למה? עוד היית רק נערה.

"כי אמא היתה בפאניקה ושקעה בעצב. היא תפקדה בבית — בישלה לנו, ניקתה — אבל לא בחוץ. בחוץ הכל היה אני. אמא ישבה ארבע שנים בבית ולא יצאה החוצה, אפילו לא הסתפרה. לכן הייתי צריכה לקחת פיקוד. אבא תמיד היה הדומיננטי, וכשאת רואה את אמא חלשה, את לוקחת פיקוד. אני הייתי זאת שדאגה לשני האחים שלי, שעשתה קניות.

"רגש אחריות, לדאוג לאנשים שסביבך, זה אופי. אני חושבת שנולדתי עם הרגש הזה, מגיל 9 התחלתי להרגיש אותו. ראיתי בכל דבר שזז משהו שבאחריותי, כאילו אני צריכה לתקן את העולם. וזה לא טוב, ההרגשה הזאת מעיקה עליי".

איך מתבטאת אחריות אצל ילדה בת 9?

"לא היינו במצב כלכלי מי יודע מה, ואני תמיד הרגשתי את המצוקה של אמא ואבא. אפילו הייתי בוכה בלילה. דאגתי לצמצם בהוצאות, לא לקנות דברים יקרים, לא להתפרע. בכל יום ראשון, כשאבא בבית בבוקר, הייתי קמה ומכינה להם ארוחת בוקר. גם בתור ילדה קטנה רציתי לפנק אותם מרוב אהבה ודאגה.

"וזה המשיך גם אחרי שנהפכתי למורה. למדתי חינוך, הייתי מורה למתמטיקה ורכזת מינהלית. אבל לא התעסקתי רק בחומר הלימודי, נתתי את נשמתי לחינוך, לתרבות, היתה לי אוזן קשבת לתלמידים ותמיד ריחמתי על החלשים שבהם ודאגתי שלא יעשו עליהם חרם".

ואז קרה לבעלך בדיוק מה שקרה לאבא שלך.

"בדיוק, שניהם מתו צעירים מדום לב. עד אז, כמורה, גידלתי את הילדים שלי מקרוב, הייתי איתם בכל יום כשסיימו את מסגרות הלימוד. הרגשתי שנתתי להם בסיס של חום ודאגה ואהבה. ובבת אחת, כשאבא שלהם מת, נאלצתי להשאיר אותם אצל הסבתות ולהתחיל לעבוד 13-12 שעות ביום במפעל הטחינה שלנו".

מבהיל לעבור את זה פעמיים בחיים.

"אם לא היה לי אופי חזק הייתי מתמוטטת. טוב, האמת שכן התמוטטתי, אבל קמתי. גם בעזרת הרבה תרופות. אלה החיים. אמרתי לעצמי, ממש כאילו אני עושה לעצמי מדיטציה: 'ג'וליה, אם לא תהיי חזקה ותשמרי על הילדים שלך, הכל ידרדר'. כמו שהיה כשאבא שלי מת, וידעתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל אמא והאחים שלי. הייתי הכבשה שהיה מוטל עליה להיות אריה".

זה עורר מחדש תחושות ישנות?

"המוות של בעלי החזיר אותי למה שקרה לי כנערה. ומרגע שזה קרה הייתי כל הזמן עסוקה במפעל. כל הזמן רק חשבתי איך אקח אותו וארים אותו למעלה. זה היה על חשבון הילדים, אני לא סופר־וומן. אבל הם ידעו שכל מה שאני עושה פה במפעל זה בשבילם, בשביל החיים העתידיים שלהם.

"האמת היא שכאשר זה קרה לי שוב עם בעלי, כבר הייתי רגילה לכך שזה מה שאני צריכה לעשות. וממה שקרה לאמא שלי כשאבא מת, למדתי שאני רוצה להיות חזקה בשביל הילדים שלי. הייתי מרוסקת מבפנים, אבל להם הראיתי שאני חזקה".

והיית חזקה?

"היום טפו טפו אני חזקה באמת".

יש אריה בתוך הכבשה?

"האריה הוא בצד העסקי. הכבשה בצד האנושי. זה גם מה שעזר לי להצליח".

כי בצד העסקי צריך להיות דורסני?

"לא חייבים כוחנות. כשהיתה בעיה עם לקוחות, פתרתי אותה בנעימות. צריך לדבר בנימוס, לא בדרך של קרב. בסוף גם אנשים שעושים את עצמם כוחניים, לא רוצים לפגוש כוחנות מולם".

וכלפי העובדים?

"גם בתוך המפעל אני טובה לכל 50 העובדים. אבל אם אני רואה שמישהו עשה משהו לא בסדר, אני נהפכת לאריה. למשל, אני אוהבת שהמפעל יהיה מצוחצח ויש לי הרבה עובדות ניקיון, אם אני רואה שמשהו מוזנח אני משתגעת. ואם המוצר שלי לא יצא טוב — אני טועמת שלוש פעמים ביום — גם אז אני משתגעת. הופכת להיות מג'נונית ממש".

איך נולדה התמיכה הפומבית שלך בקהילה הלהט"בית במגזר?

"האמנתי במצוקה שלהם והאמנתי שאני צריכה לעזור להם להוציא את הראש מעל המים — ולא התחרטתי אף פעם. נפגשתי עם זוג חברים של הבן שלי, שבאו אלינו הביתה וסיפרו על המצוקה שגורמת לצעירים שלנו לברוח לתל אביב ולכל מיני ערים יהודיות. אלה צעירים בלי עברית טובה, והם חשבו שצריך קו מצוקה של אנשי מקצוע שיעזרו להם לדבר ולהוציא, בשפה שלהם. הבן שלי שאל מה דעתי, ואמרתי שאני מוכנה לשמוע אותם. למחרת באה קבוצה שלמה שסיפרה לי על הקשיים שלה. אמרתי: 'וואו, זה כזה עולם אכזרי?'. מול בעיות של אחרים אני נהפכת לכבשה, במובן של רכות, של דאגה".

יהיה לך פרק ב' של זוגיות בחיים?

"לא. בסקטור הערבי את לא יכולה שיהיה לך חבר שתחיי איתו, ומה לעשות, אני הולכת לפי הקוד של החברה שלנו. אני לא פמיניסטית ולא נגד הזרם. ואני גם עסוקה מאוד, מי ייקח אותי, בחייאתכ. טוב לי, יש לי הרבה חברים, יהודים וערבים, אני לא מפסיקה להיות מוזמנת ומזמינה, לא מרגישה בחוסר. אני חופשייה".

התחלת כמורה, נהפכת ליזמית. אולי זה משהו שצריך לטפח? שנשים ערביות לא יוסללו למקצועות שקשה לפרוח בהם.

"לא רק מורות, בסקטור הערבי אין לנו יזמות. זו הבעיה שלנו. הילדים הטובים, המוצלחים, נהיים עורכי דין או רופאים, אבל יזמות אין לנו. ביקשתי פעם ממשרד החינוך שייתנו איזה שיעור או שניים ביזמות. זה עוזר. בכל אחד יכול להיות טמון משהו יזמי והוא בכלל לא יודע. אני, אם לא היה קורה לי המקרה, לא היה לי מושג שאני יכולה להצליח".