מה מכה בך בעצם?

"כשאת נתקלת בכזה מקרה את חושבת: מה, זה החיים?".

את נתקלת גם בפושטי רגל. מתאים לאישיות שלך להימצא בתפקיד שמזמן פגישות עם אנשים במקום קשה בחיים?

"בתפקיד כזה צריך בן אדם עם לב. נקודת המוצא צריכה להיות שהרוב באמת אומללים, ורק במיעוט של מקרים צריך לטפל בנוקשות. עדיף שיהיה בתפקיד אדם עם לב שיידע להקשיח אותו מדי פעם מאשר בן אדם חסר לב".

כעת את בדרך לתפקיד שיפוט. למה הוא מושך אותך? (הריאיון התקיים ימים אחדים לפני שהוחלט על המינוי).

"כשופט אפשר לעשות הרבה טוב. בית משפט נמצא בקצה הלא טוב של קונפליקט שהיה עדיף לפתור בהסכמה, אבל בסוף הוא מתיר ספקות, יוצר ודאות ופותר סכסוך. הוודאות מביאה מזור מסוים. כך שזה קצת כמו לקחת את הרכיבים של התפקיד שלי היום, שאותו אני אוהבת, ולצרף דילמה שצריך להכריע בה".

ואת טובה בהכרעות?

"ספקות יש לי רק בסופר. אני אדם החלטי, יודעת להחליט מהר. אף פעם לא מתוך ודאות שההחלטה שקיבלתי נכונה, ותמיד יש לי בלב תפילה שהחלטתי נכון, בטח אם יכולתי לגרום עוול לאנשים — אבל התפיסה שלי היא שלקבל החלטה עדיף מלא לקבל. אולי אטעה, ועדיין היא תקדם אותנו יותר מסתם לעמוד במקום".

מאז ומתמיד? כי בחייך האישיים יצאת מהארון רק בגיל מאוחר.

"זאת שאלה מעניינת. בחרתי לשים בצד רכיב מרכזי מאוד בחיי, הזהות המינית שלי, ולא להתמודד איתו כלל. היתה פה דחיית החלטה של 30 שנה, לצאת מהארון".

סולחת לעצמך על שהתעכבת עד גיל 30?

"סולחת לחלוטין, במיוחד כי אני מרוצה מהמקום שהגעתי אליו. לא הייתי סולחת לעצמי לו הייתי נשארת שנים באותו מצב".

מה מנע ממך לצאת קודם מהארון?

"פחד קמאי שלא יקבלו אותי, שאהיה בגדר חריגה. הפתיע אותי לטובה שזה עבר בשלום עם כולם. באיזשהו שלב בחיים את אומרת 'אקפוץ למים ולא משנה מה המחיר שאשלם', כי יותר אי אפשר".

מתי הבנת את זה?

"רונית, בת הזוג שלי (16 שנה), היתה אז חברה שלי, והבינה שיש משהו שאני לא מוציאה. היא אמרה לי: 'את כמו עציץ שמשקים אותו והוא לא פורח'. היו לי מחסומים, אנשים לא יכלו להתקרב אליי. הם הבחינו שיש שם משהו לא מדובר, מוסתר. והמשפט הזה שהיא אמרה לי קצת זעזע אותי".

החשש שלך מפתיע, כי גדלת בבית עם אמא מכילה ומקבלת, מורה בבית ספר לחינוך מיוחד.

"אמא באמת קיבלה את זה. לאבא היה יותר קשה, אבל אחר כך גם הוא קיבל. אבל כשיש לך פחד קמאי את לא מדברת עם הרציונל, את רואה רק תהום. את לא מבחינה בכך שאולי יש גם גבעה שאפשר לטפס עליה".

ההיכרות עם העבודה של אמא שלך הכינה אותך לתפקידך המקצועי?

"אהבתי ללכת עם אמא לעבודה, הצטרפתי גם לטיולים של בית הספר. אבל בפעם הראשונה שביקרתי במסגרת התפקיד בבית הספר של רשת עלה בבני ברק יצאתי ובכיתי חצי שעה. לא בגלל קושי לפגוש את האנשים בעלי המוגבלויות, בכיתי בגלל החסד שנעשה במקום, שלוקח כל אדם ומנסה לקדם אותו מאיפה שהוא נמצא. זה הזכיר לי את אמא".

במה זה הזכיר לך אותה?

"אמא שלי היתה יושבת ומכינה מערכי שיעור לתלמידים שלה, תלמידים שלא בטוח שבסוף י"ב ידעו לכתוב את הא'־ב' או את שמם. אבל היא הכינה מערכי שיעור ברצינות תהומית, לא ויתרה על אף אחד, וזו התחושה שאיתה יצאתי משם. לא בכיתי מכאב, אף שיש שם גם ילדים שהמשפחות זנחו אותם; בכיתי כי הרגשתי שמנסים שם להרים כל אחד, לא משנה מאיזה מקום הגיע. כמו אמא שלי. זה היה ביקור שנתן פרופורציות. את יוצאת משם ולא רוצה להתלונן על שום דבר".

אמא שלך כילדה חלתה בגזזת, ובזמנים ההם טיפלו במחלת העור הזאת בקרינה. כמו רבים אחרים, גם היא חלתה בסרטן בבגרותה.

"הטענה היתה שההקרנות מסייעות לטיפול בעור, אף שבדיעבד יש מי שסבור שזה בפועל היה ניסוי בבני אדם. אז כנראה לא הכירו את הנזק של חשיפות לקרינה, ולנו לא היה מושג שעברה את הטיפולים האלה עד שחלתה בסרטן. כשהרופאה שאלה אותה אם עברה טיפולים לגזזת והיא ענתה שכן היינו בשוק. הגידול שלה היה אלים, והיא חיה בדיוק את תוחלת החיים שנתנו לה: 10 חודשים".

כעסת?

"את צריכה לבחור אם את כועסת על ד"ר שיבא (כמנכ"ל משרד הבריאות,  חיים שיבא היה מיוזמי ההקרנות לטיפול בגזזת), או על המדינה שאפשרה לדברים כאלה לקרות, או להבין שלכעס אין תוחלת. הוא לא יכול להחזיר את אמא שלי. אז כעסתי לזמן קצר. אני בוחרת להאמין שזה נעשה למטרת טיפול בגזזת ולא מתוך אדישות איומה לחיי ילדים".

מצד אחד נפגעת בידי המדינה, ומצד שני את היום פקידת מדינה שאחרים מסתכלים עליה לעתים כמי שעושה עוול.

"אני לרגע לא חיה בתחושה שהמדינה לא יכולה לעשות בטעות עוול לאנשים. פקידי המדינה רוצים לעשות טוב, אבל אנחנו לא עושים רק טוב. מעת לעת אנחנו פועלים לא נכון ועושים עוול. אבל אצלי המנגנון הפוך: אם המדינה גרמה לאמא שלי עוול, אני ארצה למנוע את זה מאחרים. ושוב, אין לי אשליה של עשיית טוב מוחלט".

מה היה הכי קשה או מייסר בתפקיד שלך?

"בכינוס הנכסים בבית החולים ביקור חולים היה צורך לפטר עשרות עובדים בערב פסח. ואני סוחבת פוסט־טראומה של פירוק מפעל הצמיגים אליאנס שאבא שלי עבד בו, שאחריו הוא ישב בבית, מובטל, תקופה ארוכה. לכן זאת היתה החלטה שביקשתי לא להיות מעורבת בה. לא יכולתי, למרות שידעתי שזה רק טכני, שגם אם זה לא אני, מישהו אחר ישלח אותם הביתה. כילדה פירוק אליאנס עורר בי חרדה קיומית לפרנסת ההורים, למצב הבית. וכשהגעתי לתפקיד המפרק הרשמי, פירוק החברה שבה אבי עבד גרם לי להבין בבשר, בעור, את המשמעות של לשלוח אנשים הביתה".

היום את עומדת בראש משפחה שמכונה "חדשה". יש לך תובנות?

"אומר דבר שהוא לא מן השפה ולחוץ: אין מבחינתי משמעות לקשר דם. שלושת הילדים שאנחנו מגדלות הם אהבות חיי. דניאל, בן 18, הוא הבן הביולוגי של רונית מנישואים, ועלמה ואיתמר בני ה־6 הם ילדינו מזמן הזוגיות שלנו. כולם מחוברים מאוד. לפי הביטוי, אמא יש רק אחת. אצלנו יש רק שתיים. בעיניי גם עלמה, שהיא הבת הביולוגית של רונית, דומה לי, ואני עומדת על זה בתוקף. הילדים עצמם רק לאחרונה הבינו מי ילדה את מי".