ב

שנים האחרונות מוקדשת תשומת לב גדולה לנרקיסיזם. זה קורה מפני שמדובר בהפרעה נפוצה יחסית, וגם מפני שהלוקים בה מייצרים אווירה רעילה שמחבלת במערכות יחסים וקורעת ארגונים: נרקיסיסטים הם אנשים מלאים חשיבות עצמית שמצפים להערצה, מתקשים לגלות אמפתיה, ותכופות מנצלים את האנשים סביבם בניסיון להשיג כוח או זכויות יתר.

לפני כמה שנים, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת באפלו ניסו להבין איך נרקיסיזם משפיע על דינמיקה קבוצתית. לצורך המחקר הם עקבו אחרי 396 שחקני NBA בטוויטר, ליקטו 34,914 ציוצים שלהם בעונת 2013–2014, ואז ניתחו את השימוש שלהם בשפה ובתמונות כדי להעריך את הנרקיסיזם שלהם. כך, למשל, תמונה שבה השחקן מפגין שרירים מול המראה דורגה כנרקיסיסטית יותר, ותמונה שבה השחקן נראה מבלה עם משפחתו או חבריו דורגה כנרקיסיסטית פחות.

החוקרים לא פרסמו את ערכי הנרקיסיזם של השחקנים, אבל אפשר להניח בביטחון שקיירי אירווינג דורג בלב זר הנרקיסים. על האגו העצום של קיירי אפשר ללמוד מהאפיזודה שלו בבוסטון סלטיקס: הוא החל את הקריירה שלו בקליבלנד קוואלירז, אבל ב־2017 החליט לצאת מצלו של לברון ג'יימס ולעבור בטרייד לבוסטון המבטיחה. בוסטון בהנהגתו אכן נראתה נהדר, ואפילו כשקיירי וגורדון הייוורד נפצעו, היא העפילה לגמר המזרח וכמעט ניצחה את קליבלנד של לברון. כולם היו בטוחים שעם שובם של קיירי והייוורד מהפציעות הקבוצה תיהפך לחזקה במזרח — אבל בעונה הבאה היא לא עמדה בציפיות. ומה שכאב במיוחד: הנתונים הוכיחו שהיא משחקת טוב בהרבה בלי קיירי.

כל אחד היה סופג מכה לאגו. קיירי, נרקיסיסט עד הסוף, פשוט דחה את המציאות. הוא האשים אחרים בהפסדים, דרש להיות במרכז העניינים, ובראיונות ליהג על אמונתו בתיאוריית קונספירציה שלפיה העולם שטוח. בסדרת הפלייאוף מול מילווקי הוא אכזב, וחודש אחרי שהעונה תמה חתם בברוקלין נטס. אגב, לחבריו הוא סיפר כבר חצי שנה קודם שבכוונתו לעזוב.

את העונה הראשונה שלו בברוקלין הוא פתח מצוין, אבל אחרי 20 משחקים הוא נפצע והושבת עד סוף העונה. בזמן הזה הוא רקם מהלכים שיביאו לקבוצה את קווין דוראנט מגולדן סטייט ואת ג'יימס הארדן מיוסטון רוקטס. המהלך הזה חייב שינויים נרחבים בסגל, אבל לנוכח מפגש הענקים הנדיר בין קיירי, דוראנט והארדן, היה אפשר לצפות שהמאמצים האלה ישתלמו: על הנייר, ברוקלין היא הקבוצה הכישרונית בליגה.

אבל כל זה נשאר על הנייר, כי קיירי מסרב להתחסן, ולפיכך אינו משחק במשחקי הבית של ברוקלין: החוק במדינת ניו יורק אוסר זאת. הוא יכול לשחק רק במשחקי חוץ, וגם אז לא בכולם (בטורונטו לא, למשל). בברוקלין הפצירו בו להתחסן — "אמרתי לו עד כמה הוא חשוב, ועד כמה אני רוצה שהוא ישתתף בכל משחק", סיפר דוראנט — אבל ללא הועיל. קיירי ממאן להתחסן, והשתתפותו במשחקים חלקית מאוד. כמה חלקית? בפועל, קיירי, דוראנט והארדן שיחקו יחד בפחות מ־14% מהמשחקים של ברוקלין בתקופתם. זה הכל. וזה כששכרם המצרפי הוא כמעט 115 מיליון דולר בשנה. זה לא החזר טוב לבעלים של ברוקלין, ג'וזף צאי, שישקיע מכיסו עשרות מיליוני דולר כ"מס יוקרה".

קיירי לא רק פוגע בסיכויים של ברוקלין לזכות באליפות. ההיעדרות שלו מפילה עומס כבד על הארדן ודוראנט, שצריכים לחפות על חסרונו אף שכבר אינם ילדים (הם בני 32 ו־33, בהתאמה; קיירי בן 29). והעומס הזה ניכר: הארדן נראה מותש וכבד, ודוראנט, שבעונה שעברה חזר אחרי היעדרות של שנתיים מהמגרשים, שיחק העונה 36 דקות בממוצע למשחק, עד שבינואר נפצע בברכו, וכעת ייעדר מהמגרשים עד מרץ לפחות.

זו לא רק הבריאות של דוראנט והארדן שנפגעת: זו גם המורשת של שני השחקנים האדירים האלה. ולא רק הם נפגעים: קיירי מטרפד את הסיכויים של עמיתים אחרים, כמו בלייק גריפין או למרקוס אלדריג', לזכות באליפות ראשונה בקריירה. הוא גם פוגע בסיכוייהם של כל שחקני ברוקלין להרוויח בונוס על זכייה באליפות.

היחיד שמרוויח מהעקשות הזו הוא קיירי עצמו: כמו אחרון הטרולים הוא ניזון מאהדתם של מתנגדי חיסונים ברחבי העולם, שמעריצים את החלטתו להקריב משכרו לטובת ההתנגדות לחיסונים. טוב, הוא יכול להרשות לעצמו: הונו מוערך ב־90 מיליון דולר.

ההתנהגות הזו מתסכלת, אבל לא מפתיעה. שורת מחקרים קושרים בין נרקיסיזם להכחשת מדע ולהתנגדות לחיסונים. זה קורה, בין היתר, מכיוון שנרקיסיסטים מנסים נואשות לתקף את תחושת המיוחדות שלהם, מה שתכופות מוביל אותם לאמץ דעות סהרוריות. למשל, שהעולם שטוח. או למשל, שחיסון שהוכח כבטוח ויעיל עבור כ־4 מיליארד איש הוא בעצם מזימה של חברות הפארמה, או ממשלות העולם, או אלה ואלה גם יחד.

ואם תיתנו לנרקיסיסטים מיקרופון, או חשבון טוויטר, הם גם יפיצו את השטויות האלה ברבים, ולעתים אף ישקרו במודע. כי מסע הצלב שלהם "לחקר האמת" הוא בעצם מסע לבניית דמותם האמיצה, הצודקת, החד־פעמית. אין דבר שכואב להם יותר מלהיות כמו כולם. כדי להתבלט כייחודיים הם יפגעו בקבוצה, בקהילה ואפילו בחברה. כמו קיירי.