחוץ מזה, תמיד רציתי לדעת לנגן בסקסופון ושיהיה לי שיער שפיצי וצהוב.
כמו כל הילדות בנות ה־8 בתקופתי גם אני הערצתי באופן חולני את מיילי/האנה מונטנה, בגילומה של מיילי סיירוס, ותליתי על הארון שלי כל פוסטר מהסדרה.
קינאתי בה קשות. מיילי היתה נערה מגניבה וקורעת מצחוק שלא פחדה להיות "מכוערת" (דבר שמאוד הערצתי אז בבנות, ובעיקר לא ראיתי מספיק), והיא גם היתה זמרת ענקית שמופיעה ללא הפסקה; לשיר יפה ושיסתכלו עליי כל הזמן היה כנראה כל מה שרציתי בזמנו. אבל מעבר לכל זה, מיילי נתנה לנאיה בת ה־8 את האומץ להאמין שגם היא יכולה להיות הזמרת הגדולה שהיא רוצה להיות, שהחלום יכול להיהפך למציאות. חלום השירה שלי התנדף מזמן, אבל הוא הוחלף במיליון חלומות ענקיים. נותרה בי היכולת לחלום בענק ולהאמין בלב שלם שזה יכול להתממש. וזה תענוג — סתם באמצע היום או בלילה לפני שאני נרדמת להתרגש לרגע מהעתיד שלי, בלי שום דבר מובטח באמת.
לילדה בישראל של שנות השבעים, בין מלחמת יום כיפור למבצע אנטבה, שירות בצה"ל נראה כמו חלום העתיד הראוי היחיד. אבל בצה"ל של אותם ימים לא היו בנות. כלומר היו, רק לא ראו אותן בטלוויזיה, הן בעיקר עשו קפה. לכן כדי לשמור על החלום חי פניתי לתמר סגנית המפקד. נכון, דמות בדיונית בספר, אבל בכל זאת, סגנית מפקד!
אף אחד לא היה כותב היום ספר ילדים שהדמויות המובילות בו מכונות "השמן" או "התימני", אבל יגאל מוסינזון החל לפרסם את ספרי "חסמבה" במקביל להקמת המדינה, ולמרות הכינויים האלה היצירה שלו מדהימה למדי בפרוגרסיביות שלה גם כיום: בחבורת הסוד המוחלט בהחלט היו נערים מכל מוצא ומעמד, היו שתי בנות, ואף אחד לא התאים לסטריאוטיפ שבא עם השם או הרקע שלו. גם תמר, שכנראה היתה יפה ומאוהבת במפקד החתיך ירון זהבי, היתה badass עצמאית, חכמה ומהירת מחשבה, שהצילה את המצב שוב ושוב.
בסוף השירות שלי בצה"ל דמה יותר להגשת קפה מלהרפתקאות שנולדות במערה החשמלית. אבל תמר לימדה אותי שבנות יכולות לעשות כל דבר, בימים שבהם העולם מסביבי אמר בדיוק ההפך. מצאתי דרכים פחות צבאיות ללכת בעקבותיה.
באזור כפרי, בשעת בין ערביים, בודדה, מסתובבת ילדה קטנה. מצחיק יהיה לקרוא דווקא לה, לילדה הזאת מהספר "ויהי ערב", גיבורת ילדותי, אבל מראש הילדות שלי לא היתה איזה מופת של גבורה. להפך: הייתי קלאמזי, גרועה בספורט, תמיד מתבוננת מהצד הלא־נכון של הגדר, רזה וגרומה, ועם הרבה מחשבות אפלות מדי לגילי. שום וונדרוומן לא פרטה על נימי נפשי כמו ילדה קטנה ללא אח וחבר, שמסתובבת בין איורים מטרידים ושורות חרוזות באופן מושלם, עם משקל שהפנט אותי לתוכו.
בפעם הראשונה היה זה סבא שלי שהקריא לי את הספר, וכבר אז עברה לי צמרמורת בגב. ליוויתי את הילדה לעת ערב, שמחתי על התרנגולות והאפרוחים המנקרים, ונדרכתי כשדלת הלול נפתחה. דווקא המהומה שפרצה בלול הלחיצה אותי פחות: בתור בת כפר בעצמי, הכרתי תרנגולות, חלק מהן באופן אישי; הן מלכות הדרמה ונוטות לתגובות מוגזמות. אבל לבי יצא אל הילדה שתכננה מחווה חמודה ורגישה וקיבלה מהומה וזעף.
אני מניחה שלא הייתי היחידה שגדלה על הספר והרגישה צעירה מדי לכל האימה הזאת: הלבד, הערב, הבלגן, האשמה והכעס, הציורים האפלים. ובכל זאת, חזרתי אל "ויהי ערב" שוב ושוב כדי להרגיש מעט מההקלה הבינונית שבסוף, כשאבא מבין וסולח, ונושק לה גם הירח. ונשאתי את הילדה איתי, יודעת שגם אם הדברים הסתדרו הלילה, היא תקום מחר בבוקר בדיוק כמוני — מוזרה, עם כוונות טובות וביצוע כושל ותשוקה אמיתית לנשק תרנגולת בכרבולת.
לא השתניתי מאז באופן משמעותי. אני עדיין מפחדת מהחושך, עדיין מוזרה וקלאמזי, ולנצח ארצה לנשק תרנגולות, אבל בתהליך ההתבגרות גם הבנתי שיש יתרון בעולם לאנשים שנמצאים בצד הלא־נכון של הגדר. זה הצד שתמיד מעניין בו.
כילד התוכנית האהובה עליי היתה "פופאי". הדהים אותי בכל פעם מחדש שהדמות הרזה והחלשה הזאת נהפכת לרחבה וחזקה בזכות התרד, איך ברגע אחד היא דמות אחרת. בסיטואציות שונות בילדותי דמיינתי שאני אוכל את התרד הזה, וזה אפשר לי להתמודד עם מצבים מסוימים ולהרגיש חזק, כל־יכול. דרך פופאי הבנתי שכל אחד שאולי נראה חלש הוא למעשה גם חזק.
פופאי היה הגיבור שלנו כי לא היו אחרים. בימים של ערוץ אחד, מה היתה התחרות שלו, טום וג'רי? והוא היה גיבור לא רגיל, אולי בגלל זה הזדהינו איתו. לא סופרמן מהונדס, לא יפה בלורית, לא כלום. הוא היה יכול להיות כל אחד מאיתנו. כשהוא נקלע לצרה התרד עזר לו, מה שהפך את כולנו לגיבורים פוטנציאליים. כי לא היה אף אחד שיגונן עלינו, בשכונה למשל נלחמנו את המלחמות שלנו לבד. היינו יורדים לשחק וילדים גדולים יותר היו מגרשים אותנו מהמגרש, אבל פופאי נתן לנו תחושה שאם נאכל תרד ננצח את כולם.
בילדות המוקדמת לא ידעתי עברית, וצפיתי בתוכניות ילדים בטלוויזיה הירדנית. אבל סדרה אחת ששודרה בישראל בתחילת שנות השמונים אהבתי מאוד. קראו לה "קלימרו", והגיבור שלה היה אפרוח קטן ושחור שגדל במשפחה של עופות צהובים ומסתובב עם קליפה של ביצה על הראש. הוא לא רק שחור, הוא גם קטן פיזית, וחלש, והוא זוכה כל הזמן ליחס מזלזל בגלל החריגות שלו. אבל עם היצירתיות שלו, ועם הלב שלו, הוא מצליח לעשות דברים כמו שצריך, אפילו טוב מאוד. לכן התחברתי אליו — תמיד הלכתי עם האנדרדוגס, הרגשתי שתמיד צריך לתת צ'אנס. חוסר צדק מקומם אותי, ואני בעד שוויון הזדמנויות. כך הרגשתי גם מול קלימרו: הייתי גאה בו מאוד כשהוא הצליח למרות הזלזול של כולם.
היו לי חוברות קומיקס, ראיתי את הסרטים, וכל הזמן חלמתי להיות כמוהו, לעופף, להציל את ג'יין, להיות חטוב, יפה וחזק, ולחיות עם החיות בג'ונגל, חיים מאושרים.
פגשתי בטרזן, בגילומו של ג'וני וייסמילר, באחד מבתי הקולנוע בירושלים. לא היה לנו אז הרבה בידור, והוא היה הגיבור־על שלנו: אתלט, חי ביערות ובטבע, בתוך הירוק — הכי רחוק מהחיים המקומיים שלנו.
תמיד אהבתי את סופרמן. גם כי בתקופה מסוימת אמרו לי שאני דומה לו, וגם כי הרכבתי משקפיים בגיל צעיר — או לפחות הייתי צריך להרכיב — והעובדה שהוא הרכיב משקפיים לפני שהוא נהפך לסופרמן חיברה אותי אליו. היה גם משהו מאוד יפה בכך שהוא אדם רגיל, נחמד, ביישן, ואז כשהוא עוטה את הגלימה הוא בן רגע נהפך לבעל כוחות־על. זה קצת מזכיר לי איך בג'ודו ברגע שהייתי לובש את החליפה נהייתי אגרסיבי, עולה לקרב, וכשפשטתי אותה יכולתי להרשות לעצמי להיות "חנון".
הוא פשוט ידע הכל. וזה היה החלום שלי כשהייתי קטנה — לדעת הכל. זה עדיין החלום שלי.
סטיב אוסטין, גיבור "האיש השווה מיליונים", לא היה גיבור־על, אלא אדם רגיל, והוא קיבל כוחות גדולים — אבל לא מופרכים — בעזרת המדע. הוא נלחם למען המדינה שלו, הוא נלחם למען הצדק, כך שהוא גם התחבר לערכים טובים, אבל זה לא פגע בכוח של הפנטזיה וההנאה. הוא אפשר לי להמריא עם חלומות של ילד.
מילי, גיבורת "בובה פראית" בגילומה של נטליה אוריירו, היתה חצי טום בוי. משרתת יפהפייה ששיחקה כדורגל, ובסוף (ספוילר) זכתה בבחור החתיך שכולן רצו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי על המסך אשה שמשחקת כדורגל. היא היתה הכי מגניבה וכריזמטית, וכולם אהבו אותה ורצו אותה. והכל בספרדית, שפה כל כך מתנגנת וסקסית. זה היה ייצוג חיובי כל כך, ורציתי להיות כמוה, רציתי להיות היא. האמת שהיום אני קצת מרגישה היא — עם הזוגיות עם ישראל (אוגלבו) והכדורגל, הכל יצא ככה. מבחינתי היא תמיד תהיה זיכרון מתוק, ואני עדיין מעריצה אותה, עם הראש ועם הלב.
אהבתי את הסרט הזה מאוד כילדה, את הגרסה המצוירת של דיסני, והקטע שבו הוא מגלה שהוא יכול לעוף היה כמו חלום מבחינתי. זה היה הדבר המשמעותי — שהוא יכול בזכות עצמו. הוא חשב שהוא יכול לעוף רק בזכות הנוצה, וכשהיא נפלה לו הוא חשב שהוא לא יכול, אבל אז הוא פתאום הצליח לעוף. ההבנה שאם אתה מאמין בהצלחה אתה יכול לעוף, תרתי משמע — אני פשוט מתה על זה.
מעבר לכך, כילדה היו לי אוזניים בולטות וקראו לי "דמבו" (עד שעברתי ניתוח "תיקון" בגיל 15). אז זה העליב אותי, אבל היום אני חושבת שזאת מחמאה. אני באמת דמבו: בזכות עצמי אני יכולה לעוף!
גיבור הסרט "וול סטריט" הוא בנקאי השקעות קשוח, שיחד עם ברוקר צעיר מוביל עסקה ממולחת לרכישה עוינת של חברה משפחתית. המהלך מוביל לקרע במשפחה, והכל לשם עשיית ממון. בסוף גקו, שפעל מחוץ לקווים החוקיים, נכנס לכלא. וזו השורה התחתונה: צריך לעשות עסקים נכונים ולדעת לשים גבולות.
גדלתי בבית עסקי מאוד, אבל הסרט הזה, שבו צפיתי בגיל 14, הציג לי בראשונה את העולם העסקי במלוא מערומיו, על הדמויות שמשחקות בו וכללי הנכון והלא־נכון. ובעיקר, "וול סטריט" פתח לי תיאבון מוגבר להיכנס לעולם הפיננסי, כי הוא העביר היטב את האנרגיות בוול סטריט, את היצרים בשאיפה להצליח, הדינמיקה והתחכום.
שנים אחר כך, כשלמדתי לתואר שני בארצות הברית, פגשתי את ג'ימי לי, שהיה בנקאי השקעות בכיר, מהאנשים החזקים בוול סטריט, ונדהמתי מהדמיון שלו, פיזית ומקצועית, לגורדון גקו. רק מאוחר יותר התברר לי שהדמות אכן היתה מבוססת גם עליו.
ראיתי את "צלילי המוזיקה" אולי חמש פעמים כילדה, ואהבתי מאוד את מריה. היא גם יפה וגם אופה, טובת לב והגונה. התחברתי לחיוביות שלה, לגישה הנעימה שלה שחוללה סביבה שינוי גדול. ג'ולי אנדרוז היא שחקנית מעולה, והסרט היה מרגש, הסיפור עצמו נגע בי: איך היא רצתה להיות נזירה אבל האהבה לקפטן פון טראפ היתה חזקה מהכל, איך היא חיבקה את המשפחה, תמכה בה, אפשרה לילדים למרוד באבא הנוקשה והובילה אותו לדאוג להם ולאפשר להם חיים נורמליים. והכוח שלה הוא בשקט שלה, ההשפעה והטוב לב עוברים כך. היא דמות חזקה מאוד, שנתנה לכל הדמויות האחרות לגיטימציה לחיים. היא הראתה איך אפשר לעשות שינוי.
מריה פון טראפ, בגילומה הבלתי נשכח של ג'ולי אנדרוז ב"צלילי המוזיקה", ליוותה אותי כל ילדותי. התאהבתי בה ממבט ראשון, כשצפיתי בסרט לראשונה בערך בגיל 5, ואני מודה שהאהבה נותרה כשהיתה גם אחרי עשרות צפיות במשך השנים. עד היום אני יודעת בעל פה לא רק את כל השירים בסרט אלא גם רבים מאוד מהדיאלוגים, ובכל מקום בעולם שבו אני רואה כרי דשא מוריקים אני מיד מדמיינת את מריה מפזזת ושרה עליהם.
"איך זה פותרים צרה כמו מריה?", שרות הנזירות בתחילת הסרט, אבל בשבילי — כמו בשביל מיליוני צופות וצופים בעולם כולו — מריה מעולם לא היתה צרה, אלא כלילת השלמות: מרדנית ומתריסה אבל מלבבת ומלאת חן, תמימה וקרתנית אבל חכמה ומבינה ללב אנוש, קשוחה ונחושה אבל קורנת חום ואהבה, ובעיקר: שרה כל כך יפה! רציתי שמריה תהיה האומנת שלי, רציתי שמריה תהיה חברה שלי, ובעצם רציתי להיות מריה בעצמי.
אני מייחסת לדמותה של מריה חלק ניכר מהמשיכה שלי לשירה, ואכן מיד כשיכולתי התחלתי לשיר במקהלת ילדים, ועד היום אני שרה. כי כמו שכולנו זוכרים, "אם יודעים את התווים אז לשיר זה כיף חיים" (בתרגומו של אבי קורן, שהלך רק לא מזמן לעולמו).
כל המאמצים הכבירים לארגן את הספרייה לפי האלף־בית היו לשווא. "יותם הקסם" נעלם מהמדף של הסופרים ששמם מתחיל באות ק', והקסם הזה, המפוקפק, להיעלם בלי להותיר עקבות, בכלל לא מוצא חן בעיניי. אני מוכן להישבע שראיתי אותו כאן על המדף לא מזמן, אבל גם הזמן הוא לא מה שהיה.
יותם הקסם היה אני ואני הייתי יותם הקסם. הוא הציע נחמה לילד בן 6 בחולון של הימים ההם, רק חול וחול בין השיכונים המרופטים. למדתי לקרוא כשהייתי מרותק למיטה בגלל מחלת ילדות שהסתבכה והתארכה. כשהיה קשה להזיז את הידיים והרגליים, על כיסא־נוח שהוצב בשמש במרפסת של השכנים כדי לקלוט ויטמין די, יותם הקסם היה משתחרר מההוראות המחמירות של ד"ר סנדלר, ממריא ומרחף מעל השיכונים בלי אוויר וגוף לעירו הבדויה ועושה קסמים כאוות נפשו.
חזרתי ליותם הקסם (אך לא לקאיטוש המכשף) עשרות פעמים, שנים אחרי שד"ר סנדלר החכם ציווה על הוריי להפסיק לדאוג, לקנות כדור ולשלוח אותי החוצה, למגרש הכדורסל בקן של השומר הצעיר ברחוב גולומב. יותם הקסם הקסים אותי כל ילדותי ונעוריי, וכשהפכתי לאבא הצעתי את קסמיו המרהיבים לבנותיי.
לפעמים אני מתגעגע אליו.
לאליסה סלזניובה היה כל מה שילדה בת 9 חולמת עליו: היא באה אלינו מהעתיד, היא ידעה לדבר כמעט בכל שפה, היא היתה ספורטאית מצטיינת, היה לה מכשיר שנקרא מיאלופון, שמאפשר לקרוא מחשבות, היו לה עיניים ענקיות מהפנטות, ובעיקר היתה לה תספורת קארה מהממת. כל הבנות רצו להסתפר כמוה.
אליסה נחתה במוסקבה של שנות השמונים בגלל טעות במכונת זמן שהחזירה אותה מאה שנה לאחור. בתום חמישה פרקים של סדרת המדע הבדיוני הסובייטית "אורחת מהעתיד" היא חזרה לחייה ב־2084, והשאירה את אלפי מעריציה בברית המועצות שבורי לב ועם חלום על תספורת גזורה היטב.
ההצהרה האלמותית הזאת לקוחה מ"הנסיכה הקסומה", שביים רוב ריינר על פי ספר ותסריט של וויליאם גולדמן. כשהסרט יצא הייתי בן 7. אהבתי את פזיק הענק, את ויזיני הפיקח ואת ווסטלי הגיבור (בעיקר כשהיה משותק למחצה), אבל יותר מכל הוקסמתי מאיניגו מונטויה, הסייף הספרדי שמאז גיל 11 נמצא במסע נקמה כדי להרוג את האציל בעל שש האצבעות שרצח את אביו.
נקמה היא רגש זר לי, אבל בדמותו של איניגו הנקמה מסמלת דבקות במטרה שהופכת להגדרה עצמית. מנדי פטינקין, שגילם אותו באופן מושלם, אמר פעם בריאיון שהמשפט האהוב עליו הוא לא זה האייקוני, אלא אחד אחר, שנאמר דווקא לאחר השלמת המשימה: "הייתי בעסקי הנקמה כל כך הרבה זמן, שעכשיו כשזה נגמר אני לא יודע מה לעשות עם שארית חיי".
איניגו הוא רומנטיקן נוגע ללב, ילד תמים שאיבד את האמונה ושותה לשוכרה. הוא מצליח במשימה רק בזכות החברים שאספו אותו בדרך. ואף שחי בשולי החברה הוא תמיד הגון, תמיד לצד הצדק, תמיד מלא חן — ומצחיק. גיבור.
לדמות שבחרתי אין שם, ואין אף תמונה שמתעדת אותה, ובכל זאת היא נכנסה ללבי ונשארה שם עד היום. זה אותו עגל מהשיר "דונה דונה", שיר שנכתב במקור ביידיש, התפרסם באנגלית בביצוע של ג'ואן באאז והגיע לארץ בביצוע המצמרר של נחמה הנדל. "עגל רך קשור בחבל על העגלה מוטל" — כבר במשפט הראשון הלב שלי נשבר. התמלאתי עצב מול הרוע הטריוויאלי שנמצא בכל פעם שבה עגל רך מובל קשור על העגלה ובוכה כל הדרך אל השחיטה, מבקש לעצמו כנפיים של עפרוני כדי לברוח מגורלו.
אני זוכרת את עצמי כילדה נמלטת מהחדר בכל פעם שהרדיו התחיל לנגן את השיר הזה, וכיוון שהשיר היה להיט גדול — התרחיש הזה חזר על עצמו תכופות. כבר כילדה צעירה מאוד אימצתי אורח חיים צמחוני ו"דונה דונה" רק חיזק והעצים את הבחירה הזו. עד היום אני צמחונית, ועד היום אני לא מסוגלת לשמוע את השיר הזה.
במבט לאחור, רוב גיבורי הילדות שלי היו או גברים יפי מראה והרואיים נוסח פלאש גורדון ובאק רוג'רס או רובוטים כמו טוויקי (הרובוט שאומר "בידי בידי בידי", גם הוא מהסדרה "באק רוג'רס במאה ה־25"). אבל אם צריך לבחור אחד שהיה הגיבור שלי קצת יותר מהשאר, אז זה כנראה האן סולו מהטרילוגיה המקורית של סרטי "מלחמת הכוכבים", בגילומו של האריסון פורד.
למה דווקא הוא? כי יותר מהדמויות האחרות שאהבתי (ובטח יותר מלוק סקייווקר), סולו היה אנטי־גיבור. כילד לא הבנתי, לשמחתי, את המאצ'ואיזם שלו. רציתי שהחבר הכי טוב שלו יהיה גם החבר הכי טוב שלי (למעשה, גם צ'ובאקה הוא אחד מגיבורי הילדות הגדולים שלי), ובעיקר התחברתי לאיש עצמו. לתסכול התמידי והלוזריות הכללית — האופן שבו בכל פעם מחדש נראה שהוא לא מבין איך הוא נקלע למצבים האלה, ושהוא ממש לא רוצה להיות בהם. לעובדה שיש בו משהו פשוט, יומיומי — הוא התנהל במלחמות הכוכבים כמו מי שחטף פנצ'ר אחרי פנצ'ר, ושוב ושוב צריך לתקן את הגלגל. לכך שלא היו לו כוחות מיוחדים, לא מסכה, הוא לא נועד להיות אביר ג'דיי ולא התחבר לכל הדיבורים האלה על ה"פורס". הוא לא תמיד שש לזה, אבל בסוף הוא תמיד עושה את הדבר הנכון כדי להציל את המצב. ומתוך חוסר הנוחות הכללי הזה, הוא מסתכל בהומור גם על הסיטואציות הכי מטורפות סביבו. כל אלה העניקו לי הרבה עם מה להזדהות, שלא לומר — תקווה חדשה.
זיכרון הוא עניין מתעתע.
במבי. מתי ראיתי את "במבי"? בטוח לפני שהיתה במבה, והרבה לפני שלכל תינוק קנו בימבה.
במבי. ברור שזה היה מזמן. הייתי אולי בת 4. תחילת הסיקסטיז. פעם ראשונה בקולנוע, סרט בחושך.
ואם ראיתי את "במבי", בטח ראיתי במזמן־מזמן הזה עוד סרטים. אבל אותם שכחתי, ואת "במבי" אני זוכרת. זה אומר משהו.
לא בטוח שכשראיתי את הסרט הבנתי מה ראיתי. כן בטוח שבמשך השנים קראתי, לא זוכרת איפה, ש"במבי" הוא בכלל לא סרט לילדים; מי היום יראה לילדים סרט שבו יורים באמא. במזמן־מזמן ההוא הראו.
פעם, בטיסת פנים בארצות הברית, ישבתי ליד אשה, אולי אמא, שהוציאה מהתיק והניחה על השולחן הצפוף של מחלקת התיירים צרור שקפים עם ציורים, מתוקים כמו במבי. דחפתי את האף. היא סיפרה שהיא מאיירת, אנימטורית בדיסני. גם זה היה די מזמן בעצם, כי עוד לא היה אז לפטופ עם תוכנות אנימציה. היא ציירה ביד. לא את במבי. אבל זכרתי את במבי. את האפון הקטן, העיניים הגדולות, התמימות, הרגליים הדקיקות, את כל מה שמסווה את התוכן. לא חשבתי על התוכן. לא על השרפה ביער, לא על שיברונות הלב, לא על מות האם. יש דברים שמדחיקים. אבל כנראה שדווקא הם אלה שמשאירים דמות בזיכרון.
בשביל ילד שהוא עוף מוזר, אין מחמאה חשובה יותר מ"בוגר לגילו". אם אתה חריג לסביבתך — תתנחם, אתה פשוט מקדים את זמנך. יום יבוא וכולם יישרו איתך קו. רק תנשום עמוק ותהיה סבלני עד ש־40 השנה שלך במדבר גיל ההתבגרות יסתיימו.
בעמק המומינים סנופקין הוא הבוגר לגילו. זה שילדים אחרים אוהבים, אבל לא מבינים. שותף להרפתקאות ולמשחקים שלהם אבל אף פעם לא משתטה, תמיד שקט באופן בלתי מפוענח. אחד מהחבר'ה, שחייב לעזוב את חבריו בכל חורף "כדי להיות לבדי בלי להרגיש בודד". ילד שאפילו המבוגרים מדברים אליו ומתייעצים עמו כאחד משלהם.
בגיל ההתבגרות הייתי שקט מדי, עצוב מדי, רגיש מדי, נשי מדי, חכם מדי ובאופן כללי מדי — וסנופקין היה הגיבור שלי. העוף המוזר שזוכה לכבוד דווקא משום שהוא כזה. ההתנהגות שלו לא ברורה, אבל גם לא זקוקה להסבר. הוא פשוט שונה. ובעצם היותו סנופקין הציע לי משהו מפתה בהרבה מההבטחה שיום יבוא ואהיה מפוענח: הוא עודד אותי להיות המשונה שאני, והבטיח שגם אם אנשים לעולם לא יבינו מה עובר לי בראש, הם יוכלו לקבל אותי ולאהוב אותי.
וויל מ"הנסיך המדליק מבל אייר" היה הבנאדם המגניב ביותר על המסך באותה התקופה, וכנראה הבנאדם המגניב הראשון שראיתי בחיים. הוא היה צעיר, מעודכן, מצחיק, מצפצף על החוקים אבל אף פעם לא פונה לאלימות, הליידיז־מן השכונתי, ומי שברגע האמת לא יפנה עורף לבן דוד החנון שלו. הוא לא היה מושלם — קצת תחמן, קצת חרמן, מדי פעם פחדן, אבל תמיד עשה את הדבר הנכון. והסדרה הזאת היתה המוצר האמריקאי האולטימטיבי: הגיבור מספיק מרדן בשביל הצעירים אבל גם מספיק מתחשב בשביל ההורים. הוא היה מהדמויות הקלאסיות שמשתמשות בכריזמה שלהן כדי למתוח את הגבולות מול מי שרק אפשר, צוחק על כולם, מצליח לדרוך לכולם על הבהונות ואיכשהו יוצא מזה עם חיוך. שובב עם לב זהב, בקיצור.
אבל היה שם עוד משהו, הרבה מעבר לכל זה. כי וויל גם הגחיך את גינוני הטקס של העשירים, קידם שיח על גזענות, ובעיקר — הנסיך המדליק מבל אייר היה התימני הראשון בפריים טיים, ואנחנו חייבים לו קודם כל את זה.
אשה צעירה ויפה יושבת בקצה של סירה, מבטה נעוץ עמוק במים: מול ציור השמן הזה העברתי שעות רבות בילדותי. הוא מתאר רגע אחד במיתוס של איזיס, אלת הקסם, הלחשים והרפואה במיתולוגיה המצרית. זה הרגע שבו היא תרה בנילוס אחר 14 חלקי גופתו המבותרת של אחיה ואהובה אוסיריס, שנרצח בידי אח אחר, שרצה לרשת אותו כראש לאלים. היא מצאה 13 חלקים, ואת האחרון בראה מחדש בכשפיה.
כשבהיתי בציור הזה במשך זמן רב כל כך דמיינתי אינספור פעמים את המיתוס כולו, לפרטי פרטים, על הרומנטיקה והאופטימיות חסרת התקנה שבו. בכוח הלב, אם רוצים מספיק, אפשר להחזיר את המתים לחיים ולאחות הריסות. בשנים מאוחרות יותר, ובמחשבה נאיבית פחות (ועדיין נאיבית במידה רבה), הציור הזה סימל מבחינתי את החשיבות של משפחה ואינטימיות, את הכוח שבשייכות ואת הביטחון בידיעה שאם תלך לאיבוד תמיד יהיה מי שיחפש אותך, בנחישות שתוביל אותו אפילו עד השאול, אם צריך. אם איזיס הצליחה להחזיר את אוסיריס לחיים, כל אחד יכול לפחות לנסות לברוא את עצמו ואת חייו בכוחות עצמו.
יהיה לא קל להסביר לרוב הציבור — כל מי שמימיהם לא קראו את "רוח נושבת על הירח" — את סוד קסמן של דינה ודורינדה, שתי הילדות שאביהן נאלץ לנסוע לשליחות מסוכנת במדינה רודנית והן נותרות בהשגחת אמן הטרודה ומורתן, מיס סרנדיפ המייבשת, ומחליטות להיות, ובכן, "רעות" (כי "מהי התועלת בהשתדלות שלנו להיות טובות אם אתם לא מבינים אף פעם עד כמה אנו טובות. ויכולנו גם לגרום לעצמנו הנאה ולהיות רעות").
כמה רעות? בתור התחלה הן מפתחות תאוות אכילה בלתי נשלטת, לכל סוגי האוכל הקיימים, ומשמינות עד כדי כך שהן הופכות לבלונים. כשתושבי העיירה העוינים מפוצצים את הבלונים בסיכות, הן מחליטות לנקום בכולם בעזרת ידידתן המכשפה. באמצעות שיקוי שלה הן הופכות לשתי קנגורו, תוקפות את תושבי העיירה, נכלאות בגן החיות העירוני, מסייעות לבעלי החיים לברוח ואז נוסעות להציל את אביהן מציפורני הרודן האכזרי.
"רוח נושבת על הירח", שכתב אריק לינקלייטר, הוא תערובת חכמה של אבסורד, פנטזיה, סארקזם שגם ילדים מסוגלים לזהות ועלילה שלא נחה לרגע. הגיבורות שלה אמיצות, חכמות, ישירות וחסרות מורא בדיוק כמו שהייתם רוצים לראות את עצמכם (ואת ילדיכם) גדלים להיות. הן פועלות בתוך עולם שמרני, הולך ומחשיך, של חשדנות, לאומנות וגזענות, ולוחמות את המלחמה המשמעותית היחידה: המלחמה לחופש, של החיות בגן החיות, של אביהן ושל עצמן. מעניין מה קורה איתן היום.
בתחילת גיל ההתבגרות התוודעתי לראשונה לסרטו של אבי נשר "הלהקה", והתאהבתי. בסרט, ובמיקי. לירון נירגד גילמה חיילת יפהפייה ומוכשרת, עם טעם טוב ומעט אגו, מרגשת, אינטליגנטית, אבל עם אדג' רציני של לרוץ לתוך הים בבגדים לפנות בוקר ושנינות מעוררת קנאה. שלא לדבר על הרגע שבו היא מורדת בבמאי ומטיחה את הלבן בפרצופו. שוברת את כל הכלים, לא שמה זין. בקיצור, היא היתה הדבר הכי קולי שיש, ובלי להתאמץ. רציתי לשיר איתה, להיות חברה שלה, אחותה הקטנה, אפילו תלמידה שלה. ואז זה קרה: הגעתי לקבוצת הנוער של הבימה, והמדריכה היתה לירון נירגד. הדבר הראשון שהיה לי לומר לה זה: "יו, איזה כיף לך, התנשקת עם גידי גוב!".
ג'יני היה המודל שלי לא בגלל הכוחות המדהימים שלו, או העובדה שהוא היה יכול לפרוץ כל גבול אנושי ומציאותי. אהבתי אותו כי הוא היה מצחיק — וכי הוא היה העזר כנגדו של אלאדין. זה לא שהייתי ילד דחוי. הסתדרתי עם כולם, ותמיד היו לי חברים. אבל מעולם לא הייתי המוביל. לא הייתי, וגם לא רציתי. אפילו בפנטזיות הפרועות ביותר שבהן הרשיתי לעצמי להיסחף לא היה טעם להיות הראשון. הבנתי שאני פשוט מרגיש בנוח עם להיראות ממוצע, להיות גרוע בספורט ולהיות ילד נחמד, לא מופנם מדי אבל גם לא קופץ לפני כולם. להיות חתיך, גיבור, ומי שזוכה בנסיכה היפה, כמו אלאדין — זה בשום שלב לא היה בתוכניות שלי. לכן ג'יני היה מפלט נוח הרבה יותר, גם מבחינת כובד האחריות: הוא רק צריך לעזור לאלאדין, לעשות המון צחוקים ולהיות חביב על כולם. לא צריך להתחיל להתעסק עם בנות, לא צריך לעבור דרך חתחתים עד הגילוי העצמי. בלי כאב הראש, רק הכיף. זה כל מה שרציתי בתור ילד. והאמת? זה גם מה שאני רוצה בתור מבוגר. את מסעות הגבורה אני משאיר לאחרים.
גם אני, כמו רוב ילידי שנות השמונים, גדלתי עם הערצה עיוורת כעטלף למיליארדר לבוש שחור שאוהב להרביץ. באטמן, או ברוס וויין, היה הפנטזיה האולטימטיבית של דור הקפיטליזם של רייגן. הוא אמנם נוצר כבר בשנות הארבעים, אחרי השפל הגדול, אבל במשך השנים נהפך לדמות קאמפית, כמעט פארודיה על עצמו. הסדרה משנות השישים, הסרטים המצוירים — כולם לקחו את באטמן הרחק מסיפור המקור, לעולם מלא בצבע, ריקודים, משחקי מילים ותלבושות מגוחכות. ואז הגיעו שנות השמונים; להיות עשיר כבר לא היה משהו שצריך להתנצל עליו, אלימות בלתי מרוסנת היתה הנורמה החדשה בקולנוע, וב־1989 טים ברטון הוכיח להוליווד ששחור־לבן שווה המון ירוק. הבאטמאניה נולדה: חולצות, פוסטרים, מדבקות, בובות… אם היה אפשר לקנות את זה עם הלוגו של באטמן, תהיו בטוחים שהיה לי אחד כזה. גם היום, אחרי כל השנים, באטמן הוא הגיבור האהוב עליי. יש לי קעקוע שלו על הכתף ואוסף חוברות קומיקס, והסרטים (חוץ מ"באטמן ורובין" המזעזע) הם בעיניי קלאסיקות קולנועיות.
אני אוהב את הבגדים, הגאדג'טים, המכוניות והזיקה לבלונדיניות, אבל מה שעבד עליי בעיקר היה הדואליות: ברוס וויין הוא אדם מהורהר ומעורער, אפל מאוד, למעשה נרקיסיסט ופסיכופת מסוכן, שמציג את עצמו בחברה כפלייבוי פילנתרופ ובמקביל מאמין בצדק ולוקח את החוק לידיים. כילד אשכנזי שחי חיים מוגנים אהבתי את הרעיון ש"זה לא משנה מי אתה, משנה מה אתה עושה". היום אני מבין שבאטמן לא היה רודף צדק, אלא פשוט רפובליקני אלים שהרביץ לאנשים שיצאו מאשפוז פסיכיאטרי.
שני גיבורי הילדות הדמיוניים הבלתי מעורערים של ילדותי היו רפי ואלון מ"הספורטאים הצעירים", סדרת הספרים של אבנר כרמלי. רפי היה שוער נבחרת ישראל ואלון החלוץ המרכזי שלה, ולא היו קושי או מכשול שהערלים הניחו לפניהם שהשניים האלה לא צלחו בכבוד, בדרכם להביא לישראל תארים והצלחה דמיוניים. כיוון שנבחרות ישראל האמיתיות הגיעו בדרך כלל להישגים בינלאומיים עלובים למדי (למעט מונדיאל 70' המהולל), כילד חולמני התנחמתי בשגיבותם של הספורטאים בסדרה הזאת.
היתה בספרים ההם הרבה לאומנות — את זה ראיתי רק בדיעבד — אבל גם המון אהבת הארץ ואהבת הספורט. ואני, שקראתי המון ספרים באובססיה והפלגתי בדמיוני עם גיבורים מארצות רחוקות, מצאתי אושר עצום דווקא בדמויות הישראליות המאובקות במכנסי כדורגל מחאקי.
אני כבר לא ילד, אבל אני עדיין מטורף על כדורגל. לבני הקטן קראתי אלון, וכשאנחנו משחקים בחצר אני מתאפק לא לצעוק לו: "בעט, אלון, בעט!".
ז'אן־פול בלמונדו מת בהילוך איטי. רגע לפני שהוא עולה להליקופטר, צרור יריות מנקב את חזהו וצלילי המוזיקה של אניו מוריקונה חורכים את לבי. כמה אהבתי את "המקצוען": בודד, מיוסר, קשוח, שותק, שרמנטי, אנטי־ממסדי, צודק, פושע. הגיבור הצרפתי של סרטי הפילם נואר שעליהם גדלתי, חבר של כבוד בחבורת מסוקסים מפוארת, שכללה גם את אלן דלון, לינו ונטורה ואיב מונטאן. כולם כמעט תמיד מתים בסוף הסרט. לא מוות הרואי, לא מות גיבורים, אלא מוות שנובע מההבנה שדמויות אפלות ומורכבות ופצועות ופוצעות כאלו לא באמת יכולות להמשיך לחיות. לכן גם אין סרטי המשך, כי כך גיבורים צריכים להיות: חד־פעמיים.
אהרן נראה כמו פעוט ולבוש כמו פעוט. הוא נמצא לבדו בעולם ריק לגמרי. אבל יש לו עיפרון סגול, ויש לו הרבה מחשבות. אז הוא לא באמת לבד, והעולם לא באמת ריק. כי אהרן מתחיל לצייר לו הרפתקה. הוא רוצה לצאת לטיול לאור ירח, אז הוא מצייר ירח. ושביל. ועץ תפוחים, וגם דרקון מפחיד שבגללו הוא נופל לים (היד שאוחזת בעיפרון רעדה וציירה גלים), והוא מחלץ את עצמו כשהוא מצייר סירה, ומצייר לעצמו פשטידות כשהוא רעב, וכדור פורח כשהוא נופל מקצה הר שאין לו צד שני. כשהוא רוצה לחזור למיטה שלו הוא מצייר אותה, והולך לישון. זה ספרון קטנטן שהוא קסם של מינימליזם, יצירתיות ואנושיות, ואין דרך יפה יותר ללמוד, בגיל צעיר מאוד, שאפשר לברוא עולמות שלמים — מרגשים, מנחמים וגם מפחידים — בתוך הראש. יש כאן קפסולה לא רעה לחיים: תהיו אהרן, תהיו עיפרון, ואחר כך תלכו לישון.
את "השד מכיתה ז'" של קורנל מקושינסקי אבא שלי קרא בנערותו, והוא המליץ לי בחום לקרוא אותו. דמותו של אדם מצאה חן בעיניי כי יכולתי גם להזדהות איתו וגם להעריץ אותו. מצד אחד הוא תלמיד רציני, כמו שאני הייתי, אבל גם שובב, שד משחת של ממש, וגם אני הייתי ילדה שמטפסת על עצים ועושה המון מעשי קונדס. במקביל הערצתי את היכולות שלו לנצח את ה"רעים", לגבור על נוכלים מתוחכמים, לפתור תעלומות — לחשוב מחוץ לקופסה ולחבר פיסות של רמזים וידע מתחומים שונים בדרך לגילוי האמת — וכמובן לדבוק במטרה ולא לוותר למרות הקשיים שבדרך.
שאבתי ממנו כמה רעיונות שאימצתי אל חיי, חלק מהם איתי עד היום. למשל, למדתי ממנו את הגאונות שבפשטות. כשהפושעים פרצו לבקתה שבה הוא גר כדי למצוא מכתב חשוב, במקום להחביא את המכתב הוא שם אותו בראש ערמת הניירות — הוא הניח שהם יהפכו כל דבר נסתר אבל לא יחפשו בראש ערמת הניירות. זה מצא חן בעיניי כבר כילדה, איך הפתרון הכי טוב הוא הפשוט ביותר.
בעולם הספרים שבו הקפתי את עצמי כילד היו שניים שמשכו את מחט המצפן הפנימי שלי כמו שני קטבים, ואליהם חזרתי שוב ושוב. את האחד, "כאשר הייתי נער קטן" של אריך קסטנר, ירשתי מאמי, ומצאתי בו אח לגורל: ילד שגדל בבית שבו "אהבה" היתה דבר מחניק ורעיל, ושנדרש לחשב מראש כל מילה ומחווה במין חשבון רגשי, שכישלון בו הוא גם אסור וגם בלתי נמנע.
מולו ניצב היפוכו המנחם, "הרוזן ממונטה כריסטו", שירשתי מאבי: שם מצאתי את אדמונד דאנטס התמים, שהצליח להתגבר על העוול שנעשה לו, להימלט ולגאול את עצמו, ואז חזר כדי לנקום. התקווה הזו להצלה, לרגע שבו יהיה אפשר לנצל את חוסר הערנות של השומרים ולהימלט — ועוד עם כדור ברזל קשור לקרסולך! — ואפילו לחזור לתבוע מהעולם את מה שנלקח ממך, היתה הבטחה שדברים עוד יבואו על מקומם בשלום, ושבעולם טבוע איזשהו צדק עמוק ונכון שאפשר להשיגו. הייתי צעיר מכדי להבין עד כמה דאנטס הוא גיבור מצולק, מריר ומפוכח עד ייאוש, אבא של כל הוולברינים; ועד כמה סדקים הם משהו שאי אפשר לאחות — רק לגעת בהם בעדינות, בתקווה שהחלקים יתקרבו זה לזה.
אני בן 12 ומשהו, קריית שמונה, וחבר בשכונה שואל: "ראית את 'מטריקס'?". אני לא יודע מה זה "מטריקס", אז הוא מתחיל להסביר, מתאר בהתלהבות את העלילה, מפרט בהרחבה את כל סצנות האקשן, ואני מתרגש כבר מלשמוע אותו. ניאו נכנס לי לנשמה עוד לפני שראיתי אותו.
ואז רצתי הביתה, הורדתי את הסרט (באינטרנט של אז זה לקח שבוע, אבל ממילא הייתי באיחור של שנה בצפייה, מה זה עוד שבוע), צרבתי, הפעלתי — והתפוצץ לי הראש.
שום דבר שהחבר סיפר לא הכין אותי לחוויה שעברתי בצפייה הראשונה ובכל אלה שהגיעו מיד אחריה. כי אין כפית, וכל המגבלות הן בתוך הראש, וכל מה שרציתי היה להיות ניאו: האחד, הנבחר, זה שהשתחרר מכבלי המערכת וראה את האמת, זה שיוצא לגאול את כל האחרים מהשקר. חיכיתי להודעה שתהפוך אותי לאחד הזה. בינתיים התלבשתי כמוהו, בבגדים שחורים ומעיל דמוי עור ארוך. צחקו עליי בבית הספר, אבל לא היה לי אכפת, אני הייתי במסע להבין את עצמי ואת העולם, מהמטריקס עד משל המערה של אפלטון; יש משהו מופלא במחשבה שמה שמעסיק אותי בגיל הנעורים בשנות האלפיים העסיק אנשים גם לפני אלפי שנים.
וניאו גם משך אותי לעולמות הטכנולוגיה והקולנוע. הבנתי את הכוח, את היכולת לגעת באנשים, בהמונים, דרך מסכים. אולי זה המטריקס האמיתי. אני עוד מברר את הנושא. ואני עדיין מחכה למורפיאוס, שיופיע פתאום ויציע לי את הגלולה האדומה.
הזיכרון מטעה. כי זה היה בגיל גן, כלומר לפני בערך 35 שנה. ובכל זאת אני זוכר שביום ראשון ב־4 יש "רובוטריקים". וכדי לצפות ב"רובוטריקים", אני צריך להיות בבית ביום ראשון ב־4, ולהדליק את הטלוויזיה הכבדה, ללחוץ על הכפתור הגדול עם האצבע הקטנה. אם לא אהיה בבית, לא אראה "רובוטריקים". אפסיד את הפרק של השבוע. המחשבה הזאת כל כך איימה עליי שהייתי בבית כבר ב־3, מול הטלוויזיה, בלי לזוז, מחכה. רק ככה הרגעתי את החרדה שמא אפספס את אופטימוס פריים.
זו כביכול סדרה פשוטה: הרובוטריקים הם הטובים, השקרניקים הם הרעים, והטובים חייבים לנצח כי אחרת הרעים ישמידו אותם. ככה אמרו לנו כל הזמן.
ואופטימוס פריים הוא, כביכול, לא דמות מעניינת. פלקט. סחי, מרובע. באמבלבי היה יותר מגניב. בעצם, כולם היו יותר מגניבים. אפילו הרופא ראטצ'ט (שהוא בעצם רופא של מכונות, כלומר מכונאי) היה כריזמטי ומצחיק יותר.
אבל מתחת למתכת שהפכה את אופטימוס פריים מסמי־טריילר ליצור שמימי פעם לב גדול ורגיש וקצת עצוב. הוא חווה טרגדיה בעבר — פלנטת הבית הושמדה (כי הטובים הפסידו) — אבל גם היה בעל חזון ברור להווה ולעתיד: להגן על בני בריתו, בני האדם, מהשקרניקים, ולחזור יום אחד הביתה, לסייברטרון. הוא התמודד עם דילמות מוסריות, הציג קשר חברי לכפופים לו, הפגין נאמנות, והם מצדם כל כך האמינו בו ובחזון שלו, שהפנימו את מערכת הערכים החיוביים שלו ולא העלו על דעתם לעשות משהו שהוא לא היה עושה. הוא גם מעולם לא ביקש מהם לעשות משהו שהוא לא היה עושה. היה שם אמון שאופטימוס טיפח בכל פרק, והיו שם כישורים ייחודיים שהפכו כל אחד מהם לנחוץ בדרכו, לתורם בדרכו.
לצופים הצעירים היה ברור שהרובוטריקים טובים, אבל רבים מבני האנוש שהם פגשו בסדרה חשדו בהם ורדפו אותם. "יש בהם יותר מהגלוי לעין", נהג אופטימוס פריים לומר — לא על הרובוטריקים שמשנים צורה, אלא על בני האדם. הוא האמין באנשים, וביכולות שלהם.
הזיכרון מטעה. אני לא בטוח שאני לא מדביק לאופטימוס פריים עכשיו, ממרחק הזמן, איכויות שאפשר רק לייחל להן במנהיג. אני לא בטוח שהוא באמת היה כל זה. אבל הוא היה מספיק מנהיג כדי לבנות לילד בגיל גן אמון בעולם ובבני אדם, וכדי לגרום לו להגיע לפגישה קבועה, כל יום ראשון ב־4. ואסור לפספס.
***
כילדה שיחקתי עם השכנים מהבלוק, והצבתי תנאי: שאני בילבי, והם החברים של בילבי. היא היתה השראה לחיים בשבילי. אהבתי את זה שהיא מרדנית — לבשה מה שהיא רוצה, סידרה את השיער איך שהיא רוצה. היו לה חיות שהיא עשתה איתן מה שהיא רוצה, ואני מתה על חיות. היא מנהיגה, אבל בטוב, לא בכוחניות. מנהיגה עם הומור. ויש בה הכל: מופרעות, גאונות, היכולת להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. ויש לה געגוע לאבא שלה, וגם לי.
לפני כמה שנים נתקלתי במקרה בחנות ספרים ב"קרלסון על הגג", בתרגום חדש לעברית. בהתרגשות רבה קניתי את הספר והבאתי אותו לילדיי. "זה גיבור הילדות שלי, הספר שאיתו העברתי שעות רבות, מתגלגלת מצחוק ומפנטזת שגם לי יהיה קרלסון משלי", הסברתי להם, והוספתי שאפילו עשו ממנו סרטים מצוירים נהדרים שנהפכו לקאלט, רפרנס תרבותי לדור שלם. הם לא התרגשו; אחרי כמה שבועות של ניסיונות עיקשים אך כושלים להתקדם בקריאה קיבלתי מהם את הספר בחזרה. "תביאי את ז'ול ורן, זה כבר עדיף", אמרו. "למה שילד ירצה לשחק עם גבר בגיל העמידה שיש לו פרופלור בגב ושנעלם תמיד ברגע הקריטי ביותר, משאיר את מי שאמור להיות חברו הטוב להתמודד לבד עם הצרות?". לך תסביר להם שכשאת גדלה כילדה יחידה, מבלה זמן ממושך לבד בבית בעוד הורייך בונים את הקומוניזם, כשבחוץ רוב הזמן חורף מושלג ומחשיך כבר באמצע היום — גיבור מעופף שיודע להצחיק ולהרגיע (גם אם הכדור שלך פגע בטעות בטלוויזיה או שפכת את הבושם האהוב על אמא על הרצפה) זה כל מה שאת צריכה. רק לדעת שהוא גר שם, על הגג לא רחוק ממך, גם אם זה רק בדמיון.
לסטארסקי והאץ' היתה מכונית פורד גראן טורינו אדומה, אבל לא ידענו שהיא אדומה כי בשנות השבעים הטלוויזיה הישראלית שידרה בשחור־לבן. גם לא יכולנו להפסיד אף פרק, כי לא היו מכשירי וידיאו או ממירים מקליטים; אם לא הייתם בבית והחמצתם פרק, הוא אבד לנצח. וכך, באותו יום ובאותה השעה כולנו התיישבנו מול הערוץ היחיד שהיה וראינו את הסדרה האהובה עלינו, על צמד השוטרים מקליפורניה. היו בה את כל הקלישאות של ז'אנר סדרות הבלש: הקפטן השחור העצבני תמיד צועק על שני הבלשים, שלא עובדים לפי החוקים אבל תמיד מביאים תוצאות; המודיע המשטרתי נראה כמו דילר או סרסור, עם חוכמת רחוב ומצוקה שגיבורינו לא היססו לנצל ולסחוט; ומבט מחוספס על רחובות לוס אנג'לס. וכל זה נראה כמו קומדיית אקשן, לפני שסדרות שוטרים נהפכו לדרמה חברתית ריאליסטית.
אצלי, בבית הספר היסודי בראשון לציון, הסדרה הזאת הולידה חברות שנמשכת עד היום. היינו שני ילדים בכיתה ג' שמצאו זה את זה סביב האהבה לסטארסקי והאץ'. בהפסקות שחזרנו את הפרק האחרון, בשיעור אנגלית המחזנו פרודיות עליה. מסביב הבנות העריצו את דיוויד סול, החתיך הבלונדיני שגילם את האץ' (וגם הוציא אלבום סולו מצליח), אבל אנחנו היינו בצד של סטארסקי, בגילומו של פול מייקל גלזר. לא ידענו אז להגיד שהאץ' הוא וואספ וסטארסקי נראה יהודי, אבל כן הרגשנו שהוא קצת כמונו — עם השיער השחור והגישה הצינית והמתחכמת, שמטילה ספק בכל ומגיבה לחיים בקריצה. האץ' נראה כמו מתנדב בקיבוץ, סטארסקי נראה כמו השכן המגניב שהיה יכול לגור בדירה ממול. כששיחקנו את הסדרה בהפסקות, האהבה המשותפת הובילה אותנו לפתרון; פשוט שיחקנו ב"סטארסקי וסטארסקי".
ב־1990 פניתי למשרד הפנים בבקשה להוסיף לעצמי שם אמצעי. נתקנאתי בכל אותם אמני ג'אז אמריקאים שמתהדרים להם ברובד נוסף בשמם, כמו מיילס דיואי דיוויס או אדוארד קנדי (דיוק) אלינגטון, והחלטתי שגם לי מגיע. אז מילאתי טפסים וביקשתי להוסיף את השם שפן. להב שפן הלוי.
בגללו. הוא בכלל ארנב, אבל בילדותי חשבתי שהוא שפן. קוראים לו שומדבר, או שומדי בפי מכריו, והוא גיבור ספרו של יהונתן גפן "יום אחד… כך מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד". למעשה לא רק שהוא לא שפן, הוא גם לא ממש ארנב. הוא יותר חכם זקן במסווה פרוותי, בודהה אוכל גזר. הוא מתבונן בעולם כמו שהייתי רוצה לחשוב שגם אני יודע להתבונן בו. כל שיחה שלו עם ענת היא בעצם משל. למשל, הוויכוח שלהם "מה טוב יותר, גזר סלט או גזר סתם". או העניין עם אח שלו, נחום, שחזר מתל אביב והביא לו במתנה שני ארטיקים: "מפני שכעסתי קצת על נחום, אמרתי לו שאלך לי לשעה קלה וכשארגיש שאני כבר לא כועס — אחזור. 'תלך', אמר נחום, 'טייל קצת שומדי, אני אחטוף בינתיים איזו תנומה'".
אני לא סוחב איתי חפצי ילדות. אני זוכר ימים שלמים, שבועות, חודשים, מגיל 4 או 7 או 11, זוכר לפרטי פרטים. אבל אין לי בובה או דובי, משאית שחסר לה גלגל, או תלתל. אבל את הספר הזה אני שומר, וגם את התאום שלו, "שירים שענת אוהבת במיוחד", שעמוד 13 שלו קרוע לכל אורכו חוץ משתי שורות שנותרו כמו מנטרה: "כשגשם בחוץ כולם מחפשים איזה כתם כחול בשמים".
בסוף לא הוספתי שפן לשמי. בטופס לשינוי שם, בשורה שבה צריך להסביר את הנימוקים לבקשה, כתבתי: "בא לי". זו באמת היתה הסיבה היחידה. משרד הפנים שלח מכתב סירוב רשמי, וציין שהסיבה לדחייה היא ש"בא לי" זה לא סיבה. אני משוכנע שאצל שומדי זה היה עובר בהליכה.
שנות החמישים. עיר נמל בצרפת. נערה ונער מתאהבים וחולמים על ביחד עד כלות. אבל הוא מגויס למלחמה באלג'יריה, והיא מתפרקת ושרה בקול חנוק שלא יעזוב אותה. ואני התפרקתי איתה, עם ז'נבייב, מוכרת המטריות העדינה, התמימה והיפהפייה בגילומה של קתרין דנב ב"מטריות שרבורג".
ברור שאחרי הפרדה העצובה מתגלה ההיריון, ושגי, האהוב המגויס, אינו יודע עליו; ושז'נבייב נאלצת להינשא לסוחר עשיר וללדת את התינוקת, שקוראים לה פרנסואז — השם שעליו חלמו הנאהבים, כשעוד חלמו יחד. בקיצור, הסרט, שזכה בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר, היה נחשב כיום, במקרה הטוב, טלנובלה.
אבל בגיל 14 נשאבתי כל־כולי, ובלי טיפת ציניות, לאהבת הנעורים הזאת. בכיתי עם ז'נבייב, התייסרתי בשבילה וכל כך קיוויתי לסוף טוב. הוא לא הגיע, גם לא בצפייה החמישית או השישית (באותו בית קולנוע).
המציאות שהתרסקה לז'נבייב בפנים, המפגש האקראי והקשה עם גי (שנשוי לאחרת ומסרב לראות את בתו היושבת במכונית במרחק כמה מטרים ממנו) ובעיקר העובדה שבעמקי נשמתי ידעתי שהם עדיין אוהבים ויאהבו עד סוף חייהם — כל אלה הבהירו לי, בגיל התמימות שלי, שלא תמיד החיים הם תותים. גם עכשיו כשאני מציצה בקטע מהסרט אני מצטמררת. ועדיין בלי טיפת ציניות.
ב"שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא האב זכיתי בגיל 7 כמדומני. לסבא שלי היתה קרובת משפחה, דוֹרה. הבית שלה היה רחוק, הדור, מלא רהיטים עתיקים תחת תקרות גבוהות, כלי כסף וספריות גבוהות, והוא השרה עליי תחושת בדידות. בריאותה של דורה היתה רופפת, ובבית היו תמיד חברות שסייעו לה. גם קרובים הרבו להגיע; במשפחה הזאת היא זכתה ליחס כאילו היתה המלכה־האם, ואמנם כל כולה אמרה הלכות אציליות. והיא נתנה לי את "שלושת המוסקטרים", במהדורה ישנה מאוד. ספר עבה, עמודים צהובים. בכל פעם שפתחתי אותו הרגשתי בדירה של דורה, תחושה מלנכולית ומרגיעה בעת ובעונה אחת. כעבור כשלוש שנים היא העניקה לי גם את החלק הבא בסדרה, "כעבור 20 שנה", סמוך לעלייתנו לישראל. להמשך הבא, "כעבור עשר שנים", הגעתי רק בגיל 13, אחרי מותה.
נסחפתי לקורותיהם של שלושת המוסקטרים. הספרים היו קולחים, ומעניינים כל כך שלא יכולת שלא להתאהב בגיבורים ולהתמלא שנאה יוקדת למנוולים. רק כשהתבגרתי הבנתי שמדובר באוסף חלאות — המוסקטרים, לא הנבלים — שנלחם מלחמות אגואיסטיות, קטנוניות ונטולות מוסר. ד'ארטניאן הוא קרייריסט חסר מצפון; הוא אמנם מסרב לשרת את החשמן (כי "לא בוגדים בחברים", כפי שמאמין כל מתבגר או עבריין, המתבגר הנצחי), אבל מתגייס לכל משימה מלוכלכת שמוצעת לו, רוצח על ימין ועל שמאל וגם אונס אשה אחת ומשדל אחרת לבגוד בבעלה. אתוס הוא אלכוהוליסט, רוצח אנגלים, תולה את כלתו, מתעלל במשרתו ומעודד את חבריו לעשות כמוהו. אראמיס אינו אלא מתחסד נואף (שהופך לכומר נואף), שקרן כפייתי, רוקם קנוניות סדרתי ורוצח, כמובן. גם פורתוס רוצח בלי לחשוב פעמיים, רודף אחרי כסף ותואר ובדרך מפתה אשה של אחר. והכנופיה הזאת מסייעת למלכה גחמנית לבגוד בבעלה ובאינטרסים של מדינתה, ובתוך כך מציתה מלחמה בשתי חזיתות.
כל זה, איכשהו, לא פגע כלל באהדה שלי, כקורא, למוסקטרים ומעשיהם. זה כוחו של כישרון כתיבה מדהים.
בשני העשורים האחרונים, בזכות פריחת תרבות ההייטק, כבר לא בושה להיות חנון; לפעמים זה אפילו תג של כבוד. בשנות השמונים־תחילת התשעים, למרבה הצער, זה היה אחרת. חנונים היו עמוק בתחתית הסולם החברתי, והדמויות לחיקוי היו תמיד מאצ'ואים. מיסטר טי, משפחת ואן אריק — אלו היו הגיבורים של רוב האנשים, וסקריץ' מ"הצלצול הגואל" היה האנטי־גיבור שגילם את פחדינו הגדולים ביותר. אחד מסרטי הנעורים הפופולריים של התקופה, "קארטה קיד", הדגים מצוין את השאיפות של כל ילד אז: להיהפך מחנון מושפל לגבר שבגברים. והדרך תמיד עברה בכוח.
אבל מקגייוור היה שונה. כן, גם הוא חבט מדי פעם באגרופים, אבל הוא סירב בתוקף להשתמש באקדח. הוא היה גבר שבגברים בזכות המוח. הוא היה משלנו, חנון על אמת. הכוח שלו היה נעוץ בידע שלו, במחשבה חריפה, ביצירתיות, במדע — הוא הפך את המדע למגניב. והוא השתמש בכל אלה כדי להיחלץ מכל סיטואציה, ביכולת אלתור מעוררת קנאה. מערבב כמה חומרים כדי להכין פצצה, מדביק כמה פיסות נייר והופך אותן לרכב. זה היה מופרך לגמרי, אבל לא היה לי אכפת; מקגייוור הוכיח שכל הידע שצברתי בראש, כילד שקורא אנציקלופדיות בשביל הכיף, הוא לא לחינם. יום יבוא והוא יהיה שימושי. עמוק עמוק בפנים תמיד יישאר בי ילד קטן שרוצה להיות מקגייוור כשיהיה גדול, אבל בינתיים אני מגלה שוב ושוב כמה ידע, מידע ומחשבה יצירתית הם באמת שימושיים, וממש מגניבים.
תמיד נרתעתי מאור הזרקורים ונמשכתי לעשייה שמאחורי הקלעים. האפשרות להיות מצד אחד גיבור ומצד אחר לא להיראות נראתה לי כמו השילוב האולטימטיבי.
המחשבה שהוא יכול להיות נוכח בכל מקום, לשמוע, לראות ולא להיראות — הקסימה אותי. זו יכולת שליטה שהיא הרבה יותר רחבה מהיכולת לא להיראות. במחשבה של הילדה שהייתי, הוקסמתי מהעוצמה והכוח האלה, שהיו שמורים אולי רק למלאכים.
ממרום גילו הצעיר, לינוס — אחד מגיבורי רצועת הקומיקס "פינאטס", לצד סנופי וצ'ארלי בראון — מספק שפע תובנות פילוסופיות על העולם שבו הוא צופה מהצד. מבחינתי, הקסם של לינוס היה ונשאר ההתמודדות החיננית שלו עם המציאות המאתגרת, בלי לקחת יותר מדי ללב. הוא לא מתרגש יותר מדי מלוסי, אחותו הגדולה והשתלטנית. הוא החבר הטוב והתומך של צ'רלי בראון, הלוזר השכונתי. והוא מאמין באמונה שלמה בקיומה של "הדלעת הגדולה" ש"קמה לתחייה בכל האלווין במקשת הדלעות", אף שמעולם לא הצליח לראות אותה במציאות. לו זה לא אכפת; הוא רואה את העולם אחרת. וגם היה את הרגע הזה, שבו הוא התחיל להרכיב משקפיים. כמשקפופרית מגיל צעיר, זו היתה רצועת הקומיקס שבה הקוליות שלו נצרבה בי יותר מאחרות. "אל תרחמו עליי. עכשיו אני יכול לראות דברים שקודם לא ידעתי שקיימים", הוא אמר לחבריו, ואז סיים בעקיצה אלגנטית ללוסי. כי אי אפשר בלי.
על העטיפה היה צל של דמות צועדת ברחוב אפלולי, ולוגו של מקטרת. הלוגו עשה את ההבדל: אם סיגריות היו מגניבות, אז מקטרת? אני לא בטוח שכשהתחלתי לקרוא אפילו ידעתי מה זה בדיוק בלש. אבל בתוך כמה עמודים שרלוק הולמס ידע לתאר לאיזה נעבעך לונדוני בדיוק באילו רובעים הוא הסתובב על סמך הבוץ שדבק בנעליים שלו, וזה הספיק כדי לגרום לי להתאהב בו לכל החיים.
מדובר באדם שהעבודה שלו היא לדעת דברים, והוא עושה אותה הכי טוב שאפשר. דמות מושלמת מבחינת ילד בן 9 שלא ידע שום דבר על העולם. דרך המבט המשתאה של ווטסון והמוח האנציקלופדי של הולמס תפסתי טרמפ לעולם של המבוגרים, שכלל בעיקר דברים מפחידים ולא שימושיים, למשל רעל עכברים, עגלונים והקו קלוקס קלאן.
והיה עוד משהו: ספרי שרלוק הולמס בנויים כולם אותו דבר. אתה נזרק לתוכם מהצד, נשאב לתוך מערבולת, ואיכשהו בסוף היא תמיד מביאה אותך לפתרון. ארתור קונאן דויל היה סופר עם תודעת שירות מדהימה — תמיד קיבלת את מה שבאת לקבל.
בגיל 13 פוקס מאלדר מ"תיקים באפלה" החליף את הולמס. הוא היה סוער, רדוף ומבולבל, הפתרונות שלו לא תמיד היו חלקים, אבל היה לו מוח לא פחות טוב, והעיקר נשאר: מישהו שהעבודה שלו היא לדעת דברים.
לדוד שלי קוראים ויטוריו, והוא נגר דובר איטלקית. לילדים שלו, בני הדודים שלי ואחיי לילדות, הוא בנה את כל הרהיטים בחדר. גם את מיטת העץ המאסיבית, עם ארגז המצעים הענקי שתחתיה, שהיה מצופה פורמייקה אדומה ושהיה אפשר להתחבא בתוכו בזמנים שבהם היו מחבואים ולא היתה קלסטרופוביה. על המיטה הזאת ישבתי וקראתי את "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס.
למען האמת מעולם לא קראתי את "הלב" של דה אמיצ'יס. זה יומן בית ספר טרחני של נער בכיתה ז' שאינו בוחל בפרטים בנאליים, כמעט קרל אובה קנאוסגורד לילדים, רק בלי להעליב בני משפחה ועם ערמות של דידקטיות. מה שכן קראתי, בשעות הארוכות שביליתי על המיטה בחדר הילדים ספון העץ ההוא, היה את "סיפורי החודש", עשרה סיפורים ששובצו בתוך "הלב" לפי חודשים קלנדריים והודפסו בפונט גדול ונוח לקריאה.
הם היו סיפורים איומים. ילדים ונערים איטלקים, בנים כולם, שהקריבו בגבורה שאין למעלה ממנה את חייהם או לכל הפחות את בריאותם למען המולדת או המשפחה. מיתות אכזריות נכונו להם, או סבל בל יתואר, ואלה זכו לתיאורים גרפיים פרטניים, נעדרי ריכוך, שהיום היו מעמידים עליהם לדין. ואני לא יכולתי לחדול מלקרוא אותם, שוב ושוב ושוב.
היה "הפטריוט הפדובי הקטן", ילד גלמוד ועני מרוד שנמכר לקרקס, אבל חרף חרפת הרעב שלו בחר להשליך את הנדבות שקיבל בבוז רק משום שהנדבנים דיברו סרה במולדתו איטליה; ו"הלבלר הפלורנטיני הקטן", שהעביר את לילותיו בכתיבת מכתבים חשאית, במקום אביו, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, וסופו שכמעט נפח את נשמתו; ו"המתופף הסרדיני" בן ה־14, שאיבד את רגלו שעה שרץ מול קני הרובה של האויב האוסטרי וזכה בתמורה לשלוש נשיקות על לוח לבו מהסרן הקשוח.
ומעל כולם התנשא "הצופה הלומברדי הקטן". נער בן 12, יפה תואר, גם הוא אסופי נטול משפחה (היעדר הורים הוא תנאי הכרחי להקרבה נטולת ייסורי מצפון). קצין פרשים איטלקי שפוגש בו מבקש ממנו לנצל את זריזותו ומשקלו הצנום כדי לטפס לצמרת עץ ולגלות מהיכן יגיח האויב.
"ומה תבקש בשכרך?".
"מאומה! הן לומברדי אנוכי".
והנער בלי השם מטפס.
...אחרי רגע חלף כדור בשריקה מעל לעץ.
"רד נער", צעק הקצין, "האויב השגיח בך".
"איני מפחד", השיב הנער.
והנער בלי השם מתעקש להישאר במרומי הצמרת החשופה.
אותו רגע פילחה שריקה שלישית את חלל האוויר... והנער נפל ארצה ושכב פרקדן בזרועות פרושות. מחזהו, מצד שמאל, קלח זרזיף של דם.
הנער בלי השם מת מות גיבורים.
השמועה על אודות הנער ומותו עשתה לה כנפיים בין החיילים... האחד גחן על שפת הנחל הזרועה פרחים, קטף מהם וזרה אותם על הנער. אזי קטפו כל הרובאים פרחים מלוא חופניים... ופיזרום על גופת המת.
לומברדי קטן ובן חייל — היה שלום נער — הידד — כבוד ותפארת... והפרחים הוסיפו להיערם על רגליו היחפות, על חזהו המגואל בדם... פניו חיוורים וכמעט מחייכים כי נתן את חייו על לומברדיה מולדתו.
פורנוגרפיה של מוות, עם מנות גדושות של לאומנות וקילוגרמים של פטריוטיות בנאלית. טוב למות בעד ארצנו? מה טוב, מעולה! ואני, ילד בשלב החביון שמוכן להקריב הרבה — תרתי משמע — כדי להשתייך בעוצמה כזאת לקולקטיב, לא הרהרתי פעמיים. בכל פעם שנקלעתי לבית הדודים משכתי את הספר האדום מהמדף, התיישבתי על המיטה וחזרתי בתשוקה אל הגיבורים המתים.
האיטלקית שם בבית העץ היוותה רקע מושלם לעלילות גבורה מארץ המגף, אבל זה יהיה תירוץ קל מדי להיתלות בו. המשיכה אל סיפורי "הלב" נבעה בדיוק ממה שהופך גיבורים — ספרותיים או בשר ודם — למודל לחיקוי לילדים צעירים: אומץ לב ונכונות מוחלטת להקרבה. כשאתה בן 9, המוות שעלול ללוות את אלה אינו יותר מקישוט רקע. כל כך רחוק מתפיסה, עד שהוא משמש רק תפאורה שמדגישה ומעצימה עוד יותר את יופיים של הגיבורים.
ארונות עץ שבנה בשבילי הדוד ויטוריו נמצאים עד היום בחדר השינה שלי. האיטלקית, לעומתם, נשכחה כלא היתה. על המדף בבית מתחבא עדיין "הלב" של דה אמיצ'יס והצופה הלומברדי הקטן חנוק בין דפיו. איני יכול להיפטר מהספר, אבל גם לא שב אליו בערגה. בבגרותי, תרבות שמקדשת כך את המוות מפחידה אותי. אני בז לה וירא מפני הסכנות שטמונות בה. ולא רק משום שהבן שלי תכף מתגייס.
© כל הזכויות שמורות ל"כלכליסט"
www.calcalist.co.il
info@calcalist.co.il
עריכה: אדוה קיזלשטיין
עיצוב: נעם תמרי
עיצוב הגרסה המודפסת: דורית שוחט, איגור טפיקין
הפקה: הילה דביר
איסוף החומר: דיאנה בחור ניר, מאיה נחום שחל, אוריאל דסקל
צילומים: אי.אף.פי, אימג'בנק/Gettyimages Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב, Gutsy Animations ,Disney Enterprises ,Silver Pictures ,Warner Brothers telestar.fr ,Studio Produzen, מתוך הסרט "הלהקה", אבי נשר
רפרודוקציות: עמית שעל
איורים: א"ה שפרד, מתוך "פו הדב" (הוצאת מחברות לספרות); אורה איתן, מתוך "יותם הקסם" (הוצאת עם עובד); חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד); מ.אריה, מתוך "חסמבה במארבי הגבול" (הוצאת שלגי); קרוקט ג'ונסון, מתוך "אהרן והעפרון הסגול" (הוצאת עם עובד); נורית גפן בצר, מתוך "יום אחד... סיפורים שענת אוהבת במיוחד" (הוצאת דביר); ג'יורג'יו טבט, מתוך "הלב" (הוצאת ברונפמן וספרי אייל)
מאיירים: מיכל טמיר, איגור טפיקין, הילה נועם, אסף חנוכה