/// הפליק־פלאק סביב NSO מדאיג /// עליות מחירים באמת יכולות להיות מוצא אחרון /// המגזר הפרטי צריך להפסיק להאשים את הממשלה /// ביטול החזרת החבילות עלול להיות בעייתי
מוסף כלכליסט | 03.02.22
הפליק־פלאק המרהיב של המשטרה השבוע, עם ההודאה שלה ושל משרד המשפטים כי אין למעשה הוראות חוק שמאפשרות שימוש בתוכנות ריגול של NSO למעקב אחר אזרחים, הצליח לטשטש פאול גדול, שלו אחראי היועץ המשפטי לממשלה הפורש, אביחי מנדלבליט.
מיד בהודעתה הראשונה אחרי חשיפת "כלכליסט" טענה המשטרה ש"פעילותה בתחום זה נמצאת תחת פיקוח ובקרה של היועץ". אם כך, או שהמשטרה לא לגמרי דבקה באמת גם בהודעה ההיא; או שהיועץ פשוט שחרר לה את החבל באופן מסוכן, ובכך מעל בתפקידו לרסן את רשויות החקירה ולפקח עליהן.
איך ייתכן שהיועץ פיקח על השימוש בפגסוס, אם הוא עצמו יודע — כפי שהודו נציגיו השבוע — שאין כל חוק שמאפשר שימוש בכלי כזה נגד אזרחים? איזה מין פיקוח יכול היועץ לספק בלי חוק שמגדיר גבולות?
שחרור של כלי רב־עוצמה כזה לשימוש המשטרה בידיעה שאין כל חקיקה מרסנת הוא מחדל גדול, שמתעלם לחלוטין מהסיכון. החברים מהמשטרה אמרו למנדלבליט "מלחמה בפשיעה", והוא החליף להם את האקדח במקלע כבד, בלי שיש לו יכולת לפקח על מי הם מכוונים. כעת לא רק למשטרה, גם לפרקליטות יש סיבה טובה לדאוג בנוגע לתוצאות הבדיקה. הנה עוד סיבה לכך שהיא חייבת להתנהל בידי גורם חיצוני.
/// אמיר זיו
בתוך שטף העליות במחירי המוצרים, שתי חברות בולטות לטובה. שטראוס הודיעה שלא תעלה מחירים בקרוב, סנו אפילו הבטיחה שתוריד מחירים. איך זה קרה? לאן נעלמו כל הטיעונים על התייקרות חומרי הגלם, התובלה, החשמל, שכל שאר החברות משתמשות בהם כדי להצדיק את עצמן? במה שטראוס שונה מאסם, למשל? מה גרם לה להודיע שהעלאת מחיר היא המוצא האחרון?
אולי זה עניין של טיימינג: אסם הודיעה על העלת מחירים ואז דחתה אותה בעקבות הלחץ. שטראוס ראתה את התגובה להתייקרויות של אסם, ונזהרה. אבל נראה שזה גם, או בעיקר, עניין של הבנה עמוקה יותר של ציבור הצרכנים, של נזק תדמיתי. חברה אחת הלכה על הדרך הקלה יותר, כביכול, והיא תשלם עליה כפליים — גם לא תעלה מחירים, בסופו של דבר, וגם ספגה מכה קשה בעיני הלקוחות. האחרת מעדיפה לחפש דרכים אחרות לספוג את התייקרויות חומרי הגלם לפני שהיא תזרוק אותן על הצרכנים. אף היא תשלם, אבל מחיר שונה לגמרי. גם אם שטראוס בסופו של דבר תידרש למוצא האחרון, הנזק שתספוג יהיה נמוך יותר. ההשוואה בין שתי החברות מדגימה היטב את המשוואה שהציבור צריך להמשיך ללמד את היצרנים: העלאת מחירים עולה ביוקר.
/// גולן פרידנפלד
"אנחנו לא הסיבה ליוקר המחיה", נוהגים יצרני המזון והרשתות לזעוק בכל פעם שהם מכריזים על העלאת מחירים. השבוע המציאות סידרה להם תירוץ מסודר, כשבמקביל להתייקרויות אצלם התבשרנו גם על עליית מחירי החשמל והדלק, שהתווספו לתעריפי הארנונה, התחבורה הציבורית ומסים על מוצרי צריכה. כשזה הרקע, כמה קל למגזר הפרטי להאשים את הממשלה, להגיד שהיא המונופול הכי גדול שיש, שהאחריות שלה ליוקר המחיה גדולה בהרבה מזו של המגזר הפרטי, שמתמודד מצדו עם המחירים שהיא מעלה ושמכבידים גם עליו.
זה קל, אבל זה נרטיב שגוי לגמרי. קודם כל, בניגוד למגזר הפרטי, בחברות ממשלתיות הרווחים אינם הולכים לכיסם של בעלי המניות והמנהלים אלא חוזרים לקופה הציבורית, שאמורה לממן את השירותים לאזרחים. שנית, כבר למדנו היטב בשנים האחרונות, ובייחוד בקורונה, שעסקים גדולים יודעים היטב איך לא להפסיד. במגזר הפרטי מעלים מחירים לא כדי לשרוד, אלא כי אפשר, כי זה עניין של ביקושים, היצעים ותחרות, ובעיקר כי הם רוצים למקסם רווחים. וחלק מהיצרנים ששואפים לעשות זאת חוסמים בכל דרך תחרות בענפים שלהם, ורשתות מפעילות כוח אדיר מול ספקים קטנים. במילים אחרות, הם ממש לא מסכנים שנדחקים לפינה.
יש לא מעט דברים שהממשלה יכולה לעשות כדי להוריד מחירים, להגביר את התחרות ולהילחם בחזירות ובכוחניות. הממשלה בהחלט צריכה לעשות יותר סדר. אבל כשחברה מעלה את מחירי המזון שלה, צריך לדבר עליה, לא על עליית מחירי החשמל. הערבוב הזה הוא רק עוד טריק של היצרנים והקמעונאים לחמוק מהאש, המוצדקת לגמרי, שהם חוטפים.
/// גלית חמי
מגפת הקורונה הזניקה את היקף הקניות המקוונות, מה שהוביל כמובן גם לשגשוג בהחזרת הפריטים שאחרי הגעתם התגלו כלא מתאימים, בעיקר בגדים וחלקים למכוניות. לפי נתוני פדרציית הקמעונאות הלאומית בארצות הברית, בתוך שנה, בין 2020 ל־2021, מספר ההחזרות גדל ב־78%, ומדובר ב־16.6% מהפריטים שנקנו ברשת, שנקנו ב־761 מיליארד דולר. ברוב המקרים ההחזרות מוצדקות, אבל עשירית מהן הן הונאות — קונים, משתמשים, ורק אז מחזירים. מבחינת החברות קבלת הפריטים החוזרים והטיפול בהם מייצרים כאב ראש רציני. המחסור בידיים עובדות בשנה החולפת סיבך את העניין, וכך גם הלחץ המופעל על עסקים להתחשב באיכות הסביבה. אז כעת קמעונאים מבקשים מהצרכנים פשוט לשמור את הפריט גם אם אינם רוצים אותו, או לתרום אותו. האילוצים הלוגיסטיים האלה יכולים לעודד מצפון חברתי וסביבתי חזק יותר אצל היצרניות ואצל הצרכנים, אבל באותה מידה, יש להודות, הם יכולים גם להגדיל משמעותית את כמויות הזבל, ועל הדרך גם את מספר ההונאות ואת השאיפה של קונים "לדפוק" את המוכרים. הסדר משתבש, וכלל לא בטוח שלטובה.
/// תמר טוניק
סיום כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט וסאגת המינוי של המחליף או המחליפה שלו טעונים מתמיד הפעם, על רקע האפשרות של עסקת טיעון עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. ובאופן כללי זה תפקיד רגיש, שבו הממנים וגם הציבור רוצים לדעת עד כמה עמיד עמוד השדרה, עד כמה יצוקה העמדה המוסרית, מה יעשו היועץ/יועצת מול בכירים שסרחו.
לא רק היועץ המשפטי לממשלה הוא קונספט עדין; יועצים בכלל הם עניין מורכב. כמי שלוחשים על אוזנם של מלכים, מאחיתופל דרך הקונסוליירי ב"הסנדק" ועד ג'אפר ב"אלאדין" — בין שיהיו חכמים או רק נראים כך, נאמנים או בוגדנים, מזיקים או מועילים — אנחנו חושדים בהם ובאינטרסים שלהם. הם נתפסים כחזקים יותר מהשלטון, כפועלים במחשכים, בוחשים מאחורי הקלעים, וחפים מאחריות מול הציבור.
מהבחינה הזאת, אולי באמת עדיף יועצת. בעוד יועץ הוא איש צללים, יועצת תמיד נועדה להיטיב. יועצת בית הספר, יועצת הנקה, יועצת שינה — האסוציאציות של המילה תמיד כרוכות בטיפול, תמיכה והכלה. במטענים התרבותיים המקובלים, "יועץ" הוא אפל, "יועצת" היא רכה. אולי עכשיו נזכה לתיקון כפול של ההקשרים האלה: יועצת שלא תהיה רכה ומכילה, ומילוי תפקיד היועץ באופן שלא יעורר בנו חשד תמידי.