א

מוג'יז, בדיחות ושימוש מוגבר במילת ה־F: אלה לא החומרים שהייתם מצפים למצוא בסרטוני הסבר על התלמוד. ודאי לא הייתם מצפים שהם בכלל ייעשו בטיקטוק. אבל זה בדיוק מה שעושה מרים אנזובין (@miriamanzovin) – צעירה יהודייה אמריקאית חילונית, שכבר שנתיים לומדת בכל יום דף אחד בגמרא. את התכנים שהיא לומדת היא מתרגמת לסרטונים שידברו לדור ה־Y וה־Z, שכבר צברו כמעט 600 אלף צפיות. אחד מהם, שעוסק בשאלה התלמודית אם מותר להתאפר בחול המועד, חרך השבוע גם את הרשתות החברתיות בישראל.

הסרטונים של אנזובין אינם פרודיה פרועה (כמו "היהודים באים"), לא מכילים פרשנות יצירתית או חדשנית לתלמוד, וגם לא מנסים לבקר אותו או להאשים אותו בשוביניזם ודקדקנות יתר. למעשה, אנזובין מנסה לטעון את ההפך הגמור: החומר התלמודי רלוונטי, מסעיר, מציג מגוון דעות, ולפעמים אף פרובוקטיבי ובוטה, וזאת ללא צורך בפרשנות יצירתית. אנזובין מדגישה שוב ושוב, אני רק "השליחה", התלמוד הוא זה שאמר שאפשר להגיד לעובד אלילים לשים את הפסל שלו בתחת, והתלמוד הוא זה שעוסק בנחש שחודר לאיבר מין נשי. העובדות האלה על התלמוד ידועות מזמן לכל לומד תלמוד שאפשר לעצמו לקרוא את הטקסט התלמודי באופן ישיר. אלא שאנזובין הראתה כיצד בתוספות מילוליות שוליות, תנועות פנים בולטות, טונציה משתנה ופיצ'רים בסיסיים ניתן להפוך את הטקסט התלמודי למלא חיים ורלוונטי גם לאתאיסטים בני 14.

אנזובין בוררת מראש את התכנים שהיא בוחרת להפוך לסרטונים. "ישנם דברים שמאוד מכאיב להיתקל בהם בתלמוד, ואני לא אקח אותם למקומות שחז"ל היו לוקחים", היא סיפרה ל"ג'רוזלם פוסט" בהתייחס לתכנים שכיום ייחשבו פוגעניים כלפי נשים, בעלי נכויות ומיעוטים שונים. "אני צריכה להגיע למקום שבו 'הדף היומי' מעורר בי השראה. ואני מתמלאת בהשראה כשאני רואה דברים שאני יכולה להגיד בצורה מילניאלית".

אנזובין אמנם לא מותחת ביקורת על התלמוד כמפעל, אבל היא בהחלט תופסת צד בין העמדות השונות של החכמים, ובכך היא משחזרת את חוויית הדיון הבית־מדרשי, שבו אין מעמדות, וכל אחד נתבע ללמוד בלהט ולהביע את עמדתו האישית. התלמוד עצמו מדמה במקום אחד את הרב והתלמיד הלומדים לאויבים. העובדה כי אנזובין מצד אחד רק מפיחה חיים בתלמוד, ומהצד האחר מביאה את שפתה הזרה והמודרנית לבית המדרש, קנתה לה מעריצים רבים, דתיים כחילונים, שנהנו לראות את לימודי הגמרא המתוחכמים והמשמימים לפעמים, לובשים צורה עדכנית ומעניינת.

העובדה שהתלמוד הופך ויראלי בישראל דווקא דרך אמריקה סמלית למדי. ישראל היא ללא ספק מעצמת לימוד התלמוד, הן מבחינה מסורתית והן מבחינה אקדמית. אבל התלמוד עדיין נתפס כאן כספר השמור לדתיים ולחרדים. זו עסקה שמשרתת גם את הדתיים וגם את החילונים, כי היא יוצרת מידה רצויה של אי־הבנה וכבוד הדדי בין המגזרים המלאים בחיכוכים. הדתיים הצליחו לשכנע את החילונים כי התלמוד לא מעניין עבורם, ובכך הצילו את עצמם מהצורך להתמודד עם פרשנויות אחרות לתלמוד ועם "תלמידי חכמים לא דתיים".

באופן מקרי – או נכון יותר "בהשגחה פרטית" – הדף היומי של יום שישי האחרון עוסק בשאלה זו, והתלמוד כדרכו עושה זאת בבוטות שלא מתאימה לבעלי לב חלש: עורך המשנה רבי יהודה הנשיא לא אפשר לתלמידיו ללמד תורה בשוק – וקשה לחשוב על דימוי טוב יותר למרחב הווירטואלי מאשר שוק – בטענה שלימוד התורה הוא אקט אינטימי, שיש לעשותו רק בבית המדרש פנימה. לימוד תורה בפומבי, לדבריו, משול להבטה בירכיה וחמוקיה של האשה. לעומת זאת, רבי חייא – תלמידו ואחיינו של רבי – בחר להעביר את השיעור שלו דווקא בשוק, בגלל התפיסה שיש להפיץ את החוכמה בחוץ.

את הדילמה עתיקת השנים הזו, בין לימוד התלמוד כפעולה אינטימית לבין הפיכת התלמוד לרשות הרבים היהודית, לא תצליח להכריע גם אנזובין בסרטוניה החינניים. ספק גם אם היא תצליח להרחיב את הדיון כך שיכלול גם את החילונים בישראל. הזיהוי המוחלט שעושים היום בישראל בין יהדות לדתיים יגרום לרוב החילונים להימנע אפילו מסרטוני טיקטוק סופר־ליברליים על הגמרא מרוב חשש מ"הדתה" ו"כפייה". ובהיעדר דיון בין הצדדים — גם הדתיים וגם החילונים מפסידים. כמו שהגיב מישהו לאחד הסרטונים של אנזובין: "היא דיברה בשתי שפות שאני דובר, אבל לא הבנתי מילה".