פרק ב': רוני היזם

"בדנמרק ישנן ספריות שבהן אפשר לשאול אדם במקום ספר ולהקשיב לסיפור החיים שלו במשך 30 דקות". כך נפתחו רוב הפוסטים הוויראליים על הספרייה האנושית בחודשים האחרונים, כשהם מלווים בתצלום של חלל שבו אנשים יושבים זה מול זה, אחד מהם נזיר טיבטי. הפוסטים זכו למאות אלפי שיתופים ברשתות השונות, בין היתר מאושיות כמו סוזן סרנדון ("עוד מזה בבקשה!") והקומיקאי הבריטי סטיבן פריי ("איזה רעיון נפלא"). ובכל זאת המידע הקיים ברשת על הספרייה מצומצם מאוד. רק מאוחר יותר יתברר לי שזה מכוון — ניסיון לגונן על הקונספט ולשמור על בקרת איכות מול ניסיונות העתקה מרובים.

את מיזם הספרייה האנושית, שרשום כעמותה ללא מטרות רווח, פיתחו ארבעה חברים: האחים רוני ודני אברגל, אסמה מונא וכריסטופר אריקסן, עבור פסטיבל המוזיקה והתרבות רוסקילדה של שנת 2000. הספרייה הראשונה כללה 50 אנשים, ש"הושאלו" לבאי הפסטיבל במשך ארבעה ימים רצופים, שמונה שעות ביום. הרעיון היה להתעמת חזיתית עם סטריאוטיפים — על מתמודדי נפש, פליטים, דרי רחוב, מוסלמים, אלכוהוליסטים, שורדי ניסיון התאבדות וכדומה — ועל הדרך לגרום לאנשים לגלות משהו חדש על עצמם. מעין גרסת המציאות של התוכנית "סליחה על השאלה" — אלא שהספרייה האנושית נהגתה שנים רבות לפניה, ומציעה גם את הקסם הייחודי של מפגש בין־אישי בלתי אמצעי.

"לפני 21 שנה הספרייה נתפסה רק כרעיון כיפי", מספר רוני אברגל (Abergel) הוגה הספרייה ומי שמנהל אותה עד היום. "אנשים בדנמרק חייכו אלינו ואמרו: 'הו וואו, איזה רעיון נחמד', אבל לא הבינו למה הוא נחוץ. אז אני מסביר תמיד שמטרת העל שלנו היא לגרום לאנשים להבין את המורכבות של ההטיות הלא מודעות שלהם, וזה משהו שהרבה מהקוראים שלנו כלל לא מבינים כשהם מגיעים לפה — שבעצם הם עצמם עוברים פה מסע אישי משלהם. הם לא רק לומדים על יהודים, מוסלמים, שוטרים או אנשים עם הפרעת אישיות דו־קוטבית, אלא גם על עצמם".

כיצד החזקתם מעמד כלכלית בשנים הראשונות?

"את הפרויקטים הראשונים בארצות הברית ובבריטניה מימנתי מכיסי. היתה לי אז עבודה מכניסה, ואלה לא היו השקות בהיקף גדול במיוחד. האירוע הראשון שערכנו בארצות הברית היה בספרייה הציבורית בסנטה מוניקה ב־2008, וקיבלנו תגובות נהדרות מספרים, ספרנים וקוראים. מאז הספרייה התרחבה ל־85 מדינות ברחבי העולם".

הספרייה פועלת בשלוש מתכונות שונות: ספריות פתוחות לציבור, ספריות שפועלות במוסדות חינוך שונות, וספריות פופ־אפ בארגונים שונים. מתכונת הפופ־אפ היא גם פריצת הדרך המשמעותית של הארגון, שהצליח בדרך הזו להיכנס לתאגידי ענק כמו מיקרוסופט, איביי, לגו, איקאה והייניקן בחסות תוכניות קידום הגיוון האנושי שלהם. המהלך הזה גם הזרים לספרייה תקציבים שלא הכירה לפני כן — נקודה קריטית עבור מיזם שאינו נתמך בידי הרשויות, וש"משאיל" מתנדבים בחינם לקהל הרחב.

"חשוב להבין שאני לא מרוויח כסף על גבם של המתנדבים שלי", אומר אברגל. "המתנדבים עוזרים לנו לגייס כסף עבור פעילות חינוכית, וזה מאוד מקובל. אנחנו מפצים אותם על כל דבר קטן: מאובדן יום העבודה על ההתנדבות, דרך אוכל ושתייה, ועד טיסות, מלונות וביטוח במקרים של מפגשים בחו"ל. אנחנו גם מממנים להם מפגשים עם פסיכולוג. ואם הם מובטלים והמדינה מתחילה לרדוף אחריהם ולשלול מהם זכויות, אנחנו נותנים להם התמחות כאן, וכך נחסכת מהם עבודה כמנקה רחובות מצד אחד והמצוקה של האבטלה מצד שני. כרגע יש לי בצוות שני ספרים בעלי מוגבלויות שמועסקים במשרה גמישה, חמש שעות בשבוע. לאחד מהם יש גידול במוח. המדינה עדיין תצפה ממנו לאסוף בדלי סיגריות ממדרכות כדי להתפרנס, בלי זכויות, בלי פנסיה, בלי כלום. מערכת הרווחה כאן קורסת, והאנשים שהכי זקוקים לתמיכה שלה לא מקבלים אותה".

איך אתה בוחר ספרים לספרייה?

"כיום יש לנו יותר מ־200 ספרים, והקריטריון המנחה לבחירתם הוא מי שמקבל יחס לקוי בגלל דעה קדומה על אורח חייו, מצבו הנפשי או הסוציאלי, ועוד ועוד. אנחנו מספקים סביבה בטוחה — גם לשואל וגם למושאל — שבה אף אחד לא ישפוט אותם מפני שהשתמשו במילה לא נכונה או אמרו משהו שנחשב בהקשרים אחרים לא ראוי, חסר רגישות, אישי מדי, חצוף או גזעני". ההימנעות משיפוטיות תקפה כאן לשני הצדדים.

פרק ג': הספרן הופך לספר

אברגל יודע מניסיונו האישי מה זה להיות אזרח לא רצוי במולדתו, כמי שנולד לאם דנית ולאב מרוקאי לפני 48 שנה, כשדנמרק לא ידעה כל כך איך "לאכול", בלשון המעטה, את מי שגוון עורו אינו בהיר. אברגל סבור כי זו גם הסיבה שהספרייה שלו לא נתמכת בידי הרשויות: "הן מבינות שאני חצי דני וחצי משהו אחר שהן לא יודעות מהו, ולא רוצות לתמוך בו".

מהו אותו חצי משהו אחר?

"אני לא רוצה לחשוף את דתי כרגע, כי זה יניח משקולת עצומה על הספרייה. אין לי עניין שאנשים יתייגו אותה כפרויקט מוסלמי, יהודי או נוצרי, ואז ישתמשו בזה נגדה. ומעבר לכל זה, הספרייה הזו היא לא אני, אני רק השליח. היא תישאר פה עוד זמן רב מאוד אחריי, אלף שנה אפילו, ואני זמני".

האידאליזם זורם בדמו של אברגל, טיפוס תזזיתי, נלהב ושופע כריזמה. הוא למד לתואר ראשון בעיתונות באוניברסיטת דרום דנמרק (SDU), ועבד, בין היתר, עם העיתונאי עטור הפרסים תום היימן. הספרייה האנושית היא למעשה המיזם החברתי השני שלו אחרי עמותת Stop The Violence, שהקים לאחר שחברו נדקר ברחוב. "ההבנה של ממדי האלימות בקרב בני נוער, שנובעת בין היתר מהמפגשים שלהם עם השונים מהם, עוררה בי השראה להקים מקום שבו נוכל כולנו להיפגש בסדנאות קבוצתיות". הארגון נסגר כעבור ארבע שנים בגלל בעיות מימון, אבל הספיק להטמין באברגל את הזרעים שמהם תצמח הספרייה האנושית. "מה שהחזיק אותי בתקופה הזאת היה ההבנה שהעולם זקוק לכלי שיאפשר לכולנו למצוא מכנה משותף, או לכל הפחות לקבל את ההבדלים בינינו", הוא אומר.

את הספרייה האנושית הוא קידם בעשר שנותיה הראשונות כפרויקט צד, שעשה במקביל לעבודתו כעיתונאי, עד שב־2013 קרתה טרגדיה משפחתית. "אשתי זואי מתה בזרועותיי בגיל 37 בגלל מום בלב. בתנו לולה היתה אז בת שבע, ובננו דקסטר היה בן שנתיים", הוא נזכר. "אז החלטתי לתעל את האבל שלי לספרייה האנושית, לעבוד בה במשרה מלאה ולהפוך אותה לפרויקט חיי".

הספרייה מצויה כעת בתנופה בלתי רגילה, עם צוות שמונה 25 עובדים (מהם חמישה מתמחים) — ארבעה בארצות הברית, שניים בבריטניה, שניים בשבדיה והיתר בדנמרק. הקורונה אמנם השביתה את פעילותה הפיזית של הספרייה לזמן מה, אך גם התניעה מהלך של "השאלת ספרים" אונליין בזום, שמפותח בימים אלה לכדי אפליקציה לסמארטפון בתמיכת ענקית התעשייה האמריקאית Masco ותאגיד הגז הטבעי UGI. ההשקה מתוכננת לשנה הבאה. "יהיה אפשר פשוט להתחבר, לקבל כרטיס לספרייה, לקרוא את הכללים שלה ולהזמין ספר שיהיה זמין עבורך בווידיאו, בלייב", אברגל מסביר. "כך, הספרים שלנו, שנמצאים פיזית בעשרות מדינות, יהיו זמינים עבור קוראים מכל רחבי העולם, וגם לאנשים שאין להם גישה לאירועים שלנו עדיין יוכלו להיות קוראים, כולל בישראל".

איך מתמודדים עם מדינות שאינן סובלניות כלפי כל סוגי המיעוטים שאתם מעניקים להם במה?

"מקרה כזה היה לנו בספריית לנין שבסנט פטרסבורג, כשהמארחת ביקשה להסיר את הספר 'להט"ב' מרשימת הספרים הזמינים. קיבלנו את המסר שכניסתם של ספרים להט"ביים לבנייני ממשלה ברוסיה אסורה, ושאנחנו מוזמנים להגיע רק אם לא נכלול אותם בתוכנית שלנו. אז החלטנו שלא נקיים אף אירוע בשיתוף מוסד ממשלתי ברוסיה, והעברנו אותו למקום פרטי. זו ללא ספק האווירה העוינת ביותר שנתקלנו בה עבור הקבוצה הזו. גם בפולין אירוע שלנו, שכלל ספרים להט"ביים, זכה לאיומים. באירוע אחר, בוורונז', רוסיה, הותקפנו על ידי אדם בגז מדמיע ובהשמצות הומופוביות".

ומה לגבי הקוראים עצמם — יצא לך להתערב בהקראה בגלל קורא שחצה את הגבול?

"מעולם לא קרה שהייתי צריך להתערב, אבל אנחנו מאוד נזהרים מראש. קרה שקורא הגיע לשולחן הספרנית, כשהוא נראה כעוס, וביקש לשאול ספר להט"ב, אז העדפנו לסרב. הגיע גם גבר מרקע פלסטיני שביקש לשאול יהודי, והיה נראה עצבני ואגרסיבי, אז סירבנו גם במקרה הזה. אבל אלה כל המקרים שקרו במהלך 21 שנה של פעילות".

אתה עצמך שימשת אי פעם "ספר"?

"פרסמתי את עצמי כספר עוד בתחילת דרכנו ב־2002. והפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה ב־2017, כשדיברתי כספר שכותרתו היא 'שכול' באירוע של קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון די.סי. אני עדיין זוכר את השאלות שנשאלתי ואת פניהם של חלק מקוראיי, כששמעו את הסיפור שלי".