כי זה צמח כל כך מיוחד, שאני יכולה לדבר עליו שעות. ערבה תורמת לטיהור האדמה, האוויר והמים בסביבתה, ובקליפתה יש ריכוז גבוה של סליצין, שממנו הכינו בעבר אספירין, כך שיש לה גם סגולות רפואיות.

אני משתמשת בזנים שאני מזמינה מצרפת וספרד. אבל רוב רכיבי העריסה הם ישראליים, והעסק מייצר אפס פסולת. אפילו שאריות בדי הכותנה מועברות לחברה שעושה מהן שמיכות טלאים.

ממש לא. אם תנסו לקלוע עם ענף יבש, הוא יישבר, ולכן הדבר הראשון שאני עושה הוא להשרות את הענפים במים למשך שעתיים כדי לרכך אותם, ואז מעמידה אותם לייבוש.

בשתי וערב: הענפים הניצבים הם השתי, עומדים ולא זזים, ואת הערב אני קולעת עליהם. אחת לכמה שורות אני דופקת על הקליעה עם קלאפר — מכשיר כבד מיציקת פליז, שבעזרתו מצופפים את השורות. כל העסק הזה נמשך כמה שעות טובות, שבסופן אני מכניסה את כל העריסה למים, כדי לרכך מחדש את הניצבים, שהתייבשו בזמן הקליעה, ואז לקלוע בהם את הסיומת של העריסה.

מכיוון שמדובר בחומר טבעי, שגדל בכל שנה מחדש, את אף פעם לא יודעת איך הוא יהיה: הענפים יכולים להיות קשים יותר או פחות, שבירים יותר או פחות — זה אף פעם לא אותו דבר. אני צריכה להיזהר גם לא לעשות פעולות פזיזות שעלולות לתקוע לי ענף בעין — דבר שכבר קרה לי בעבר, כי לא עבדתי עם משקפי מגן, כמו שהמליצו לי. חוץ מזה, בתחום הטיפוח — את יודעת... הציפורניים שלי הן לא כמו של בחורה מגונדרת. יש לי ידיים מסוקסות של פועלת.

העריסה עצמה בנויה מבסיס עץ, שעליו אני קולעת את ענפי הערבה. היא יושבת על רגליים וגלגלים מעץ בוק ופלסטיק. מעליה יש כילה מפליז מכוסה בטול להגנה מיתושים ומגן ראש מבד. ובתוכה יש מזרן נושם.

לא. בסיס העריסה עשוי מעץ צפצפה, שאותו אני קונה במחסן עצים, חתוך לפי המידות שאני צריכה, ואז מרכיבה בעצמי.את רגלי העגלה מכין לי חרט שחי בעוטף עזה, את הכילות תופרים לי בבת ים, ואת המזרן עמינח מייצרת לי במיוחד לפי שבלונות שהבאתי להם. אני אחראית לקליעה של העריסה, הכנת מוט הפליז שעליו יושבת הכילה, תפירת מגן הראש, וכמובן הרכבת כל החלקים המוכנים מראש למכלול העריסה.

עריסה

"אם תנסו לקלוע עם ענף יבש, הוא יישבר, ולכן מתחילים בהשריה של הענפים במים למשך שעתיים כדי לרכך אותם. הקליעה עצמה נעשית בשתי וערב, ואחת לכמה שורות אני דופקת עליהן עם קלאפר — מכשיר כבד מיציקת פליז, שבעזרתו מצופפים את השורות".

זה תחביב שיצא משליטה. לפני כ־15 שנה עבדתי כעיתונאית ב"קוסמופוליטן ישראל", ובמסגרת כתבה על תרפיה באמנויות ראיינתי את ד"ר ורדה סרוק. סיפרתי לה שאני נורא מקנאה בחברות שלי שעושות דברים יצירתיים בידיים. אז היא המליצה לי ללמוד קליעת סלים, כי היא ראתה שהסתובבתי עם סלים קלועים במקום תיקים, כמו איזו ג'יין בירקין. יצאתי מהשיחה איתה דלוקה כאילו לקחתי איזה סם. זה פוצץ לי את הראש. ואז התחלתי לחפש איפה לומדים והגעתי להרצל אוסטר, גורו ומחיה קהילת הקליעה בארץ.

לא. התחלתי בקליעת סלים, ובימי שישי הצעתי אותם למכירה במדרחוב נחלת בנימין. עמדתי שם ימים שלמים תחת השמש הקופחת ולא הצלחתי למכור אף סל. אנשים לא היו מוכנים לשלם 100 שקל על סל בעבודת יד, כשאפשר לקנות אחד תעשייתי ב־20 שקל. אז כעבור כמה חודשים הפסקתי עם זה. זה היה כישלון מפואר, ובדיעבד אני מבינה שהוא היה נחוץ להצלחת העסק הנוכחי שלי.

כשבתי יסמין נולדה, לפני 13 שנה, לא רציתי שהיא תישן במיטת סורגים. רציתי משהו עגול ועוטף שידמה רחם, ובתור קולעת היה לי אך טבעי לקלוע עבורה עריסה. וכולם הוקסמו מהתוצאה. כשהיא גדלה קצת, קלעתי לה עריסה קצת יותר גדולה, ואת הקטנה יותר פרסמתי למכירה. וכך בעצם הגיעו אליי הלקוחות הראשונים שלי.כשיסמין גדלה מכרתי גם את העריסה השנייה. גיליתי שאנשים אולי לא מוכנים לשלם 100 שקל על סל, אבל ישלמו בשמחה 2,000 שקל על עריסה. אף אחד בכלל לא התווכח איתי על המחיר.

פנטזתי, אבל עדיין לא העזתי. אני תמיד אומרת שהעסק הזה הוא לא תולדה של רוח יזמית, אלא של צורך קיומי. כי מה שקרה זה שהדיי־ג'וב עזב אותי. תכננתי להשאיר את יסמין איתי בבית ולכתוב כתבות בערבים, כשהיא ישנה, אבל המשבר הכלכלי של 2008 הביא לקריסה גדולה גם בענף העיתונות, ושלושה חודשים אחרי שילדתי, פוטרתי. בדיעבד זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי, כי חזרתי לשחק עם הפנטזיה של להתפרנס מקליעה.

בערך. העסק התפתח עקב בצד אגודל. בהתחלה לימדתי קליעת סלים בסלון שלי בקבוצות קטנות של חמש־שש נשים. יש בזה משהו מאוד נעים, תרפויטי ומרגיע, זה לא סתם שהוא ענף מקדמת דנא. את הכסף שהרווחתי מהקבוצה 'גלגלתי' לקניית חומרי גלם. הייתי קונה אז חמישה קילו של ענפים בחרדת קודש, ולא ידעתי אם יחזירו את עלותם או לא. היום אני כבר מזמינה 500 קילו בכל משלוח. בהדרגה העסק צבר תאוצה, ועדיין — עד היום יש רגעים שאני לא קולטת שזה העסק שלי. גם אנשים תמיד מרימים גבות בכל פעם ששואלים אותי מה אני עושה. אני אומרת שאני קולעת, והם לא מבינים מה זה. במיוחד אם זה קשור למסמכים רשמיים, כמו קופת גמל. אין להם מקצוע כזה.

אין שום דמיון, למעט היצירתיות. האחת מלאכה מדיטטיבית מרגיעה והשנייה כמעט סיזיפית. בכתיבה תמיד הייתי משנה ועורכת את עצמי ומשכתבת וזה כאילו אף פעם לא הגיע לשלמות. ואילו עריסה — ברגע שסיימתי לקלוע אותה, היא מוכנה ומושלמת ואי אפשר "לערוך" ולשנות אותה. יש בעריסות איזה קסם קמאי עתיק שקשה לי להסביר במילים. זה לייצר יש מאין. קלעתי כבר מאות עריסות, ובכל פעם אני משתגעת מחדש כי הקסם הזה לא פג.