ה

יציאה של ביאנקה לואיס מהארון הטרנסי לפני קרוב לעשור היתה חיובית להפתיע. היא עבדה אז כמנהלת מכירות בסטארט־אפ קטן בירושלים, וחששה לספר לבוס שלה, חובש כיפה סרוגה, שהיא למעשה אשה. אך עד מהרה חששותיה התבדו. "הוא, הקולגות והצוות שלי הגיבו מדהים", היא מספרת. "הם תמכו בי ונתנו לי תחושה שהעולם נפלא. נשארנו חברים קרובים עד עצם היום הזה, והבוס שלי לשעבר אף ליווה את בני לבר מצווה שלו כמו אבא". אבל הדרך של לואיס לקבלה בענף ההייטק לא הסתיימה שם. למעשה, היא רק החלה.

כמה חודשים לאחר שיצאה מהארון, הסטארט־אפ נמכר, והחברה הרוכשת הביאה עמה צוות מכירות משלה, כך שלואיס נאלצה לחפש מקום עבודה חדש. "במשך כמה חודשים לא הצלחתי למצוא עבודה", היא מספרת. "כבר שימשתי בתפקידים די בכירים וניהלתי צוותי מכירות מצליחים, ידעתי שאני עונה על דרישות התפקיד, ובכל זאת, ריאיון רדף ריאיון ובחנו אותי בעיקר פיזית מכף רגל ועד ראש, ובסוף העסיקו אנשים הרבה פחות מתאימים ממני".

מה היתה הבעיה?

"הייתי בעיצומו של תהליך התאמה מגדרית, וגם אם יכולתי להסתיר את זה, המסמכים שלי הסגירו אותי. הקושי היה גדול, ונאמרו לי דברים מטורפים בראיונות העבודה. אחד המגייסים אמר לי: 'אני לא יכול להעסיק אותך, תשמעי את הקול שלך'. כי התפקיד שלי היה להתקשר לאנשים ולמכור תוכנה, ואם יש דעה קדומה נגד טרנסיות, אז זה לא טוב לעסקים".

איך את מסבירה את המעבר החד הזה, מקבלה מוחלטת לדחיות חוזרות ונשנות?

"במקום העבודה הקודם שלי הכירו אותי כבן אנוש, וכבר הייתי די מוצלחת במה שעשיתי. לעבור התאמה מגדרית בנסיבות כאלה זה כזה, 'אוקיי, לא אכפת לנו אם את גבר, אשה, כלב או סוס, כל עוד את עושה עבודה טובה'. לעבור התאמה מגדרית בזמן חיפוש עבודה זה עניין אחר".

אז לואיס החליטה לקחת צעד אחורה: היא מחקה את חשבונותיה ברשתות החברתיות ואת ערוץ היוטיוב שלה, שבו סיפקה עצות ותמיכה לאנשים על הקשת הטרנסית, וחקרה ככל יכולתה כיצד "לעבור" כאשה באופן הטבעי ביותר. המסקנה שלה היתה כואבת במיוחד: "נאלצתי למחוק את העבר שלי כדי שיוכל להיות לי עתיד", מסבירה לואיס. כלומר מתוקף הנסיבות היא העלימה כל ניסיון מקצועי קודם מקורות חייה, כך שהיציאה מהארון "אתחלה" את הקריירה שלה. עכשיו, עם קורות חיים נקיים מעבר, היא הצליחה למצוא עבודה בתוך שבועיים, אבל במשרה זוטרה כמובן.

שבע שנים חייתה כך, עד שבנה התבגר מעט והיא התקדמה מספיק בסולם המקצועי כדי לחוש שאינה מפחדת עוד, ושיש לה חובה מוסרית כלפי אנשים על הקשת הטרנסית להפגין נראות. גם אז, היא מדגישה, "זה לא היה אירוע מבודד שבו בוקר בהיר אחד סיפרתי על הרקע שלי כטרנסית, זה היה תהליך. פה עשיתי הרצאה באירוע של קהילת הלהט"ב, שם דיברתי באופן לא רשמי עם כמה אנשים. בפועל סיפרתי למקום העבודה שלי רשמית רק בשנה שעברה".

כיום, לואיס היא מנהלת מכירות והצלחת לקוח בסטארט־אפ Opster, והיא האשה הטרנסית היחידה בארץ שמשמשת בדרג ניהול C (השני בחשיבותו בהיררכיה התאגידית) — ככל הידוע לפחות. "אל תשכחי", היא מזכירה, "שבמשך קרוב לעשור לא ידעו עליי בתעשייה, וייתכן שגם כיום יש מנהלים בדרג שלי בארון".

ולמרות מעמדה הבכיר, היא עדיין זוכה ליחס לא מכבד מפעם לפעם. "הייתי בזום מקצועי עם מישהו לא מזמן", היא מספרת, "ופתאום הוא שאל אותי: 'עברת כבר את הניתוח?'. הייתי בשוק. מה זה עניינך?!".

ביאנקה לואיס: "לא הצלחתי למצוא עבודה אף ששימשתי בתפקידים בכירים. אמרו לי דברים נוראיים. אחד המגייסים אמר לי: 'אני לא יכול להעסיק אותך, תשמעי את הקול שלך'. כי לאנשים יש דעה קדומה נגד טרנסיות, וזה לא טוב לעסקים"

הארון מוריד פרודוקטיביות

סיפורה של לואיס מייצג במידה רבה את סיפורה של הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל, שבשנים האחרונות הולכת וקונה לעצמה דריסת רגל בתעשיית ההייטק הישראלית. לכאורה, מדובר בשידוך המושלם בין סקטור שחורת על דגלו ערכים של נאורות, גיוון והכלה לבין אחת האוכלוסיות הפגיעות והמופלות ביותר בשוק העבודה ובכלל; בין תעשיה שמקדשת אוטודידקטיות לבין מי שנסיבות חייה לעתים קרובות אינן מאפשרות לה לרכוש השכלה אקדמית. אך בפועל חלק גדול מחברות ההייטק עדיין מתנהלות כמועדון בנים לבן וסטרייטי, ולכן הן נגועות בבורות וטרנספוביה לא פחות מיתר הסקטורים.

"יש להייטק בארץ דימוי של חבר'ה חמודים ונורא ליברלים אבל ביום יום אנחנו עושים מחקרי עומק ומגלים דברים אחרים", אומרת סיון קניאל, מנכ"לית ארגון LGBTech, שהוקם ב־2011 כדי לקדם גיוון והכללה בתעסוקת להט"ב. בסקר התעסוקה שערך הארגון בקרב להט"בים בהייטק בשנת 2020, השיבו 94% מהמשתתפים על הקשת הטרנסית כי המעסיקים שלהם לא נוקטים צעדים אקטיביים ליצירת סביבה תומכת, ו־90% ממקרי האפליה שאליהם נחשפו במקום העבודה לא דווחו ולכן לא טופלו.

איך את מסבירה את הפער בין הדימוי לבין מה שקורה בשטח?

"ארגונים מורכבים מהרבה אינדיבידואלים, וכמה שהם ירצו לתפוס את עצמם כליברליים, יש להם נקודות עיוורון, שהם פשוט לא מודעים להן. מאוד קל לדבר על מצעד הגאווה ועל הפוסט בפייסבוק שהחברה פרסמה עליו, אבל יותר מורכב לדבר על שירותים ממוגדרים ועל תהליכי התאמה מגדרית או מדיניות שוויונית להורים לא ביולוגיים. בגלל זה אנחנו מקפידות בארגון לרדת לרזולוציות, לשאול את השאלות הפחות סקסיות".

התמונה נעשית מורכבת עוד יותר כשמרחיקים מאזור תל אביב. אשה טרנסית שעובדת בחברת הייטק מחוץ לגוש דן סיפרה ל"מוסף כלכליסט" כי כל ניסיון להביע תמיכה רשמית של החברה בקהילה נתקל בהתנגדות נחרצת, הן מצד ההנהלה, שחוששת להרגיז עובדים שמרנים, והן מצד עובדיה החרדים, שזכו לגיבוי שבשתיקה מההנהלה.

"העניין הזה של 'לא להרגיז' עולה הרבה אצל מעסיקים ישראלים", מעידה קניאל. "בשנים האחרונות עבדתי בתחומי הגיוון האנושי עם מעסיקים אירופאים ואמריקאים והשיח שם שונה לגמרי. הם יותר חושבים 'איך נלמד ונשכיל על עולמם של אלה', וכאן זה יותר 'איך לא נסתבך עם אלה'. את שומעת בשיחות אוף דה רקורד פחד אמיתי מעובדים ועובדות במשפטים כמו: 'חטפנו על הראש כשהזמנו הומו להרצות'. במקום להוביל שיח שיכול באמת לאתגר, יש הפרד ומשול שרק מגביר את הקיטוב".

אנשים על הקשת הטרנסית מהווים 0.3%–3% מהאוכלוסייה ולמרות ייצוגם התקשורתי ההולך וגובר, עדיין קיימת בורות גדולה ביחס אליהם, שמובילה להתנכלויות ואלימות. הם מועדים פי עשרה לניסיונות אובדניים (כ־40% לעומת 4% באוכלוסייה הכללית), ולפי סקר של נציגות שוויון הזדמנויות בעבודה, כשליש מתוכם מובטלים. לא בכדי פורום המשפטנים הלהט"בי, שהוקם החודש, הצהיר כי מטרתו הבוערת ביותר היא טיפול בבעיות של טרנסג'נדרים.ות.

"יש המון חסמים בתהליך המיון שמונעים מאנשים על הקשת הטרנסית להתקבל למקומות עבודה", מסביר אלישע אלכסנדר, מנכ"ל עמותת מעברים, הפועלת להעצמת הקהילה הטרנסית. "מגייס כוח האדם יכול להיות עוין לקהילה, ואם ידבר בטלפון עם אשה טרנסית שהגישה קורות חיים וישמע שיש לה קול גברי, הוא ידחה אותה. לפעמים קשה להסתיר תהליך התאמה מגדרי בקורות החיים: אם נניח גבר טרנס למד באולפנה, תתעורר השאלה מה בעצם הוא עשה שם, או שלחלופין הוא בכלל ימחק את שורת ההשכלה התיכונית שלו מקורות החיים.

"והקשיים כמובן לא נגמרים בגיוס. יש אנשים על הקשת הטרנסית שנמצאים בארון במקום העבודה, וזה אלמנט שהוכח כמוריד פרודוקטיביות. אני למשל עבדתי בחברות הייטק לפני התהליך ולא הרגשתי מספיק נוח לצאת מהארון, אז פשוט עזבתי את מקום העבודה והלכתי לעבוד בחומוסייה. כך שיש כאן גם אינטרס של המעסיק — ברמה הכלכלית לא משתלם למקומות עבודה להכשיר אנשים שיעזבו אם הם לא ירגישו בנוח לבטא את עצמם".

מה אתם עושים בעמותה?

"קודם כל אנחנו נותנים לאנשים טרנסים כלים להתמודדות עם האתגרים הייחודיים להם. אנחנו עושים סדנאות על דילמות כמו איך לספר? איך להתנהג בראיונות עבודה? אנחנו מסבירים להם שכמו שמראיינים לא אמורים לשאול אשה אם היא מתכוונת להיכנס להיריון, הם גם לא אמורים להתחיל לשאול שאלות על פרוצדורות רפואיות שעברתי או לא עברתי.

"נוסף על כך אנחנו עושים הכשרות למעסיקים וחברות על מה זה להיות טרנס.ית בעולם העבודה, על הקשיים הייחודיים, דרכי ההתמודדות ואיך כמעסיק, כקולגה וכמנהל משאבי אנוש אפשר להיות טרנס־פרנדלי. העמותה גם מגייסת מלגות ללימודים אקדמיים, ומעבירה הרצאות בארגונים ומקומות עבודה".

להייטק יש דימוי ליברלי. זה לא ככה בשטח?

"להרבה מקומות יש רצון טוב, והם בהחלט רוצים להעסיק אנשים טרנסים, פשוט גם במצבים האלה יש המון דילמות. ולכן נכנסנו לתמונה".

סיון קניאל, LGBTech: "מעסיקים אירופאים ואמריקאים שואלים אותנו 'איך נשכיל על עולמם של אלה', אבל בישראל יותר מוטרדים מ'איך לא נסתבך עם אלה'. את שומעת המון משפטים כמו: 'חטפנו על הראש כשהזמנו הומו להרצות'"

טרנספוביה פינת מיזוגיניה

מילת המפתח בשאלה אם ההייטק טוב יותר לטרנסים.ות היא "יחסית". רוב המרואיינים בכתבה מודים על מזלם ומעריכים את המקום שבו הם נמצאים, אבל ככל שהשיחה מעמיקה, צפים הקשיים והחוויות השליליות שעברו בדרך.

לילי סטון (35), למשל, עובדת כיום כמהנדסת תמיכה טכנית רמה 3 בחברת טכנולוגיית הפרסום נטורל אינטליג'נס, שנחשבת נושאת הדגל של התעשייה המקומית בכל הנוגע לזכויות להט"ב בכלל ואנשים על הקשת הטרנסית בפרט — עד כדי כך שבמשרדי החברה משתכנים בחינם משרדי עמותת מעברים. "98% מהזמן אני לא מרגישה פה טרנסית בכלל", אומרת סטון. "אני מרגישה פשוט נורמלית, כמו שאני מרגישה ביני לבין עצמי".

אבל מקום העבודה הקודם שלה, לעומת זאת, היה פחות מכיל. סטון יצאה מהארון הטרנסי לפני כשנתיים וחצי ונתקלה בתגובות מעורבות מסביבתה. "הנורמה בהייטק באופן כללי היא קבלה", היא אומרת. "אולם כמובן היו כאלה שאמרו לי: 'אם זה היה קורה אצלי במשפחה הייתי מתבאס, אבל תעשי מה שאת רוצה'. וזו לא קבלה. והיה גם בן אדם אחד שהפגין כלפיי גועל של ממש, שפה של שנאה".

אותו אדם גם כיהן בתפקיד בכיר, מה שמנע ממנה אופציית קידום. "הבטיחו לי קידום לתפקיד מסוים שלבסוף לא הסתדר, ואז הציעו לי כמה חלופות במקומו, שאחת מהן היתה תחת אותו בן אדם", מספרת סטון, "אבל הוא הבהיר שהוא לא מעוניין בי, בלי שהכיר אותי בכלל, כי בקושי עבדנו יחד. לא היה לי ספק שזה היה על רקע טרנספובי, וכשדיברתי על זה עם אחד המנהלים הוא ענה שגם הוא הרגיש ככה.

"תגובות שליליות היו המיעוט", מדגישה סטון. "רוב התגובות שקיבלתי מאנשים סביבי נעו בין סקרנות לחוסר אכפתיות". ובכל זאת גם בקרב הקולגות התומכים, הבורות הרימה את ראשה לא פעם. "בהתחלה, למשל, קיבלתי לא מעט עצות לבוש מגברים", היא אומרת, "אם זה בהתאם לצבעים של קבוצת הכדורגל שלהם או צבעי קיץ וחורף. אלה כנראה אנשים שמרגישים קצת יותר מדי בסדר עם זה, כי הרי אותו בן אדם לא היה עומד מול בחורה אחרת ומדבר איתה על צבע הלק שלה. מאוד שמחתי כשזה נגמר.

"היה גם מישהו שאחרי תקופה אמר לי: 'אם עכשיו תחליטי להחליף חזרה, אז אנחנו נצטרך עוד שיחה וזה יהיה קשה מאוד לעשות שוב סוויץ''. מבחינתו זה היה משהו טוב להגיד, ואני מאוד מעריכה את זה, אבל זה לא משהו שהיה מתקבל טוב מכל אחד".

וכפי שמעידות לא מעט נשים טרנסיות, היציאה מהארון עוררה לא רק תגובות טרנספוביות, אלא גם שוביניזם. "היה מישהו שהיה חבר שלי בעבודה, ולקח לו הרבה זמן להחליף את לשון הפנייה שלו אליי מזכר לנקבה", נזכרת סטון. "בהתחלה פחות התעקשתי על לשון פנייה בנקבה, וזו היתה טעות, אבל חשבתי שיהיה קשה להתעקש מול קולגות שהכירו אותי מעל שנה והתרגלו. אז הוא נתקע על זכר, אבל כשהוא רצה להגיד משהו מזלזל או להשתיק אותי הוא היה עובר מיידית לנקבה. אני לא שותקת הרבה, אז מיד בפעם השנייה שהוא עשה את זה הערתי לו על זה בצורה ברורה וישירה. ובסדר, זה השתפר. סך הכל אני יודעת שהיה לי המון מזל וגם חוסר מזל בקריירה", היא אומרת.

גם גיל בהט (40), ראשת צוות בסיידר סקיוריטי, מכירה את הבעיה הזאת מקרוב. "אני חווה את כל הקשיים של להיות אשה מנהלת בהייטק, ואפילו ביתר שאת משום שכטרנסית אני לא מיומנת בטקטיקות שנשים סיגלו לעצמן בשנים של ניסיון כדי לשרוד בסיטואציה".

לצאת מהארון הטרנסי בהייטק זה קל יותר או קשה יותר?

"אני נמצאת בעמדה שמאוד לא מאפיינת את שאר הקהילה שלי: יצאתי מהארון בשלב די מאוחר — רק לפני שנתיים — כשאני בתפקיד בכיר יחסית בחברה טובה מאוד עם כוח אדם נפלא. כך שאני יותר פריבילגית מאחרות.  ברור לי שמי שהיא ג'וניורית לא בהכרח תקבל יחס כזה, ושיהיו לה הרבה מאוד חששות אם בכלל לצאת מהארון".

"יכול להיות שאם הייתי יוצאת עשר שנים קודם לכן, לא הייתי מסיימת את התואר, לא הייתי מגיעה להייטק, והחוויה האישית שלי היתה כמו של הרבה נשים טרנסיות אחרות", אומרת סטון. "אם הייתי מוכרת בחנות ויוצאת מהארון שם — אני לא יודעת איך זה היה נגמר. אין ספק שההייטק שונה מכל תעשייה אחרת, ועדיין, גם ההייטק הוא סביבה מאוד גברית, מה שמייצר המון התמודדויות לא פשוטות".

האם החוויה שונה בקרב גברים טרנסים? "עבורי ההייטק הוא פשוט תעשייה מקבלת", אומר ג'סי ברנדט (25), מנהל מוצר בסטארט־אפים ויגן פרנדלי ו־ויגו, שיצא מהארון לפני כחצי שנה לאחר תהליך שנמשך כשנתיים. "הרבה מהתעשייה הזו היא יותר צעירה ומגניבה באופן כללי, וזה בהחלט עוזר כי זה מאלץ גם את המבוגרים יותר והליברלים פחות להתאים את עצמם, כי יש פחות סובלנות לשמרנות. מצד שני, ברור לי גם שהחוויה שלי ייחודית ושלנשים טרנסיות קשה יותר, כי החברה שלנו מאוד פטריארכלית. הרבה יותר קשה חברתית לצאת מהארון כאשה טרנסית מאשר כגבר".