חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// שופרסל צריכה להתאושש /// הירידות בבורסות חשובות /// בהייטק יש הבדל ברור בין הציבוריות לפרטיות /// סוכריות m&m's מדגימות איך נראה "תיקון חברתי" מגוחך

מוסף כלכליסט | 27.01.22

התפטרות אברכהן

זמן לשיקום האיזון

עזיבתו הפתאומית של מנכ"ל שופרסל איציק אברכהן מציפה שוב את אחד האתגרים החדשים יחסית במגזר העסקי המקומי: התנהלות של חברה ללא גרעין שליטה. שופרסל נמצאת במצב הזה כבר שנה וחצי, מה שעורר מאבק בין המנכ"ל לדירקטוריון.

אברכהן היה הדמות הדומיננטית, גם בלי בעלים היה ברור מי בעל הבית, אלא שהאיזון הופר כשהוא חצה את הקו שמפריד בין המנהלים לבעלים, והחליט להתערב בבחירת היו"ר. וכשהדירקטוריון בחר יו"ר שאינו מקובל עליו, יקי ודמני, זו היתה תחילת הסוף. האם הדירקטוריון טעה? האם בכלל לקח בחשבון שהבחירה הזאת עלולה לטלטל את הספינה עד כדי עזיבת המנכ"ל? האם המשמעות היא שהמנכ"ל הבא יצטרך להיות יס־מן של היו"ר?

חוק החברות לא מגדיר באופן ברור מהן בדיוק סמכויות היו"ר, ומותיר שטח אפור נרחב למאבקי הכוח בינו לבין המנכ"ל. בעוד ועוד חברות ראינו בשנים האחרונות שטיב היחסים ביניהם הוא מרכזי בשאלת יציבותה והצלחתה של כל חברה. לכן טוב שאברכהן עזב, זה הכרחי כדי לשקם את האיזון בין דירקטוריון שופרסל להנהלה, איזון חשוב במיוחד בחברות בלי גרעיון שליטה. עכשיו הדירקטוריון צריך למצוא את המנכ"ל שיבטיח שיקום כזה — אבל בלי להעניק יותר מדי כוח ליו"ר, בלי להפוך אותו למנהל בפועל. אחרת שופרסל תיהפך לעוד דוגמה בשורת החברות שנכשלו בהתנהלות ללא בעל שליטה.

/// גלית חמי

הירידות בבורסות

תיקון וסינון

הבורסות יורדות, המשקיעים מודאגים. זה ריטואל קבוע — וחבל שהוא לא מתרחש לעתים קרובות יותר. שוק ההון הוא עסק לרצים למרחקים ארוכים, אבל בעשור האחרון היה קל לשכוח את זה. התיקונים, הירידות, היו קטנים ולא כואבים מספיק, ואחריהם השוק תמיד דהר לשיאים חדשים. זה יצר את האשליה המסוכנת ששלטה גם בענף הנדל"ן שנים, ש"השוק לעולם לא יורד". וכמו בנדל"ן, זה משך לתוך השוק אנשים שהוא ממש לא בשבילם, בלי נשימה ארוכה, עם סף רגישות נמוך במיוחד להפסד, עם נזילות מוגבלת. כאלה שרוצים להרוויח מהר, ולא מבינים שמדובר באפיק חיסכון לטווח ארוך שצריך לנהל נכון וזהיר. יכול להיות שגל הירידות הנוכחי יסנן אותם החוצה, כפי שהוא צריך לעשות. אם לא, זה עלול להיות כואב עוד יותר בהמשך.

/// גולן פרידנפלד

נפילת הנאסד"ק

השאלות הגדולות

בשבוע האחרון כולם עסוקים בשאלות למה הבורסות מתרסקות, ולמה מניות הטכנולוגיה סופגות את עיקר האש. אלא שהשאלות צריכות להיות אחרות לגמרי. הראשונה: איך זה לא קרה מוקדם יותר? לכל משקיע סביר היה ברור שרמות השווי בוול סטריט מנותקות מהמציאות ומהפרמטרים הכלכליים שבהם נמדדים, בסופו של דבר, כל סוגי העסקים, גם אם הם אי שם בענן. השאלה השנייה אקוטית אפילו יותר: איך זה שהשוק הפרטי, זה שבו מרחפים הקרנות והסטארט־אפים שעוד לא הונפקו, עדיין לא מרגיש את המכה שכבר הגיעה לבורסות? איך השווי של יוניקורנים בוגרים ומבוססים — כאלה עם הכנסות שנתיות של 100 מיליון דולר או יותר, שכבר נבדקו לעומק לקראת ההנפקה — נחתך לפעמים בחצי, אבל חברות פרטיות שומרות על שווי של מיליארדי דולרים, חלק מהן בלי ממש לייצר הכנסות או רווחים?

תשובות לשתי השאלות האלה אין כרגע, אבל השאלה השנייה מובילה לשאלה שלישית, מטרידה, גם אם כנראה רטורית. אנשי הקרנות שמתחזקים את ההצפה בחברות הפרטיות כבר מבינים, מן הסתם, שרמות השווי הנוכחיות מופרכות. יכול להיות שפשוט לא אכפת להם, כי ממילא זה לא הכסף שלהם?

/// סופי שולמן

סוכריות "חברתיות"

כך לא עושים זאת

חברת מארס, יצרנית סוכריות m&m's, הודיעה השבוע בגאווה כי החליטה לרענן את המיתוג של הסוכריות ולעדכן את הבובות שמייצגות אותן. מה השינוי? החומה עברה מעקבים גבוהים לעקבים נמוכים יותר, והירוקה שוחררה מהמגפיים הכאילו־סקסיים ומהפוזה הפתיינית־משהו. אבל הירוקה היא עדיין הסוכרייה הקטנה ביותר — לא רק כבובה, גם בממתק עצמו — ומתוך שש הסוכריות המעודכנות, ארבע הן "גברים". אם כבר מתעקשים על עיצוב מחדש בשם ערכים חברתיים, כל מה שהצליחו להגיע אליו זה הנמכת עקבים? מה עם יותר נשים, מה עם סוכרייה א־בינארית, ובעיקר — מה עם משהו שלא נראה כמו בדיחה על המאבק הפמיניסטי?

/// תמר טוניק

צילום: m&m's

מילת השבוע

//

דור סער־מן

ההיסטוריה חוזרת, ואיתה אוצר המילים

בין הכותרות על הקורונה והבורסה, המשטרה ומזג האוויר, פתאום צצה מילה מן העבר: פלישה. האם רוסיה מתכננת לפלוש לאוקראינה כדי להגביר את השפעתה באזור? והאם אנחנו חוזרים עשרות שנים לאחור?

כי בעבר פלישה היתה אכן אירוע משמעותי. כל צד תיעד את תנועת החיילים מעבר לגבול, את פריסת כלי השריון, ומאחורי הקלעים שיחות ובריתות ובגידות של הרגע האחרון חרצו את גורל האירוע, אם יקרה או לא, ואם יתגלגל למלחמה, קטנה או גדולה. כשולדימיר פוטין שואף להחזיר את רוסיה לימים שבהם היא היתה גדולה יותר, הוא מכוון לימים שבהם הדופק של העולם, ושל אירופה בפרט, נקבע לפי פעימות הפלישות.

מאז פלישה עברה למדורי הנדל"ן (פלישה לשטח ציבורי או לחצר של השכנים), ולשיח על תחושות וזכויות (פלישה למרחב האישי). ובמקביל לפוטין, מתברר שגם הטכנולוגיה פולשת, למשל באמצעות תוכנות מעקב בטלפונים של אזרחים. כלומר הפלישה לבשה גוונים מעודכנים, ויותר מעודנים. זה לא שפוטין בוחל בפלישות טכנולוגיות או בפלישות אחרות שפוגעות בזכויות, אבל זה לא רציני; הוא צריך איזו פלישה גדולה, כמו פעם, כזאת שבה השרירים אינם בלתי נראים. זה לא אמור להפתיע אותנו, במקרה שלו. ובעצם, זה לא אמור להפתיע בכלל; ההיסטוריה מחזורית והעבר סופו לחזור. הרי חשבנו שמגפות הן עניין שנעלם לפני מאה שנה, ותראו איפה אנחנו היום.